אור החיים על שמות פרק כט

וזה הדבר אשר תעשה וגו׳. הכונה להיות שקדם אליו מניעת המעשה כמו שפרשתי (שמות כז:כ) שאין עליו אלא מצות הדבור לעושים, לזה וזה הדבר זה יצא מהכלל המשלל ויש לו לעשותו להקריב קרבנותיו שבעה ימים, ואמרו וזה לצד שקדם וצוה שילבישנו לאהרן ולבניו, וגמר אומר וזה גם כן תעשה. ואם לא אמר אשר תעשה אלא ״לקח פר״ וגו׳, יש מקום לומר כי יצוה לאהרן או לבניו לעשות, לזה אמר ״אשר תעשה״ כי הוא העושה. ולהיות שיש מקום לומר שלא הכשר להקריב אלא קרבן שעה שהם קרבנות ימי המלואים של אהרן ובניו, אבל קרבן שהוא קבוע לדורות שהם התמידים של כבש אחד בבקר וכבש אחד בין הערבים – לא, לזה חזר ואמר וזה אשר תעשה וגו׳ כבשים בני שנה שנים ליום תמיד. ושלא יבין כי התר במעשה הקרבנות תמיד, לזה אמר ״וזה״, לומר אין לו להקריב אלא שבעה ימים האמורים בענין.

ואמרו הדבר תתבאר למאן דאמר ביומא (יומא ד,א) מלואים כל הכתוב בהן מעכב, לזה אמר וזה הדבר כל הדבר האמור כאן לעכוב, ולמאן דאמר דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב במלואים, אמרו הדבר לומר ולא כל דבר מעכב.

לקח פר וגו׳. אולי כי רשות נתונה להביא או משל אהרן ובניו או משל משה, ואין עכובה בדבר.

ויצקת על ראשו ומשחת. פרוש, צריך יציקה על ראשו וצריך משיחה בפני עצמו, וכמו כן לבניו, כי הכתוב השוה אותם יחד, דכתיב ״ומשחת אתם״ (שמות כח:מא), וכמו כן בפרשת פקודי (שמות מ:טו) כתוב ״ומשחת אתם כאשר משחת את אביהם״, וכן הוא מפרש בתורת כהנים (פרשת צו).

ומלאת יד אהרן ויד בניו. פרוש, שימשח אהרן ובניו כמו שאמר למעלה (שמות כח:מא) ״ומשחת אותם ומלאת את ידם״, וכאן לא הזכיר המשיחה ורמזה באמרו ״ומלאת את ידם״.

וסמך וגו׳. ולא אמר ״וסמכו״, שאהרן יסמך בפני עצמו ואחר כך יסמכו בניו. שוב בא בידי תוספתא בפרק י׳ דמנחות וזה לשונם: חמשה שהביאו זבח אחד, כלן סומכין עליו, לא כלן כאחד אלא כל אחד סומך ומסתלק, עד כאן, ופסקו רמב״ם בפרק ג׳ מהלכות מעשה הקרבנות. וכפי זה אמר הכתוב וסמך לומר שיסמכו אחד אחד ולא יחד. אלא שצריך לדעת למה אמר שתי פעמים ולא הספיק באחת כמו שכתוב במעשה בפרשת צו (ויקרא ח:יח). ואולי כי מאחד הייתי אומר כי לצד שבו תלוי החטא שעליו בא הקרבן, כי הוא עשה העגל ולא בניו, לזה פרטו להקדימו לרמז על הדבר, ואין למדין ממנו לכל זבח, לזה כפל ואמר שתי פעמים וסמך לשון יחיד, ומעתה יש טעם נכון למה בפרשת צו בהודעת המעשה לא אמר לשון יחיד אלא בראשון, כי יספיק ללמוד שאנו צריכין לו, כי לא הכפל במצוה אלא להסיר הטעות, והבן:

מאשר לאהרן ומאשר וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר, ואולי שיכון לומר שלא יאכל מכל חזה ושוק הנתנים לאהרן ולבניו זולת אלו.

ואכלו אתם אשר כפר. פרוש, לצד שהם בעליו ולא לצד שהם כהנים, והוא אמרו אשר כפר בהם, כי אכילת שלמים לבעלים תפעיל הכפרה, ואפלו למשה אסורים הגם שאוכל החזה שאסור לאהרן.

כי קדש הוא. פרוש, ולזה ישרף.

את הכבש האחד וגו׳. אמר את הכבש כדי שלא תסתפק שהוא זולת שני כבשים האמורים בסמוך, לזה אמר את הכבש פרוש אחד מהמזכרים. ואמרו האחד נתכון לומר שהגם שלא היה להם אלא כבש אחד בנמצא – יקריבוהו בבקר, ואין כבש שני של בין הערבים מעכב. והנה אמרו האחד פרוש, הגם שיש אחד ואין לו שני, ואפלו בחנוך שמעכב ראשון לשני כאמרם בפרק התכלת (מנחות פד,ד), אין שני מעכב לראשון.

ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש וגו׳. צריך לדעת כונת הכתוב מה בא ללמדנו באמרו ונועדתי שמה לבני ישראל. ויראה כי בא לתת טעם למה שאומר בגמר דבריו ונקדש בכבודי, ואמרו זכרונם לברכה (זבחים קטו:) שכאן נאמר למשה ״בקרבי אקדש״ (ויקרא י:ג), לזה הקדים לומר ונועדתי שמה לבני ישראל, פרוש, לצד שאני מזמן שכינתי לבני ישראל חוששני להם מפרצת גדר ומעוט כבוד מהם, לזה צריך לקדשו בקרובי כדי שייראו ממקדשי. ורמז לו שלא הצרך עשות דבר אלא לצד ישראל, אבל לצדו אינו צריך לאיום זה.

אני ה׳ אלהיהם. טעם שכפל לומר כן פעם שניה, אולי שנתכון לרבות אפלו בזמן שאין שכינתו בתוכנו הוא ה׳ אלהינו ולו אנחנו. או ירצה על זה הדרך בידיעתם ובהכרתם הדבר, כאמרו בתחלה ״וידעו״ וגו׳, בזה יהיו ראויים לקרא שמי עליהם לומר ה׳ אלהיהם, אבל זולת זה יפרקו על ויהיו לאלהים אחרים במקום אחר: