שמות ל, יג

זה יתנו. הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואמר לו כזה יתנו:

העבר על הפקודים. דרך המונין מעבירין את הנמנין זה אחר זה, וכן לשון (ויקרא כז לב) כל אשר יעבור תחת השבט, וכן (ירמיה לג יג) תעבורנה הצאן על ידי מונה:

מחצית השקל בשקל הקדש. במשקל השקל שקצבתי לך לשקול בו שקלי הקדש, כגון שקלים האמורין בפרשת ערכין ושדה אחזה:

עשרים גרה השקל. עכשיו פרש לך כמה הוא:

גרה. לשון מעה, וכן בשמואל (שמואל א' ב לו) יבוא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם:

עשרים גרה השקל. השקל השלם, שהשקל ארבעה זוזים, והזוז מתחלתו חמש מעות, אלא באו והוסיפו עליו שתות והעלוהו לשש מעה כסף, ומחצית השקל הזה, שאמרתי לך, יתנו תרומה לה':

דֵין יִתְּנוּן כָּל דְעָבַר עַל מִנְיָנַיָּא פַּלְגוּת סִלְעָא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא עֶסְרִין מָעִין סִלְעָא פַּלְגוּת סִלְעָא אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ:

דֵּין שִׁיעוּרָא אִיתְחַמֵי לְמשֶׁה בְּטַוְורָא הֵי כְדִינְרָא דְאֵשָׁא וְהֵיכְדֵין אָמַר לֵיהּ כְּדֵין יִנָּתְנוּן כָּל מַאן דְּעָבַר עַל מִנְיָנַיָא פַּלְגוּת סִילְעָא בְּסִילְעָא דְטַבְעָא דְקוּדְשָׁא עַשְרִין מָעִין סִילְעָא פַּלְגוּת סִילְעָא אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ

מחצית השקל בשקל הקדש קבע לו משה רבינו מטבע כסף בישראל כי מלך גדול היה וקרא למטבע ההוא "שקל" בעבור שכל המטבע במשקל שלם אין בו פחות ולא כסף סיגים ובעבור שמשקלי הערכין (ויקרא כז כה) ופדיון הבכור (במדבר יח טז) במטבע ההוא שהם קדש וכן כל שקלי המשכן (להלן לח כד) וכן כל כסף קצוב האמור בתורה (דברים כב כט) יקרא לו הכתוב שקל הקדש וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש" שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה ובו נקרא בשמותיו הקדושים אל אלהים צבאות ושדי ויו"ד ה"א והשם הגדול המיוחד ובו ברא עולמו (ב"ר יח ו) וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם והרב אמר במורה הנבוכים (ג ח) אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאותינו או לטעותינו אבל הוא בדין כי זה הלשון קדוש לא ימצאו בו שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה ולא לטפה ולשתן ולצואה רק בכנוי ואל יטעה אותך "שגל" (תהלים מה י) כי הוא שם אשה המזומנת למשכב ואמר ישגלה (דברים כח ל) על פי מה שנכתב עליו ופירושו יקח אשה לפילגש והנה אין צורך לטעם הזה כי הדבר ברור שהלשון קדש קדשים הוא כמו שפירשתי והטעם שהזכיר על דעתי איננו אמת כי מה שיכנו ישגלנה ישכבנה יורה כי משגל שם עצם לבעילה וכן יכנו לאכול את חוריהם (מלכים ב יח כז) כי הוא שם מגונה ואם מפני טעמו של הרב היו קורים לו "לשון נקיה" כענין ששנינו (סנהדרין סח) עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה ואמרו כי אם הלחם אשר הוא אוכל לשון נקי (ב"ר פו ז) וכן במקומות רבים ופירש הכתוב כי השקל עשרים גרה של כסף ותרגם אונקלוס מעין כי הגרה אצלו שם למטבע הנקרא בארמית מעה וכן תרגם יונתן בן עוזיאל (שמואל א ב לו) לאגורת כסף למעה דכסף וכן אמר בשקל הקדש סילעא כי כן שם המטבע בארמית ושיעורו ידוע נמי בתלמוד (קידושין יא) וכתב רש"י (לעיל כא לב) שהשקל משקלו ארבעה זהובים שהוא חצי אוקיה למשקל הישר של קלוניא מצא הרב מפורש בגמרא (ב"מ לד) שהסלע ארבעה דינרין וקבל במשקל הדינרין שהוא כמשקל הזהובים וכן כתב בפירושו בגמרא בבבא קמא (לו ד"ה כסף צורי) הדינר משקלו זהוב וכן קורין בקוסטנטינה הזהוב דינר וכן זה אמת הוא אבל שיער הרב בזהובים הנמצאים בדורו וגם בדורנו והם כמשקל חצי האוקיא שהזכיר ואיננו כן כי מלכי הגוים פחתו הזהובים וכבר מצינו בדברי בעל הלכות גדולות (הל' בכורות והל' קדושין) והגאונים הראשונים כי הדינר הנזכר בכל מקום בתלמוד הוא דינר ששדנג וכן כתוב במסכת קדושין בהלכות רבינו (הרי"ף פרק א) ואמר שהוא דינר זהב של ערביים ולפי השיעורין הנמצאים בדבריהם הדינרין שבתלמוד גדולים מן הזהובים הנמצאים היוצאים בזמננו קרוב לשליש השקל והשקל שלשה רביעי אוקיא למשקל של הארץ הזאת והוא האוקיא שהזכירה הרב ז"ל ודע כי שקלי התורה הם הסלעים האלו שכל סלע מהן ארבעה דינרין אבל שקל המוזכר בדברי חכמים כגון ששנינו (שבועות מג) שקל הלויתני עליו וסלע היה שוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה הוא ב' דינרין חצי הסלע וטעם זה מפני שהעם קורין שקלים לחצי הסלעים שהיו שוקלים בכל שנה וכן הונהג בלשון חכמים במשנה ועל כן אומר אדם לחברו שקל הלויתני כלומר המשקל שישראל שוקלים ויתכן שעשו בזמן בית שני מטבע של כסף של ב' דינרים כדי שיהא מצוי לתת לגזבר ההקדש ולא יצטרכו לקלבון וקראו לזה המטבע שקל והיו קורין לשקל של משה שהוא שקל של תורה סלע כתרגומו ויש אומרים כי הטעם ממה שאמרו (בכורות ה) מנה של קדש כפול היה וכן כל המטבעות ואינו נכון כי שקלי עבד ואונס ומפתה אינם של קדש

זה. השיעור כמו וזה אשר תעשה אותה:

וטעם כל העובר. שעברו משנותם עשרים. והם כמו שלשה שבועות שנים אז הוא האדם תמים דעת. גם גופו לא יגבה עוד בקומה.

ואלה הגרות גרגרות חרוב הם:

עשרים גרה - מין מטבע הוא

מחצית השקל. לכפר על חצי היום שחטאו כמו שאז"ל במסכת שבת פרק ר' עקיבא בושש בא שש והשקל כ' גרה הרי חציו עשר לכפר על עשרת הדברות שעברו ואיתא בזבחים פרק רבי ישמעאל אומר חמשה אצבעות של ימינו של הקב"ה כלן ליחוד הגאולה באצבע קטנה כזה הראה לנח לעשות את התיבה שנאמר וזה אשר תעשה אותה שנייה לה כשהכה את מצרים שנאמר אצבע אלהים הוא בשלשית דהיינו אמה בה כתיב והלוחות כתובים באצבע אלהים ברביעית שהיא סמוכה לבהן הראה למשה הלבנה בגודל הראהו מחצית השקל שנאמר זה יתנו ובכל היד עתיד הקב"ה להכרית ולהשמיד בני ישמעאל ובני ארם שנאמר תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו:

זה יתנו כל העבר על בגימ' זה היה כמין מטבע של אש:

זה יתנו כמנין ז"ה פירוש שנים עשר שבטים יתנו דאיכא למאן דאמר שבט לוי לא נתנו. . עשרים. בגימטריא עשיר ודל שהיו כולם שוין בזה:

שקל בגימטריא נפש שבא לכפר על הנפש:

מחצית השקל בשקל הקדש. ע"ד הפשט לפי שהיה משה מלך ישראל כענין שכתוב ויהי בישרון מלך על כן קבע לו מטבע של כסף וקראו שקל מפני שהיה המטבע כלו במשקל שלם כי היה הכסף מזוקק בלא סיגים וקראו קדש מפני שכל המצות הם עיקר הקדושה ויש בקצת המצות צורך למטבע ההוא כמצות פדיון הבן שהמצוה חמשת שקלים, גם מצות הערכין שהם נקראים קדש צריכה לשקלים. ומן הטעם הזה אנחנו קורין לשון תורתנו לשון הקדש מפני שהוא לשון של קדושה כולל כמה מיני קדושות וכל עניני קדושה ישתמשו בו כי הוא הלשון שבו הקב"ה דבר עם בני ישראל עשרת הדברות ובו מדבר עם הנביאים ועם המלאכים, ושבעים שמות יש לו כלם הם לשון הקדש גם שמות המלאכים נקראים בלשון הקדש, שהרי גבריאל נקרא על שם הגבורה ורפאל מלשון רפואה, ויש מהם רבים חתומים בשם אל לומר לך ששמו משותף בהם וזהו שכתוב (תהלים סח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם, וכן כלם, והוא הלשון שבו נברא העולם וכמו שדרשו רז"ל העולם נברא בלשון הקדש שנאמר (בראשית ב) לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, והראיה מקריאת השמות אדם חוה קין הבל שכלן לשון הקודש וכן כל שאר השמות והוא הלשון שכל האומות וכל הלשונות עתידים לחזור אליו שנאמר (צפניה ג) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד. ומה שהיה מחצית השקל מפני שישראל עברו במעשה העגל על עשרת הדברות ומחצית השקל הוא עשר גרות שהרי שקל שלם עשרים גרה הוא ולפיכך היה מביא כל אחד ואחד מישראל עשר גרה להיות להם לכפרה על שעברו על עשרת הדברות. ולא היה מביא אלא מבן עשרים שנה ומעלה לפי שאין בית דין של מעלה מענישים בפחות משל עשרים, וכן מחצית השקל היה אחד מעשרה מפדיון הבכור שהוא חמש שקלים שנאמר (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים וגו'.

וע"ד המדרש מחצית השקל לפי שחטאו במחצית היום לפיכך יתנו מחצית השקל הדא הוא דכתיב (שמות לב) כי בשש משה בא שש.

וע"ד השכל היה מחצית השקל והיה יכול להיות שקל שלם מן עשר גרות אבל בא לרמוז שראוי לכל משכיל שישקול מעשיו בשוה ושיסכים בעצמו לתת לגופו ולנפשו לכל אחד מהם חלקו וחוקו במשקל השלם, והנכון והראוי שימשיך את גופו אל עבודת השם יתעלה וילך בה אחר נפשו שהוא העקר ולעתים גם כן שימשוך נפשו אחר גופו בענינים ההכרחיים כגון אכילה והשתיה והמלבוש שאי אפשר לו שיחיה זולתם וכמו שאמרו רז"ל בענין יום טוב כתיב (דברים טז) עצרת לה' אלהיך וכתיב (במדבר כט) עצרת תהיה לכם רבי יהשע אמר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. וראוי שתהיה כוונתו בהשתדלותו בצרכי גופו כדי שיבא מזה לתועלת הנפש שכן מצינו ביעקב אבינו שהשתדל בעסקי הנפש ארבע עשרה שנה ששמש בבית עבר והשתדל בעסקי הגוף בעבודת החומר ארבע עשרה שנה גם כן בשתי בנותיו של לבן ותכלית כוונתו בעבודת החומר היתה לתועלת הנפש השכלית שהיא מחצית השקל ראוי שיהיה לשם ה' כי ישקל מעשיו ופעולותיו כלם ויחלקם בדרך השויה לכל אחד מה שראוי לו. והזכיר בשקל הקדש כי אז יהיו כל שקלי מעשיו והנהגותיו שקולים בשקל קדש ויעלה מזה למדרגות הפרושיות והקדושה.

וע"ד הקבלה מחצית השקל לפי מה שהרהרו במחשבתם לתת קצוץ וחציצה בין האש והקול שבהר סיני על כן הוצרכו להביא מחצית השקל להיות כפרה על חטאם, ולפי שהקצוץ באחת מן העשר יקרא קצוץ לכך הוצרכו להביא עשר גרה במחצית השקל ולא בשקל, שלם ולפי שמבקעים ביחוד לכך נקרא כסף זה בקע ולפי שעשו ראש מן הסוף ועליון מן התהום הרובצת תחת לכך נעשו מכסף זה האדנים הנתונים במשכן להיות המשכן נתון עליהם כדי שיתבאר מזה הפך מחשבתם. וכאשר נשקלו במשקל השם הגדול שהוא שקל הקדש השלם נמצאו חסרים וכענין שכתוב (דניאל ה) תקל תקלתא במאזניא והשתכחת חסיר, ומפני שהוא החטא הגדול ועונשם נגע עד נפש לכך נתחייבו לתת מחצית השקל זה תרומה לה' והוא כופר לנפש.

תרומה לה'. יש בפרשה זו שלשה פעמים תרומה לבאר כי התרומות הן שלש, תרומת המשכן ותרומת השקלים ותרומת המזבח, וכבר הזכרתי זה בסדר ויקחו לי תרומה ושם הרחבתי באור. ותרומת שקלים המפורש כאן ממנה נעשו האדנים שהרי כסף זה עלה למאת הככר שכן כתוב באלה פקודי וכסף פקודי העדה מאת ככר ונכנס כלו באדנים שבמשכן ואדני המשכן היו ק' והיה ככר אחד בכל אדן ואדן כענין שכתוב (שמות ל״ח:כ״ז) ככר לאדן וכיצד היו האדנים מאה הרי שהיו הקרשים עשרים לפאת צפון ועשרים לפאת דרום וכתיב (שם כו) והיו שמונה קרשים והיו לצד מערב הרי לך מ"ח קרשים ולצד מזרח לא היו קרשים כלל תן שני אדנים לכל קרש וקרש כענין שכתוב שני אדנים תחת הקרש הרי לך תשעים וששה אדנים והיו לצד מזרח ארבעה אדנים שעליהם היה תלוי הפרוכת, הרי מאת אדנים שהיו במשכן, והם הם שנעשו מתרומת השקלים זו.

כל העבר על הפקדים בזמן שהעובר יוצא דרך הפתח הוא נוסף על הפקודים שבחוץ.

מחצית השקל כפרה למה שחטאו בחצי היום.

מחצית השקל בשקל הקדש. וא"ת למה צוה על מחצית השקל לא פחות ולא יותר. ויש לו' דה"ט לפי ששקל עולה בגימ' נפש והקב"ה ברחמיו מטה כלפי חסד ומכפר על עון חצי הנפש ואם כן היה מחצית השקל כופר פדיון על חצי הנפש:

כל העובר על הפקודים. לפי שדרך בני אדם וכן בהמות כשמונין אותם מעבירין אותם דרך פתח קטן ויוצאין זה אחר זה שלא יוכלו לצאת שנים כאחד ומתערב המניין ולכך אומר כל העובר על הפקודים שאותם שאינם פקודים עוברים דרך פתח ומתוספין על הפקודים שבחוץ וכן גבי בהמה הוא אומר וכל אשר יעבור תחת השבט:

זה יתנו וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (תנחומא) לקח כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראהו למשה. וקשה, והלא יותר תהיה נשגת הידיעה באמירה כשיאמר לו המשקל בפרוש ממה שיכיר בתבנית אש, כי השערת שעור הדמות לא תחקק בציור לשער אליה אלא בסמיכות.

ונראה בהעיר, למה נתרצה ה׳ במחצית השקל לבד, ולפחות היה לו לומר שקל שלם, גם למה יצו ה׳ לבל יוסיף העשיר ולבל יגרע העני ממחצית השקל.

ולתת טעם לשתי הערות נתכון ה׳ ואמר לו זה יתנו, דע כי אין עקר הענין הוא הנגלה אלא הנסתר שזה בא בדמיונו, וכבר כתבנו בכמה מקומות כי שכינתו יתברך שהיא בחינת כסא כבודו יתברך על ידי מעשה בני ישראל יסובבו הפרדה, והוא אמרו (ישעיהו נ:א) ״ובפשעיכם שלחה אמכם״, גם אמרו (משלי טז:כח) ״ונרגן מפריד אלוף״, ועל ידי מעשה העגל שהוא כנגד כל התורה כלה יסובבו הפרדת השכינה בשרשי בחינת כל נשמות ישראל. לזה צוה ה׳ שיתנו מחצית השקל שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם לשוב ליחדם יחד, ולהכרת הדבר הראהו כמין מטבע של אש מתחת כסא כבודו כי שם בחינת שרשי נשמות בני ישראל, ואמר לו זה יתנו, פרוש, יחזר לתת סוד מחצית השקל שהפריד והוא זה יסוד וסוד הדבר, ולזה יכון כל נותן ורחמנא לבא בעי לכון אל המכון ליחד הנפרד והנחלק, ולזה גמר אומר את תרומת ה׳ והוא מה שרמזנו במחצית השקל כי מתכנית בחינה זו בשם תרומת ה׳.

ומעתה אם ירבה העשיר הנה הוא מפסיד הכונה שהיא העקר. לזה צוה ואמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, והטעם לתת את תרומת ה׳ כנזכר, שאם ירבה או ימעיט אין רשום תרומת ה׳ נכר. ולטעם זה הקדים הכתוב זכרון השעור ואחר כך זכרון הנתינה, שהיה לו להקדים זכרון הנתינה ואחר כך שעורה, אלא נתכון לתת טעם הקצבה למה קצב מחצית השקל, ואמר לתת וגו׳ כמו שפרשנו. ואולי כי רמז גם כן שאין הקצבה שוה אלא בבחינת הקצבה, אבל בבחינת הכונה – מן הנמנע כי ישוו כל ישראל בכונת הלב, שכל אחד כפי בחינת חבתו בקונו יעשה הדבר בחשק גדול, והבן. ולזה סמך מצות ההשואה לא ירבה העשיר ולא ימעיט העני ממחצית השקל, אבל בבחינת הכונה אין מציאות להשוות הלבבות.

ובדרך רמז תתבאר על זה הדרך, כי בא הכתוב לגלות נסתרות לה׳ אשר יעשה בעולמו, דבר שכל רואה יתמה בהלקח איש צדיק ישר קדם זמנו, יחצו ימיו כמשפט המתחיב לאנשי דמים ומרמה. ויבהלו רעיוני האדם לחשוב אחד משני דרכים: או יכחיש בר מנן אשר הצדיקים כי אין טוב בעמל האלהי, או יחשוב כי זה האיש מצפונו אינו כנגלה ממנו והורעה חזקתו לטוב. אשר על כן אמר ה׳ כי תשא את ראש בני ישראל, פרוש, אם תראה שיסתלק ראש בני ישראל בלא עת ולא יעלה בכלח כעלות גדיש בעתו, הטעם הוא לפקדיהם, על דרך אמרם זכרונם לברכה (שיר השירים רבה א:יד:ב) בפסוק ״אשכול הכפר דודי לי״ ואמרו זכרונם לברכה: איש שהכל בו הוא כופר נפשם של ישראל. והוא אמרו לפקדיהם לשון חסרון, על דרך אמרו (במדבר לא:מט) ״ולא נפקד ממנו איש״, כי לצד חסרון ישראל שנתחיבו, לזה אני נוטל את ראשם בעדם לכופר נפשם שלא ימותו כל ישראל. ויתבאר גם כן לפקדיהם על דרך אמרם בזוהר (זוהר חדש) בפסוק ״כל העובר על הפקודים״ – כל העובר על המצוות, לומר כי טעם החסרון הוא לצד עברם על מצוות ה׳. ומעתה לא יחשוב אדם רע לא על המסלק למה ולא על המסתלק כי נסתרו בלתי הגון.

ואמר ה׳ כי לצד שהדור הוא הגורם ללקח הצדיק, לזה צריך לתת כל איש ישראל כופר נפש הצדיק שמת בעדו, והוא אמרו ונתנו איש כפר נפשו של המסתלק או גם כן של הנשארים שירגישו בפטירת הצדיק שנלכד בשחיתותם, וכל אחד ישכיל כי חיב מיתה לשמים ויתקן מעשיו, והוא מה שמפרש בדברי קבלה (ישעיהו נז:א) ״מפני הרעה נאסף הצדיק״, פרוש, אם הסובבים דבר הרגישו בחסרונו ותקנו מעשיהם שלא תבא, ואם לא הרגישו כדי שלא יהיה בתוך הרעה שתבא אחריו, ולזה צוה ה׳ כאן ונתנו איש וגו׳.

ואמרו בפקד אותם, פרוש, לא יאחרו נתינת הכפר אלא תכף ומיד בפקד אותם, במעשה זה שנטל ראשם כל אחד יתקן מעותו. ואמרו ולא יהיה בהם וגו׳, הא למדת שאם לא יעשו כנזכר יהיה בהם וגו׳. ואמר בפקד אותם רמז כי לא יאחר הענש אלא תכף לפקידה, וכן תמצא שבכל עת שיסתלק הצדיק רעה הבאה אחריו היא סמוכה לפטירתו, כמאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין קיג:) וכמו שראינו בעינינו בדורות הללו.

ואמרו זה יתנו, כאן פרש הכתוב מה הוא כפר נפש שצוה לתת, ואמר זה יתנו, יכון אל ספר התורה דכתיב (יהושע א:ח) ״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך״. גם אמרו זכרונם לברכה כי הקדוש ברוך הוא לפניו כל היום מונח ספר תורה כמשפטו אשר צוה למלך ישראל (דברים יז:יט) ״והיתה עמו״ וגו׳, והוא מה שהראהו באצבע ״זה יתנו״, וסתמו כפרושו שעל המונח לפניו תמיד צוה ה׳, ובאמצעות מה שילמדו בתורה היא מגנה ומכפרת עון ומרבה זכיות, כאמרם (מנחות קי,א) ״ותלמוד תורה כנגד הכל״, ואפלו היו ביד האדם עברות רבות ״זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם״ כאלו הקריב כל הקרבנות המכפרים. והוא אמרו כל העבר על הפקדים שהם המצוות, זה יהיו לו לתקון כל דבר. ונמשך גם כן אמרו כל העבר עם שלמטה, לומר תקון למי שאינו בן תורה במה יתן כפר נפשו כי הוא בור ריק אין בו מים, לזה אמר כל העבר וגו׳ יתן מחצית השקל, כיששכר וזבולון ושמעון אחי עזריה (סוטה כא,א), ורבים כהם אשר יחצון כספם לעמלי תורה.

ואמרו בשקל הקדש פרוש בעד שקל הקדש שהוא התורה, או ירצה שבזה ישוה הוא לנותן אמרי ספר, כאמרו (קהלת ז:יב) ״בצל החכמה בצל הכסף״. עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (בכורות ה.) שקל הקדש כפול היה, ובא להודיע כי מה שיטל מהקדש בעד מחצית כספו לא שיתנכה מחלק הלומד ונמצא כל אחד אין בידו אלא מחצית שכר, לא כן הוא, כי שקל הקדש כפול היה ונמצא כל אחד בידו שקל שלם, והבן.

ואמרו עשרים גרה וגו׳, רמז לשתי עשיריות שבשכינה, כסא ה׳, והמלך היושב על הכסא, והבן. והנה באמצעות הלומד והעושה יתכון הדבר ליחוד הבחינות, ורשם באמרו מחצית השקל תרומה לה׳ כי היא זאת שכינת אל חי והיא הנפגמת במעשה ישראל ומתיחדת בתורה ומעשים, ומעתה הגם כי שנים עשו הדבר כל אחד יטול כנגד השנים כידוע הטעם.

ואמרו העשיר לא ירבה, פרוש כי הנותן מחצית שקלו בעולם הזה לא יראה בעיניו שהוא דבר מרבה וירע בעיניו לחלק מחציתו, ואמר והדל לא ימעיט, פרוש לצד היותו דל ונכסיו מצמצמים לא ימעיט. וטעם שני אמר לתת את תרומת ה׳ לכפר על נפשותיכם, ובערך המצג יקטן כל הנתן בעדו. וכאן יש שתי השגות יקרות: אחת שבזה יתן תרומת ה׳ ויחוד קודשא בריך הוא ואין ערך לדבר הלז, ועוד לכפר בעד הנפש אשר בעדה יתן אדם ״עור בעד עור״ וגו׳ (איוב ב:ד).

ואמרו כל העבר וגו׳ מבן עשרים שנה, כאן הודיע סוד מה שלא חיבה התורה לאדם אלא עד שהוא בן עשרים, שהוא לטעם עד שיגיע לגדר זה שתהיה נפשו שלמה מהשגת המשכל מההדרגות הרוחניים האלהיים אשר נפש ישראל משם הוא ולזמן הנזכר תשיג, והוא סוד אמרו (תהלים ב:ז) ״ה׳ אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך״, ועין בדברי הזהר (משפטים צח.). ויש טעם נכבד למה לא יענש אדם עד גבול זה, כי הוא לצד שעדין לא שלמה דעתו בהכרת המשכל ובהשכלת הידיעה ובתגברת המספיק להערכת מלחמה לשבר כח המסית ולנצח תאוות הטבעיות ולהשכיל ברצון הנפש ולהבחין את אשר ידבר בלבו אם לאשר, ובהיותו בן עשרים הנה הוא שלם בדעתו להחזיק מגן וצנה בתגברת השכל וההבחנה והבחירה בדרך החיים, והבן.

זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל וגו'. פירש"י דרך המונין מעבירין את הנמנין זה אחר זה כו' ומ"מ לשון על הפקודים אינו משמע כן, ויתכן לפרש לדעת רז"ל (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ג) שהיה זה כופר נפש על עון העגל כי שם עברו ישראל על פקודי ה' ישרים אשר פקד ה' למשה לכך נאמר כל העובר על הפקודים המה עוברי עבירה אשר היו צריכין אל כופר זה.

וטעם למחצית השקל, נמצאו במדרשים כמה דרכים שונות ואומר אני להוסיף עליהם עוד ג' טעמים האחד הוא, לפי שבמעשה העגל גרמו שבירת הלוחות לשנים ע"כ יתנו בקע דהיינו שקל בקוע לשנים. השני הוא, לפי שזה היה כופר נפש וידוע שמצד הנפש אין יתרון לשום אדם על חבירו כי נפש החיוני שוה בכולם על כן עשיר ורש שוין בכופר זה, ולפי שכל אדם הוא שקל שלם, וכל מחצית נכלל במספר י' כי כן מנו רז"ל (נדה לא.) במאמר שלשה שותפין באדם י' דברים הבאים מן אב ואם וי' דברים הבאים מן הקב"ה וא"כ הרי האדם השלם עשרים גרה ומחציתו תרומה לה' לכפר על חלק הנפש.

טעם ג' הוא היותר מחוור מכולם, והוא, שמצינו במדרש (תנחומא תשא יא) והילקוט מביאו בפרשה זו וז"ל ונתנו איש כופר נפשו. כששמע משה כן נתירא ואמר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב ד) רבי יהודה בר אילעי אומר אמר משה מצינו שפדיון נפשו של אדם ככר כסף שנאמר (מלכים א' כ לט) והיה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול, ר' יוסי אומר מן מוציא שם רע אתה למד שנאמר (דברים כב יט) וענשו אותו מאה כסף. ואנחנו הוצאנו שם רע ואמרנו אלה אלהיך ישראל. כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן מאה כסף, ריש לקיש אמר מן האונס אתה למד כתיב (שם כב כט) ונתן האיש השוכב עמה וגו' ואנחנו אנסנו הדבור לא יהיה לך. ועשינו ע"ז כל אחד ממנו צריך ליתן חמשים כסף, רבי יהודה בר סימון אמר מן שור נגח אתה למד שנאמר (שמות כא לב) אם עבד יגח השור וגו' ואנחנו המרנו כבודו בשור שנאמר (תהלים קו כ) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. כל א' ממנו צריך ליתן שלשים שקל. ידע הקב"ה מה שבלבו של משה א"ל חייך לא ככר כסף, ולא מאה כסף, ולא חמשים שקלים, ולא שלשים שקלים, אלא זה יתנו מחצית השקל עכ"ל. וכפי הנראה שיש במדרש זה הרבה דברים בלתי מובנים וכי משה היה מחשב בענין המעשה שהיה בימי ישראל עם מלך ארם, גם מ"ש ואנחנו אנסנו הדבור מחוסר ביאור, וענין שור נגח קשה להבינו.

ואומר אני לפי שמצינו במעשה העגל עברו ישראל על ד' ראשי עבירות, והם ע"ז ג"ע וש"ד ולשון הרע כנגד כולם כמו שפירש"י על פסוק ויקומו לצחק ולשון הרע הוא מה שנאמר קול ענות אנכי שומע. היינו חרופים וגדופים וזהו מ"ש זה לזה אלה אלהיך ישראל. כי סתם ע"ז תלויה במחשבת המאמין בה כי מטעם זה נאמר (יחזקאל יד ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. ולא די להם זה אלא ספרו בפיהם הדבר כמוציא שם רע על קונו ואמרו אלה אלהיך ולא ה' פעל כל זאת, ענין העליה ממצרים, וכשאמר הקב"ה למשה ונתנו איש כופר נפשו היה מסופק על איזו עון מארבע עבירות אלו יהיה כופר נפש אם על ע"ז או על ש"ד, או על ג"ע, או על לשון הרע.

דעת ר' יהודה בר אילעי הוא, שמשה חשב מסתמא כופר זה יהיה על ע"ז ואז יהיה ודאי ככר כסף שלם והבין זה ממה שנאמר כי תשא את ראש בני ישראל ועל דרך שמסיק בילקוט פר' זו שר"ת מן כל השבטים עולה ת"ק אלף וצ"ז אלף והיכן עוד שלשת אלפים למלאות ת"ר אלף, הם שנפלו בעגל, וחשב משה למאי נפקא מינה רמז לו הקב"ה לישא את מספר ראש כל שבטי ישראל ולידע מתוכו כי ג' אלפים נפלו בעגל אין זה כ"א שרצה ה' שאבין מתוך זה כשם ששלשת אלפים אלו היו כפרה על כל הגופות של כל ישראל, כך כופר הנפשות יהיה גם כן במספר זה והיינו ככר כסף שעולה מספרו שלשת אלפים שקל כמו שפירש"י בפרשת אלה פקודי (לח כד) וא"ת מנא לן שכופר זה יהיה דווקא על ע"ז ולא על שאר עבירה מן ד' אלו ע"כ מביא ראיה מן פסוק והיה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול. והיה כופר על ששלח איש חרמי מיד, והוא מלך ארם שאמר אלהי הרים ה' ולא אלהי עמקים (מלכים א' כ כח) והוא שכחש בה' ויאמר לא הוא משגיח בשפלים כלל אלא שכינתו בגבהי מרומים והיה זה גם דעת עושי העגל, ומאחר שמצינו שם פדיון נפש ככר כסף א"כ ודאי גם כאן, מה שחשב משה שמא רצה ה' מכל אחד ככר שלם הוא בעבור חטא ע"ז.

אמנם דעת ר' יוסי, שמשה חשב שכופר זה הוא על לשה"ר וקול ענות של חרופים שהוציאו שם רע על הקב"ה ואמרו אלה אלהיך בדרך שנתבאר למעלה.

ודעת ריש לקיש הוא, שמשה חשב שכופר זה הוא על ג"ע לכך אמר מן האונס אתה למד, ומ"ש ואנחנו אנסנו את דבור לא יהיה לך לפי שארז"ל (מכילתא יתרו פ"ח) שהדברות היו חמשה מול חמשה לא יהיה לך כנגדו לא תנאף כו' כמו שיתבאר לקמן בפסוק אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ולפי זה הא בהא תליא לפי שעברו על אנכי ה' אלהיך עברו גם על לא תרצח ולפי שעברו על לא יהיה לך עברו גם על לא תנאף כי את זה לעומת זה נצטוו.

ודעת רבי יהודה בר סימון, שמשה חשב שמא כופר זה, הוא על ש"ד שהרגו את חור כשור נגח שהמית עבד כי בזמן שישראל עושים רצונו של מקום נקראו בני אל חי וכשאין עושין רצונו נקראו עבדים, ע"כ ניתן לחור ערך העבד וישראל המשיל לשור נגח לפי שנאמר (תהלים קטו ח) כמוהם יהיו עושיהם וגו' וא"כ כמו שעצם הע"ז היתה שור אוכל עשב כך הם ירדו ממדריגת האדם ובאו לערך השור. ואמר הקב"ה לא ככר כו' לפי שמהידוע שבכל הסרת איזו דבר רע צריך להסיר הסבה וממילא יתבטל המסובב, כדרך שארז"ל (תנחומא חקת ח) על כפרת העגל תבא האם ותקנח צואת בנה כי הפרה אדומה האם, אשר הולידה את העגל, בביטול השורש יפלו מעצמם הענפים אבל אם תכרות הענפים יש לחוש פן יחזור שורש פורה ראש ולענה להצמיח הענפים, כך אמר הקב"ה שעיקר כפרה זו היא על השורש דהיינו על הדבר אשר היה סבה על כל העבירות האלו וזהו רוב הזהב וחמדת הממון הביאם לידי מעשה זה, כארז"ל (יומא פו:) ויעשו להם אלהי זהב אמר משה לפני הקב"ה אתה גרמת להם בעבור רוב זהב שהשפעת להם כו', וביאור הדבר כך הוא לפי שהשפיע להם רוב זהב ע"כ היו חמדנים ועינם לא תשבענה ובקשו להם בצורת שור כי פני השור מהשמאל במרכבה וכתיב (איוב לז כב) מצפון זהב יאתה. וחשבו שמזל שור מעשיר והוא ישפיע להם עוד רוב זהב, וכמ"ש (משלי יד ד) ורב תבואות בכח שור, וכן יוסף המשביר לכל הארץ נקרא בכור שור. וע"כ צוה ליתן מחצית השקל לכפר על החומד ממון שלעולם אין בידו יותר מן המחצית כארז"ל (קהלת רבה א יג) יש בידו מנה מתאוה מאתים יש בידו מאתים מתאוה ד' מאות נמצא שלעולם אין בידו יותר מן מחצית השקל.

ויכול להיות לפי ששפע זה היה מן בזת מצרים ובזת הים, אשר עליהם אמר שלמה תורי זהב נעשה לך עם נקודת הכסף (שיר א יא) פירש"י נקודת הכסף היינו בזת מצרים, ותורי זהב היינו בזת הים, ע"כ באו שני מיני כפרה אלו כי תבא פרה אדומה ותכפר על התולדה דהיינו עגל של זהב האדום הזה, ויבאו מחצית שקלי כסף אלו לכפר על חטא הנמשך מן נקודת הכסף כי בזמן שריבוי הכסף מצוי אצל בעליו אז הוא מוסיף תאוה על תאותו והוא לעולם עני בדעתו ורמז לדבר כי אותיות עני סמוכות לאותיות כסף, ודבר זה יתבאר עוד בפסוק כי פרוע הוא ע"ש.

ד מדכתיב זה משמע שרימז לו על דבר:

ה דק"ל דמחצית השקל בשקל הקדש משמע דיביאו חצי השקל עם השקל שלם ואם כן היה לו לכתוב שקל וחצי על זה פירש במשקל ר"ל בשקל הקדש וכו':

ו כלומר לעיל בפרשת משפטים כתוב נמי שקל ולא פירש לנו הכתוב כמה הוא ועכשיו פירש לך כמה הוא:

ז שהוא נמי לשון מעה:

ח דק"ל דבתחלה כתיב מחצית השקל ואחר כך כתיב עשרים גרה השקל דמשמע שקל שלם יתנו ומתרץ השלם עשרים גרה והם יתנו חציו שהוא עשרה גרה:

ט הוצרך להוסיף זה משום דלא תקשה דקרא קאמר שהשקל עשרים גרה והיה ראוי להיות כ"ד שהרי השקל השלם ד' זוזים והזוז שש מעה ועל זה פירש והוסיפו עליהן וכו':