שמות ל, כג

בשמים ראש. חשובים:

וקנמן בשם. לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח טוב וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הצרך לומר קנמן בשם, מן הטוב:

מחציתו חמשים ומאתים. מחצית הבאתו תהא חמשים ומאתים, נמצא כלו חמש מאות, כמו שיעור מר דרור, אם כן, למה נאמר בו חצאין, גזרת הכתוב היא להביאו לחצאין, להרבות בו שתי הכרעות, שאין שוקלין עין בעין, וכך שנויה בכרתות (דף ה א):

וקנה בשם. קנה של בשם לפי שיש קנים שאינן של בשם, הצרך לומר בשם:

חמשים ומאתים. סך משקל כלו:

וְאַתְּ סַב לָךְ בּוּסְמִין רֵישָׁא מֵירָא דַכְיָא מַתְקַל חֲמֵשׁ מְאָה וְקִנְמָן בֶּשֶׂם פַּלְגוּתֵהּ מַתְקַל מָאתָן וְחַמְשִׁין וּקְנֵה בוּסְמָא מַתְקַל מָאתָן וְחַמְשִׁין:

וְאַנְתְּ סַב לָךְ בּוּסְמִין בִּשְׁרוּיָיא מוֹר בְּחִיר מַתְקַל חֲמֵשׁ מְאָה מָנִין וְקִינְמוֹן בּוֹשֶם פַּלְגוּתֵיהּ מַתְקַל מָאתָן וְחַמְשִׁין מָנִין וּקְנֵהּ בּוּשְמָא מַתְקַל מָאתָן וְחַמְשִׁין מָנִין

וְאַתְּ סַב לָךְ רֵישֵׁי בּוּסְמָנִין טָבִין מוֹר בְּחִיר תְּקַל חֲמֵשׁ מְאָה דְסַלְעִין:

מר דרור חמש מאות הסכימו המפרשים והרב רבי משה (הרמב"ם בהל' כלי המקדש פ"א ה"ב) מכללם כי המור הוא הנקרא מוסק ור"א השיב כי איננו בשם אע"פ שריחו טוב ואולי בעבור זה הפרידו הכתוב מן הבשמים והוא הקשה כי כתיב (שיר השירים ה א) אריתי מורי שהוא דבר מלוקט ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי ועוד מן הכתוב (שם ה ה) וידי נטפו מר ואולי כן הוא בהיותו לח ויתכן שיאמר "אריתי מורי" בעבור כי הוא דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי הידועה בארץ הודו ובלכתה בין השיחים בימי החום הגדול מגרדת בנפח ההוא והדם יוצא צרור ולוקטים אותו מן האחו ואמר וידי נטפו מר כי הכתוב ידמה ריחו כאילו ידיו תיטופנה מריח ההוא נטפי מים ואחרים (הראב"ד בהל' כלי המקדש פ"א ה"ג) אמרו איך יכנס בקטרת ובשמן הקדש דם חיה טמאה גם זו אינה קושיא כי הלחות ההוא הנאסף בה מרוב הדם ויזוב ממנה בחייה אין בו לא טומאה ולא מאוס ופירשו (הראב"ע בפירוש הקצר והרד"ק בספר השרשים ש' דרר) דרור מלשון וקראתם דרור (ויקרא כה י) שיהיה חפשי מן הזיוף והתערובת ואולי נאמר שהצריך הכתוב להיותו חפשי לומר שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חפשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו כי כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם לא יעשה מור כי אם מעט ואיננו מבושם וזה דבר ברור ועם כל זה הנראה אלי מדברי רבותינו שאין המור מוס"ק שהם אמרו במדרש חזית (שה"ש רבה ד יד) מור אינמר"נון והמוסק אף בלשון חכמים כך שמו מוסק כמו שאמרו בברכות (מג) חוץ ממוסק מפני שהוא מין חיה וכן שם בירושלמי (פ"ו ה"ו) בר ממוסקים וכתב בעל הערוך (ערך מסק) כי גם כך שמו בלשון יון ועוד אמר במדרש חזית (שה"ש רבה א נח) צרור המור דודי לי זה אברהם מה המור הזה ראש לכל מיני בשמים כך אברהם ראש לכל הצדיקים מה המור הזה אין מפיח אלא באור כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש ומה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות כך אברהם ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורין והנה המוסק ריחו מפיח בלא אור ועוד שנינו (מקואות פ"ט מ"ה) אלו חוצצין בכלים הזפת והמור וכו' על המרדעת רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי וקתני (שם משנה ז) זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ וכל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ואין המוסק דבר נדבק כזפת שיחוץ ואם שמא מתקנין אותו בענין שידבק בכלים אינו מקפיד עליו שיחוץ אפילו על המרדעת ותרגום מור ואהלות קציעות כל בגדותיך (תהלים מה ט) מורא ואקסיליאן וקציעתא והקרוב שהוא הנקרא כן בלשון ערבי מור שיש ממנו מינין מור אחמר ואביץ ובו מקטירין וריחו מפיח באור ביותר והנה כל הלשונות עברית וארמית וגם הערביים שוות בו ובלשון אגדה פרסית או יונית נקרא אנמרנין קרוב לזה וגם בלשון רומיים נקרא מירא ולהשואת הלשונות בו נראה שהוא המין ההוא והוא יחשב בסמים ומה שאמרו (שיר השירים רבה שם) שהוא ראש לכל הבשמים שהזכירתו תורה בראשם או שהוא בהקטרה משובח מכולם ואפשר שימצא עוד במיניו בעל ריח מבושם ביותר והוא הנקרא דרור והלוקט לזה ידיו מתמרמרות שהוא מר כלענה ושנו בספרא (ויקרא חובה פ' יב) דברים שאי אפשר לדעתן כגון המערב מים ביין קומוס במור כי זה מזייפין אותו בקומוס הנקרא צמג בערבי שהוא נדמה לו ולכך אמר מר דרור שיהיה נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד ויתכן כי לשון "דרור" בכל מקום נקיות וכן וקראתם דרור בארץ לכל יושביה שיהיו כל בעלי הארץ נקיים מעבדות ומכל שעבוד בגופם ובארצותם כלשון ובעל השור נקי (לעיל כא כח) ומה שאמר הכתוב וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר (שיר השירים ה ה) יתכן שיהיה שיעורו וידי נטפו שמן מור כי המנהג לסוך בו גם הידים לעדן ולרכך אותן כדכתיב (אסתר ב יב) ששה חדשים בשמן המור ופירשו בו (מגילה יג) שמן זית שלא הביא שליש מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר והענין כי השמן הזה מתקנין אותו במור ונקרא כן וזה טעם "נטפו" ואני סבור שהוא אינמרנון המוזכר במדרש (שה"ש רבה ד יד) שכך קורין בירושלמי (דמאי פ"א ה"ג) שמן ורד ורדינון וכן דרך השמות בשמנים בלשונות הגוים גם יתכן שיוציאו מן המור שמן כאשר נעשה במצטכ"י וזולתו מן הצמגים והנה ראוי לקרותו מור ושמן המור

וקנמן בשם מחציתו לפי שהקנמון קליפת עץ הוא יש שהוא טוב ויש בו ריח וטעם ויש שאינו אלא כעץ לכך הוצרך לומר קנמון מן הטוב לשון רש"י והרב רבי משה (בפירוש המשנה כריתות א א) אמר שהוא קשר "סליכה" ואחרים אמרו (ראב"ע בפירוש הקצר) שהוא העץ הטוב הנקרא "עיטיב" ואינו כדברי כולם שהרי אמרו בבראשית רבה (סה יג) ובמדרש חזית (שיר השירים רבה שם) קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו והנה הוא כעשב השדה ירעו אותו הצאן ולפי דעתי הוא התבן המבושם הנקרא בערבי אדבר ובלשון הרומים אשקיננט והוא בשם חשוב והוא בלעז "סאייקא דמיקא" והוא מרעה לגמלים במקומו ורבינו בעל ההלכות כתב בפסחים (בדפי הרי"ף כה) כגון קנמון וסנבל שדומים לתבן והקדה ידועה מלשון הארמית שהיא קציעה וכן בערבי

ואתה קח לך. כדרך לך לך. וקחו לכם צאן. ועל דרך הפשט כמוהו עשה לך שרף. גם פסל לך כי כן דרך הל':

ומלת מר. קשה. והגאון תרגמ' מוש"ק. והנה איננו מעצים אע"פ שיש לו ריח טוב אולי בעבור זה הפרידו הכתוב מהבשמים כי כתוב אריתי מורי עם בשמי. והנה הוא מלוקט. ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי. והנה כתוב וידי נטפו מר. אולי כן הוא בהיותו לח.

וטעם בשמים ראש שיוקח הראש מכל בושם כי הוא הנכבד מהנשאר באחרונה ואחר שאמר קנמון בשם. מה טעם להזכירו. אולי שיהיה מהנבחר. ג"כ הקנה. וקדמונינו ז"ל אמרו כי משקל הכל שוה. וככה נקבל. רק לא ידענו טעם למה הזכיר מחציתו. וטעם החצאים לא אבין. כי אין מנהג בכל ארץ ישמעאל להוסיף על כל דבר שישקל אפילו כמשקל חרדל. ואף כי בכל מעשה רוקח:

בשמים ראש - חשובים, כדכתיב: עם כל ראשי בשמים. ונראה בעיני, כי בשמים גידולי אילנות, כדכתיב: הפיחי גני יזלו בשמיו, אבל בשמים ראש מיני שרף אילן, או דברים שמוציאין מן הקרקע.

מר דרור - חשוב, וכן: מור עבר, חשוב בכל סוחרי מדינות.

ומחציתו - מפורש בכריתות.

בשמים ראש. לפי שכתב לעיל בשמים לשמן המשחה פי' כאן הבשמים וסכום חשבונם וראש הוא חשבון כמו כי תשא את ראש בני ישראל תרגומו חושבן ד"א בשמים ראש כמו עם כל ראשי בשמים וכמו ראשית שמנים ימשחו:

ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור. צוה בפרשה זו במעשה השמן בחמשה מינין והם מר וקנמון וקנה וקדה ושמן זית, ונצטוה בזה למשוח בו הכהנים אהרן ובניו והמשכן וכל כליו ואסר לעשות דוגמתו וקראו קדש, הוא שאמר שמן משחת קדש, והסכימו המפרשים והרמב"ם כי מר דרור אלמוש"ק, וכן דעת רבינו סעדיה גאון ז"ל.

וידוע כי המוס"ק הוא דם נצרר בגרון החיה ידוע בארץ הודו הדומה לצבי ובזמן הקיץ בזמן החמימות הגדול כשהיא מהלכת בין האילנות מגררת בנפח ההוא והדם יוצא צרור ולוקטים אותו בני אדם מבין העשבים וכן הזכיר בו הכתוב לשון לקיטה (שיר השירים ה׳:א׳) אריתי מורי, ואמר דרור לומר שהוא נקי וחפשי מן התערובות והזיוף.

אבל הרמב"ן כתב בפירושיו כי מלת דרור אינה חוזרת למור אלא לאותה חיה הדומה לצבי כלומר שיוקח ממנה המור בהיותה מתהלכת חפשית בין ערוגות הבשמים והיא מתענגת כרצונה כי אם תלכד ותעמוד ברשות אדם לא תעשה ממנו כי אם מעט וגם איננו מבושם, והנה זה לפי דעת המפרשים כי הוא אלמוס"ק.

אבל אי אפשר לפרש כן שיהיה מור אלמוס"ק ממה שאמרו במדרש צרור המור דודי לי זה אברהם מה המור הזה ראש כל מיני בשמים כך אברהם ראש כל הצדיקים מה המור הזה אינו מפיח אלא באור כך אברהם לא נודע שמו עד שהושלך לכבשן האש, מה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות כך אברהם היה ממרק ומסגף עצמו ביסורים. והנה זה ראיה שאין המור מוס"ק כי המוס"ק הוא מפיח בלתי אור ולכך פירש הוא ז"ל שהמור אינו מוס"ק אבל הוא הסם הנקרא בלשון ערבי לאמ"ר ובלשון רומי מיר"א ובלשון פרסי אמרנו"ן, והנה כל הלשונות שוות בו, וזהו שאומר במדרש כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות שהוא מר כלענה. ומה שאמרו שהוא ראש כל מיני בשמים כלומר הזכרתו בראשם ואין לומר שהוא ראש כלם במעלה, ואמר דרור לפי שמזייפין אותו תמיד ואמרו רז"ל דברים שאי אפשר לדעתם כגון המערב מים ביין קומוס במור, קומוס הוא צמ"ג בערבי והוא דומה למיר"א ועל כן אמר שהוא נקי מן הזיוף והתערובות, ומה שהזכיר זה ראשון לבשמים שהוא בהקטרה משובח מכלם וענן תמרות עשנו עולה, ומזה אנו אומרים במגלת אסתר ששה חדשים בשמן המור כי ממנו מוציאין שמן כמו שמוציאין מן המצטכ"י וזולתו מן הצמחים ע"כ. ומן הנראה שאין זה הכרח כי מור שבכאן אפשר שיהיה המוס"ק כדעת הגאונים, וצרור המור שבמקרא יהיה אותו הנקרא מיר"א ויהיה זה וזה ראש לכל מיני בשמים, זה ראש לכל מיני בשמים להקטרות ולעלות על גבי האור, וזה ג"כ ראש לכל שאר הבשמים להיות מפיח בלא אור, וכן כתוב (תהילים מ״ה:ט׳) מור ואהלות קציעות כל בגדותיך.

מחציתו חמשים ומאתים. ידוע כי מחצית ת"ק הוא נ"ר ולמה האריך לומר חמשים ומאתים, אבל רז"ל קבלו כי משקל הקנמון ת"ק כמר דרור אבל מר דרור היה שוקלו ת"ק בבת אחת אבל הקנמון גזרת הכתוב שיהיה שוקלו שני פעמים נ"ר בכל פעם ופעם כדי להכריע בו שתי הכרעות שאין שוקלין עין בעין וכך היא שנויה בכריתות.

בשמים ראש לשון חשבון כמו כי תשא את ראש בני ישראל, פי׳ שיקחם לפי החשבון שהוא מונה והולך ולפי שאמר למעלה בשמים לשמן המשחה ולא פי׳ הם וחשבונם עכשו מפרש לך.

בשמים הם מיני גדולי אילנות כדכתיב הפיחי גני יזלו בשמיו, אבל סמים הם מיני שרף ולא עקרים הגדלים בקרקע.

בשמים ראש. לפי שאמר בשמים לשמן המשחה פי' הבשמים עתה וסכום חשבונם:

בשמים ראש. ראשי בשמים כדכתיב (שיר השירים ד׳:י״ד) עם כל ראשי בשמים וכדכתיב (עמוס ו׳:ו׳) וראשית שמנים ימשחו וי"ל ראש חשבון כמו כי תשא את ראש דמתרגמ' ארי תקבל ית חושבן שיקחום לפי חשבון שמונה והולך:

ואתה קח לך. פשט הכתוב הוא שיקח הוא משלו שמן המשחה, לזה אמר ואתה פרוש, כי מצוה זו אתה תעשנה ואינו כשאר מצוות שאני מצוך לנוכח וכונתי שהזולת יעשה. והגם שכלל הכתוב השמן והסמנים בנדבת רבים, דכתיב (שמות כה:ג) ״וזאת התרומה וגו׳ בשמים לשמן המשחה״ וגו׳, כאן גלה לו ה׳ כי יחפוץ בשל משה בפרטים אלו.

עוד יתבאר על פי מה דתניא בכרתות (כריתות ה,א) שמן שעשה משה בו שלקו וכו׳, בו נמשחו כהנים שבעת ימים וכו׳, וכלו קים לעתיד, עד כאן. הא למדת שלא נעשה שמן המשחה זולתו. וכן כתב רמב״ם בפרק א׳ מהלכות כלי המקדש שמעולם לא נעשה שמן אחר זולת מה שעשה משה, והוא אמרו ואתה קח לך – אתה תעשה ולא זולתך. ורמז באמרו קח לך על פי דבריהם שאמרו (ילקוט שמעוני תשס״ד) שעתיד משה לעמד לשרת לעתיד לבא. והגם שבפרשת הקטרת נאמר (שמות ל:לד) ״קח לך״, שם לא נאמר ״ואתה״.

וקנמן בשם מחציתו. רז״ל אמרו (כריתות ה,א) מחצית הבאתו, נמצאת אומר שצריך להביא חמש מאות, והקשו בגמרא ודלמא קנמן בשם מאתים וחמשים כקנה בשם, ומתרץ אם כן לכתוב קרא ״קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה מאתים וחמשים״, עד כאן.

ואפשר לנו לתרץ עוד, שאם כן לא היה צריך לומר ״מחציתו״, כי אני יודע שמאתים וחמשים הם מחצית החמש מאות, אבל אי אמרינן מחציתו של קנמן בא לומר ששוקלים אותו שתי פעמים.

ומה שראיתי לרבי אברהם אבן עזרא שכתב שאין מנהג הישמעאלי להוסיף אפלו כגרגיר חרדל במשקל, אין זה אמת, שעל כל פנים צריך הכרת ההכרעה, ואף במשקלי הזהב הגם שמתחכמין לשקול בעיון כף כנגד חברתה בלא הכרעה, אף על פי כן כשיצטרף שני משקלים יוכר ההכרע ביותר. וטעם שהש״ס לא בחר לתרץ כדברינו, כי יש לומר לעולם מאתים וחמשים לבד הוא אומר, ואמרו מחציתו שיביא מאה עשרים וחמש לבד ומאה עשרים וחמש לבד.

ואתה קח לך בשמים ראש. למעלה פר' תצוה כתבתי שבכל דבר הראוי ליחסו בעצם וראשונה אל משה נאמר בו לשון ואתה, ובדרך זה נאמר גם בשמן המשחה לשון ואתה כי הוא עשוי למשוח בו המשכן וכל כליו ואהרן ובניו וכל כהנים גדולים ומלכים, כדאיתא במסכת הוריות (יא:) ואמרו שם ששמן שעשה משה קיים לעולם שנאמר שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם, וכל זה רמז למה שנאמר (דברים לג כא) וירא ראשית לו שנדרש על משה כי הוא היה ראשית והתחלה לכל נביאים וכהנים ומלכים וכל מיני שררה הכל הואצל ממנו כארז"ל (נדרים לח.) אין הקב"ה משרה שכינתו כ"א על גבור חכם עשיר ועניו וכלם ממשה ר"ל כולם קבלו האצילות ממשה, ע"כ צריכין להתדמות אליו בתואריו כי הוא היה בישורון מלך ובשמים ראש לכל הבשמים כי לו משפט הראשית ויושפע ממנו נר הנבואה ונר השררה כמ"ש (תהלים קלב יז) ערכתי נר למשיחי, לכך היה משקל הבשמים ה' מאות ומחציתו נ' ומאתים כנגד ב"פ נר כי אצלו נמצאו ראשונה ב' נרות דולקות, ויודלק ממנו כל נר והוא אינו חסר כי פני משה כחמה המאירה לארץ ולדרים עליה והיא אינה חסירה ואורה מתמיד ואינו חסר לעולם, כך אמר הקב"ה אם רוצה אתה בקיומו של שמן משחת זה אז ואתה בעצמך לא ע"י שליח תקח אותו לך כי סגולה זו נתונה לך שכל הדבר הנתון על ידך מתמיד לעולם כשמש נגדי, כמו התורה הנתונה על ידך נצחית כאור החמה, אבל פני יהושע כלבנה כי הוא הנחיל לישראל את הארץ ואין מתנה זו נצחית אלא כלבנה שהיא לפעמים נבנתה ולפעמים נפרצה, וע"כ נאמר שמן משחת קדש יהיה לי לדורותיכם.

ואתה קח לך. דייק ואתה. דלא נימא קח לך בשליחות כמו בכל הפ׳ דכתיב בנכח מש״ה כתיב ואתה בעצמך. ופי׳ קח לך אין הפי׳ מנכסיו. אפילו למ״ד ריש מס׳ יומא דבכ״מ דכתיב קח לך משלך. כאן אאל״כ שהרי בפי׳ כתיב והנשיאים הביאו את הבשם וגו׳ ולשמן המשחה והיינו דדייק בגמ׳ שם קח לך סמים. שהיה גם לדורות וא״כ אפשר לומר דבפעם ראשונה יהיה משל משה ואחריו הביאו הנשיאים אבל בשמן המשחה אאל״כ שלא היה נעשה אלא זה הפעם וע״כ צ״ל פי׳ קח לך שיביאו לפניו והוא ישקול וימסור ליד הרוקחים. ויותר נראה משום דכל פעלות שבשמן המשחה עשה משה לבדו שהוא בעצמו היה מושח את הכל ע״כ שייך בזה לשון קח לך. משא״כ דקטרת של כל יום היתה עבודתו ע״י אהרן ובניו:

בשמים ראש. כל מין יש בו הרבה פריטים. בפרי מאכל יש בו הרבה מיני טעמים חשובים ופשוטים. וכן בפרי ריח. יש בו הרבה מינים. ומלכת שבא הביאה בשמים שלא היה כמוהו היינו בחיר אותם המינים שיש בכל הארצות אבל בשבא המה מובחרים. וצוה הכתוב שיהיה הבחיר והראש שבכל המינים מר דרור. לדעת המפרש שהוא מוסק הנוטף מחיה פי׳ הרמב״ן שהחיה בשעה שהיא חפשית המוסק מריח יותר. אולם גם לדעת המפרש שהוא הנוטף מאילן. ג״כ משמעו מעין זה כי כל אילן יש לך מקום גידולו בטבע ומובא למדינה אחרת ועמלים בו לגדלו שמה בתחבולות שהוא כמו בע״כ. אבל בכל התחבולות לא ייטב להתגדל כמו במקום גידולו בטבע וזהו משמעות מר דרור הגדל חפשי ולא בתחבולות:

וקנמן בשם. הוא מלשון קנה ויש ממנו כמה מינים שאינם מריחים כלל ע״כ פי׳ הכתוב כי בשם בשש נקודות מורה שיהי׳ מבשם (ואולי זה כוונת רש״י ע״ש):

מחציתו. רש״י פי׳ משו׳ הכרעה. והראב״ע השיג ע״ז. ויותר נראה שבא לרמז לנו שיש בו שני אופני משיחות. משיחה לכה״ג לתוספת קדושה. משיחה למלך לתוס׳ עוז ע״כ בא לשני חצאים:

וקנה בשם. זהו קנה שאינו אלא בשם ואין בו מין שאינו מריח כלל כמו קנמון מש״ה כתיב בחול״ם דשמו כך הוא קנה בושם:

בשמים ראש, בשמים מובחרים, מר דרור, לדעת הרמב"ם הוא מוס"ק דם הצרור בחיה שבהודו, והראב"ד השיגו דאיך יתכן שיקטיר דם טמאה, וכתב הכ"מ שנשתנה לעפר, ועיין בא"ח (סי' ר"ג) ובג"א שם ובשו"ת מב"י מהד"ת (סי' ב'), ודעת הראב"ד והרמב"ן שהוא מין עשב או עץ מריח, ודרור היינו נקי מתערובות, וקנמן בשם, לדעת הרמב"ן הוא תבן מבושם הבא מעיר מיק"א, ונקרא (קאמעל הייא) על שהוא שם מרעה לגמלים, וכמ"ש במדרש קנמון היה גדל בא"י והיה מרעה לגמלים, ונראה שהשבולת של התבן הזה הוא נקרא שבולת נרד, כי יש לו ריח אחר, וכשאמר קנמון סתם כולל כל התבן, וכאמר קנמון ושבולת נרד נקרא התבן בשם קנמון ושבולת שעליו בשם שבולת נרד, ועיין (בפסוק לד), ולהשמן לקח הקש עם השבולת לכן אמר קנמן בשם היינו כל המבושם שבו, מחציתו, פי' חז"ל (כריתות ה') שיקח חמש מאות ויחלקם לשני משקלים [כדי שיהיה להם שתי הכרעות] שכל משקל הוא חמשים ומאתים, ובירושלמי (פ"ו דשקלים ופ"ח דסוטה) פי' שלא לקח רק חמשים ומאתים, ולפ"ז פירוש מחציתו מחצית של מר דרור, ודעת מניח הטעמים מורה כדברי הירושלמי, אולם כבר בארתי בהתוה"מ (צו סי' ל"ח) שיש הבדל בין מחצית ובין חצי, שמחצית מציין רק אם חוצהו ע"י בני אדם עתה לשני חלקים, ואם כדברי הירושלמי היל"ל חציו, וגם שכלל מ"ש מחציתו הוא למותר, וקנה בשם, פי' הרמב"ן שהוא קלופה שבסימני הקטרת, חמשים ומאתים סך משקל כולו: (כד) וקדה כתרגומו קציעתא, והוא קציעה שבסימני הקטרת: ושמן זית הין, בירושלמי (פ"ו דשקלים ופ"ח דסוטה) שמן י"ב לוג, שבו היה שולק את העקרים דברי ר"מ, ר' יהודה אומר שולקן היה במים ונותן שמן ע"ג וכיון שקלט את הריח היה מעבירו, מבואר שנתן שמן בעוד שהעקרים במים, וכן הביא רש"י כאן וקפחו לשמן מעל העקרים, וכן פי' הרמב"ן שאין השריה שיהיו במים לבדם רק נתנו הבשמים כתושים בכלי מלא מים והציפו עליהם שמן זית ונתנו ע"ג אש נחה ויבשלו עד יבושת המים וקלטו השמן מעליו, והרמב"ם (פ"א מה' כה"מ) כתב שוחק כ"א לבדו ומערב הכל ושרה אותן במים זכים עד שיצא כל כחן במים, ונתן על המים שמן זית הין ובשל הכל על האש עד שאבדו המים ונשאר השמן, מבואר שס"ל שבעת שנתן השמן על המים שקלטו הריח לא היו שם הבשמים, מדלא כתב שאחר כך קפח השמן מעל הבשמים, וזה תמוה שהלא שם ר' יהודה בר' אלעאי אומר שמן המשחה כמה נסים נעשו בו וכו' עאכ"ו שהאור בולע והעצים בולעים, וזה מובא בספרא צו, ובש"ס בבלי הוריות (יא) וכריתות (ה) שמן המשחה שעשה משה משלקין העקרים ד"ר יהודה, א"ל ר' יוסי והלא לסוך העקרים אינו ספק כיצד הוא עושה הביאו העקרים ושלקום במים והציף עליהם שמן המשחה וקלט את הריח וקפחו, א"ל ר' יהודה והלא וכמה נסים נעשו בו וכו', ונראה שס"ל להרמב"ם שג' מחלוקת בדבר, ר"מ דירושלמי ס"ל ששלקו העקרים בשמן בלא מים, ור' יהודה ס"ל ששלקן במים והשמן למעלה, ומ"ש בבבלי לר' יהודה משלקין העקרים, היינו במים והשמן ע"ג, ור' יוסי ס"ל שגם בזה יבלעו העקרים אחר שיתבשלו המים, ולכן ס"ל שאחר שקלטו המים את הריח העביר את העקרים ואח"כ נתן השמן על המים, ופסק הלכה כר' יוסי נגד ר' יהודה:

ק לא מחצית שיעורו דאם כן ה"ל למכתב חמש מאות ומדאיצטריך שתי הבאות ש"מ דאית ביה הכרעה אבל אין לפרש דכנוי מחציתו שב אל מר דרור ופירוש וקנמן מחציתו של מר דרור שהוא ר"ן דאם כן לכתוב וקנמן בשם חמשים ומאתים מחציתו למה לי אלא על כרחך כנוי מחציתו אקנמן קאי:

ר פירוש שאין יכול לשקול שוה בשוה בלא הכרע:

ש אלא עץ גמור:

ת שלא תפרש מחציתו של קנה בשם הוא ר"ן כמו קנמן בשם דאם כן לכתוב קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה ר"ן והשתא משמע מחציתו דקנמן אקנמן גופא קאי וכולו ת"ק ומחציתו דקנה אקנמן דלעיל מיניה קאי כאלו אמר וקנה בשם מחציתו של קנמן שכולו אינו אלא ר"ן: