שמות ל, יב

כי תשא. לשון קבלה, כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם:

ולא יהיה בהם נגף. שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד:

אֲרֵי תְקַבֵּל יָת חֻשְׁבַּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִנְיָנֵיהוֹן וְיִתְּנוּן גְבַר פֻּרְקַן נַפְשֵׁהּ קֳדָם יְיָ כַּד תִּמְנֵי יָתְהוֹן וְלָא יְהֵי בְהוֹן מוֹתָא כַּד תִּמְנֵי יָתְהוֹן:

אֲרוּם תְּקַבֵּל יַת חוּשְׁבַּן בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמִנְיָינֵיהוֹן וְיִתְּנוּן גְּבַר פּוּרְקַן נַפְשֵׁיהּ קֳדָם יְיָ כַּד תִּמְנֵי יַתְהוֹן וְלָא יְהֵי בְּהוֹן נִזְקָא דְמוֹתָא כַּד תִּמְנֵי יַתְהוֹן

אֲרוּם תְּקַבֵּיל יַת רֵישׁ חוּשְׁבַּן סְכוּמְהוֹן דִּבְנֵי יִשְרָאֵל:

צוה הקב"ה את משה כאשר תשא ראש בני ישראל במנין יתנו כפר נפש מחצית השקל ואמר לו (בפסוק טז) ולקחת את כסף הכפורים הנזכר ונתת אותו על עבודת אהל מועד ומזה ילמוד משה שימנה אותם עתה וכן עשה כמו שאמר (להלן לח כה) וכסף פקודי העדה מאת ככר ולא הוצרך להאריך ולומר ועתה תשא ראשם ונתת הכסף על עבודת אוהל מועד כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה ולפיכך כלל המצוה כאשר תשא ראשם תעשה כן שיכנס בכלל כל פעם שימנם והנראה אלי כי לא הצריך אותו עתה לבא באהליהם ולמנותם כאשר יעשה בחומש הפקודים (פרשת במדבר ועי"ש ברש"י ג טז) רק שיעשה כאשר יאמרו רבותינו (שקלים פ"א ה"א) בשקלי הקרבנות צוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה והם הביאו אליו הכופר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר ולכן לא אמר רק ונתת את כסף הכפורים כלומר הנה צויתיך כאשר תמנם שיתנו כופרם ועתה יתנו מעצמם הכופר ותתן אותו על עבודת אהל מועד ולכן לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאים שיהיו עמו ואין טענה מכל העובר על הפקודים (בפסוקים יג יד) כי פירושו הראוי לעבור ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות או לשעה למשה במדבר טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים (כד ד-ט) והיה הנגף בהם והתודה עליו ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי (שם פסוק ו) ורבותינו (מגילה כט) דרשו מכאן שלש תרומות מרבוי המקראות וכן נראה ממה שאמר הכתוב (דהי"ב כד ו) מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות יראה מזה כי משאת משה מצוה לדורות להביאו לבדק הבית אף על פי שלא ימנם וכן בקרבנות כדברי חכמים (מגילה כט) וכן כתוב (נחמיה י לג לד) והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות החדשים למועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו מכאן מפורש שהיו מביאים שקלים בכל שנה לקרבנות ולבדק הבית ואמר שלישית השקל כי בימי עזרא הוסיפו עליהם והיה שלישית השקל עשר גרה ובמס' שקלים (פ"ב ה"ג) שנינו שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות חזרו לשקול סלעים חזרו לשקול טבעין ובקשו לשקול דינרין ופירושה כשעלו מן הגולה מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות היו שוקלין דרכונות שהם גדולים מן הסלעים והיה כל אחד שוקל דרכמון אחד חזרו לשקול סלעים שלמים חזרו לשקול טבעין ומפורש בירושלמי (שם) שהוא פלגות סלעין ובקשו לשקול דינרין ולא קבלו מהן שיכול הצבור להוסיף ליתן יותר מחצי סלע ובלבד שתהא יד כולן שוה כמו ששנינו במשנת מסכת שקלים ומ"מ אין אדם רשאי לפחות וליתן פחות מחצי סלע בין יחיד בין רבים כי אין כופר הנפש פחות מכן כדכתיב זה יתנו וגו' ובירושלמי (שם) אמרו בשלישית השקל מכאן שאדם חייב באחריות שקלים שלשה פעמים בשנה מכאן שאין מטריחין על הצבור יותר משלשה פעמים בשנה וכתב רש"י לפי שרמז כאן שלש תרומות אחת תרומת האדנים שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן אחר יוה"כ בשנה ראשונה ונתנו כל אחד מחצית השקל ועלה למאת הככר שנאמר (להלן לח כה) וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' והשניה אף היא ע"י מנין שמנאן משהוקם המשכן הוא מנין האמור בחומש הפקודים (במדבר א א) באחד לחדש השני בשנה השנית ונתנו כל אחד מחצית השקל לקנות מהן קרבנות צבור ואם תאמר וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוין שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים והלא בשתי שנים היו ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני תשעה עשרה ונעשו בני עשרים תשובה לדבר אצל שנות האנשים בשנת אחת נמנו אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים שליציאת מצרים מונין מניסן ולשנות האנשים מונין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי נמצאו שני המנינים בשנה אחת המנין האחד בתשרי לאחר יום הכפורים שנתרצה הקב"ה לישראל ונצטוו על המשכן והשני בא' באייר (במדבר רבה א ח) כל אלו דברי הרב ואני תמה ואיך יתכן שיהיה קהל גדול כמהו ולא ימותו בו בחצי שנה למאות ולאלפים והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חדשים ולא מת אחד וכתיב (במדבר ט ח) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ועוד קשה לי כי מנין שנות האנשים איננו למנין שנות עולם מתשרי אבל הוא מעת לעת מיום הולדו לכך נאמר בהם עשרים שנה ומעלה (להלן פסוק יד) שיהיו שנים שלימות להם וכן בכל מניני התורה בשנות האדם כך הם נמנין מעת לעת כמו שאמרו במס' ערכין (יח) שנה האמורה בקדשים ובבתי ערי חומה ושתי שנים שבשדה אחוזה ושש שבעבד עברי ושבבן ושבבת כולן מעת לעת בקדשים מנא לן אמר קרא כבש בן שנתו (ויקרא יב ו) שנה שלו ולא שנה של מנין עולם וכו' ומפרש התם שבבן ושבבת למאי הלכתא אמר רב גידל לערכין והטעם מפני שכתוב בהן "ומעלה" ובכל מניני המדבר כך כתוב בהן ג"כ "ומעלה" ומנין המדבר כמנין הערכין בכל דבר כמו שאמר בבבא בתרא (קכא) גמר ומעלה ומעלה מערכין א"כ כל הנולדים מתשרי ועד אייר השלימו שנה בנתים ונתרבו בין שני המנינים עם רב אבל יותר נכון שנאמר שכן אירע מעשה שהיו ישראל בשעת מנין ראשון תר"ג אל"ף ותק"ן ומתו מהם הרבה בשבעה החדשים כנוהג שבעולם ובני עשרים משלימים שנתם מתשרי ועד אייר ואירע הדבר שהיו המשלימים כמנין המתים אבל לפי דעתי אין השואת המנינין האלה שאלה כלל כי במנין הראשון נמנה שבט לוי עמהן כי עדין לא נבחר ולא יצא מכלל העם ובמנין שני נאמר לו אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא (במדבר א מט) והנה אותם המשלימים שנתם שנעשו בין שני המנינין בני עשרים שנה היו קרוב לעשרים אלף וזה דבר ברור כי ממה שהוצרך לומר במנין שני אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא ראיה שהיה נמנה עמהם עד הנה ועתה נבחר השבט ההוא ונמנה לעצמו להיות לגיון למלך והנה ישראל כשיצאו ממצרים היו כשש מאות אלף רגלי (שמות יב לז) לא שש מאות ומתו מהם עד המנין ההוא ונתרבו במשלימים שנותיהם ואולי "הגברים" אינם בני עשרים אבל כל הנקרא איש מבן שלש עשרה שנה ומעלה בכלל כי הוא להוציא הנשים והקטנים בלבד כאשר אמר לבד מטף וכן נראה לי כי שלש תרומות שרמז כאן האחת לקרבנות הצבור איננה על ידי המנין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד והשקלים של קרבנות לויים חייבים בהם לדברי הכל וכדברי חכמים אף הכהנים וכן הלכה כמו שמפרש במס' שקלים (פ"א ה"ד) ועוד כי השקלים לקרבנות אינם מבן עשרים שנה ומעלה אלא משהביא שתי שערות חייב לשקול וכן מפורש שם אבל צוה הכתוב (פסוקים יב-יד) שיביאו למלאכת המשכן תרומת חצי השקל לכל העובר על הפקודים מבן כ' שנה ומעלה ורמז העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לכפר על נפשותיכם (פסוק ט"ו) שכל הצריך כפרה שהגיע לכלל חיוב המצות יביא מחצית השקל אחר לקרבנות

ברוך לעד שם אל נישא. עם ישראל כל טוב עשה

ולציר גלה פלא נכסה. תוך פרשת היא כי תשא

החל לפרש כסף הכפורים שהוא חיוב על כל אחד ולא היה נדבה. והזכיר זה בעבור הכתוב למעלה כי אחת בשנה יעשה כפורים. וכסף הכפורים גם כן יהיה אחת בשנה כאשר אפרש ואחר כן הכיור וכנו שלא יעשו מנדבת הצבור רק ממראות הצובאות לבדם גם הזכיר שמן המשחה וקטורת הסמים כי הנשיאים לבדם הביאום ובהזכירו שמן המשחה הזכיר הכלים הנמשחים. גם הזכיר האומן הגדול שהוא הרוקח ואשר יעשה מעצתו כל המשכן והוא בצלאל ואהליאב. והזכיר השבת להזהירם בתחלה שלא יעשו ישראל מלאכה השם בשבת. ואחר כן הזכיר תפל' משה לפני רדתו מן ההר. והוצרך להזכיר מעשה העגל בתחלה לדעת למה התפלל. ואחר כן הזכיר רדתו ושריפת העגל ושובו אל ההר עוד להתפלל שנית בעדם. והזכיר כעס משה להוציא אהלו ממחנה ישראל ויש אומרים כי הכתוב יספר מה שהיה. ואחר כן הזכיר כבוד משה שראה הכבוד ואחר כן צוהו שירד ויפסול לוחות וכתבם השם פעם שנית. והזכיר התנאים שכרת ברית עם ישראל הם הכתובים בפרשת ואלה המשפטים ואחר כן יזכיר כי קרן עור פניו ברדתו מההר ולוחות הברית בידו. והגאון אמר כי כסף כפורים הוא חיוב על ישראל בכל שנה בין שיספרם מלכם או לא ישא מספרם. וראיתו משאת משה במדבר. ואמר כי ממנו יקריבו קרבנות הצבור. ותקון הכיור. ויעשו שמן משחה וקטורת הסמים גם ינתן ממנו לסנהדרין. וזה רמז בצלאל ואהליאב. כי מנהג החושבים שהם בעלי סוד החשבון לכתוב באגרות הפרטים בראש האגרות יכתבו הכלל הנחבר מן הפרטים. י"א כי המגפה שהיתה בימי דוד בעבור שלא נתנו כופר נפשם. ואם זה אמת היא תשובה על הגאון:

וטעם בפקוד אותם. כי אם לא יתנו כפרם ברגע הפקידה אז יבא הנגף ויפת אמר אם לא יתנו כפרם בצאת למלחמה ויסופרו ינגפו לפני האויב:

ונתנו איש כופר נפשו. כי הכרח המנין באישי האדם הוא מצד ההשתנות הקורה באישיו מהויה והפסד, וזה בסבת חטאם, כאמרם (שבת פרק במה אשה יוצאה) אין מיתה בלא חטא, ובכן כל מנין הוא מזכיר עון לכן יאות שיתן כל אחד כפר נפשו לכבוד האל יתברך, והוא רחום יכפר עון, כאמרו לכפר על נפשותיכם ולזה אמר

העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט. כי בזה לא נכר שוע לפני דל:

כי תשא סמך קרנותיו לכי תשא רמז למה שאמרו רמה קרנם של ישראל בכי תשא. וסמך יוה"כ לכופר נפשו לומר שביוה"כ צריך ליתן כופר נפשו כי אז כל העם נמנין ועוברין לפניו ולכך נהגו לפסוק צדקה ביוה"כ. תשא את ראש בני ר"ת עולה כמנין תר"ג שכך היו האלפים ת"ר אלף וג' אלפים וכן בנ"י עולה תר"ג:

ונתנו אם תקראנו למפרע יהי' ג"כ ונתנו לו' לך כל מה שאדם נותן לצדקה יחזור אליו ולא יחסר לו בשביל זה כלום. ג"פ פקודים וג"פ מחצית השקל בפרשה וג"פ כופר נפשו וג"פ לכפר וג"פ בנ"י לכפר על ג' דברים על המלחמה ורעב ודבר וכן אמר גד החוזה לדוד כשמנה את ישראל שלש אני נוטל עליך:

יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה (משלי י, כז)

שלמה המלך ע"ה למדנו בכתוב הזה (משלי י) כי שנות האדם מתארכים או מתקצרים לפי הזכות והעונש וזה בדרך נס נסתר, וידוע שהנסים כלם נחלקים לשני חלקים יש נסים מפורסמים ויש נסים נסתרים, המפורסמים הם אותות והמופתים הגדולים אשר נעשו לעיני העמים כאותות של מצרים בעשר מכות ובקריעת ים סוף וירידת המן והשלו והוצאת המים מן הצור המשנים טבעו ומנהגו של עולם, הנסתרים הם המעשים והמקרים שאירעו לאבות אברהם יצחק ויעקב כמלחמת אברהם עם המלכים ההם ונצוחו והתגברותו עליהם כי אע"פ שנראה כדרך מנהגו של עולם הכל היה נס נסתר, וכן תוספת ימי הצדיקים וקצור ימי הרשעים הכל נס נסתר, ועל זה אמר שלמה יראת ה' תוסיף ימים לפי שהדאגה והיראה מחלישין כח האדם בדרך הטבע ומקריבים ימי מיתתו, ואמר שלמה כי מי שיש בו יראת ה' ודואג על עונותיו יאריכו ימיו והנה זה נס נסתר. ושנות רשעים תקצרנה לפי שהתענוגים מרחיבין לבו של אדם בדרך הטבע וממשיכין ומאריכין ימיו על כן יאמר הרשע המתעדן והנמשך אחר תענוגי הגוף לא יועילו לו תענוגיו כי תקצרנה שנותיו וגם זה נס נסתר. ולמדך הכתוב הזה שאין אריכות ימים וקצורם תלוי אלא לפי הזכות והעונש וכענין שדרשו רז"ל כי בבית ראשון לא שמשו אלא י"ח כהנים גדולים ובבית שני שמשו שלש מאות כהנים גדולים והיה זה לפי שהכהנים בבית ראשון היו צדיקים גמורים והאריכו ימים והכהנים שבבית שני קלקלו מעשיהם ולא האריכו ימים ועל כן היו מרובים כל כך.

והנה הכתוב הזה אינו דין נחתך שהצדיק יאריכו ימיו והרשע יקצרון ימיו שהרי אנו רואין רשעים מאריכין חיים וצדיקים מתים בקוצר ימים, אבל הכתוב הזה מבאר פעלות הש"י ורצונו לעתים שהוא מאריך ימי הצדיק כמו שהאריך לחזקיה ומקצר ימי הרשע כמו שעשה לבן הדד מלך ארם. ואם אינו מאריך ימים לכל צדיק ואינו מקצר ימי כל רשע נוכל לומר שאינו צדיק גמור ואינו רשע גמור ואם אולי יהיה זה הנה זה לתת להם גמול כמעשה ידיהם לעולם הבא כדי להאדיר השכר לצדיק ולהגדיל העונש לרשע, ובין כך ובין כך אין התוספת והקצור אלא נס גמור כי קצור הימים קודם הנגזר ותוספת הימים על הנגזר אין זה כי אם נס גמור והוא הנסתר מעיני הבריות שאינם רואים בזה אלא מנהגו של עולם וטבעו, והענין הזה הוא יסוד התורה כלה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו ע"ה עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כלם נסים נסתרים אין להם טבע ומנהגו של עולם לא ליחידים ולא לרבים אבל בעשותו המצוה יצליחנו שכרו ובעשותו העברה יכריתנו עונשו, וזהו ענין יעוד התורה בברכות וקללות שאין לך כל יחיד ויחיד בישראל שלא יארעו לו בכל יום נסים נסתרים והוא אינו יודע, וכן דרשו רז"ל אין בעל הנס מכיר בנסו. וכדי להורות שהנסים הנסתרים הם עם האדם בכל יום לכך בארו לנו רז"ל מאמר אחד הוא שאמרו הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתשלח ברכה בכרי הזה, ואם מדד ואח"כ ברך הרי זו תפלת שוא שאין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי ולא בדבר השקול אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר (דברים כ״ח:ח׳) יצו ה' אתך את הברכה באסמיך בדבר הסמוי מן העין, כוונו חכמים לומר בזה שהנסים הנסתרים הם בכל יום ויום ושהוא בדבר שאינו מנוי ומדוד כי אם היתה הברכה חלה במנוי לא היה נס נסתר אלא מפורסם ואין כל אדם זוכה לנס מפורסם, ועל מכוון זה אמר מדד ואח"כ ברך הרי זו תפלת שוא שכיון שנמדד אי אפשר בזה נס נסתר ועין הרע שולטת בעצם הדבר המדוד וכן בעצם הדבר השקול והמנוי, ומטעם זה צותה התורה שלא ימנו ישראל לגלגלותם אלא בשקלים כדי שתהיה הברכה חלה עליהם ברבוי זרעם בנס נסתר ושלא ישלוט בהם עין הרע השולטת בעצם הדבר המנוי ומתוך שכל אחד ואחד מישראל יתן כופר נפשו מחצית השקל יודע מנינם בחשבון חצאי השקלים, וזהו שכתוב.

כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם.

וע"ד הפשט אמר כי תשא ולא הזכיר בו זה דרך צווי כדי שיכנס ויכלול בזה לשעה ולדורות, כי מה שהזכיר הכתוב לשון כי תשא למדך שימנה עתה לשעה זו וגם יכלול עוד כי כשימנם לדורות שימנם כן ולא ימנם לגלגלותם, ומפני זה שבא הלשון סתום בכאן ולא נתפרש אם המנין היה לשעה או מצוה לדורות ג"כ ע"כ טעה דוד המלך ומנאן בלא שקלים הוא שצוה ליואב ואמר לו (שמואל ב כ״ד:ב׳) שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע ופקדו את העם וידעתי את מספר העם, וכתיב ואמר יואב אל המלך ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדוני המלך רואות ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה, וכתיב ויחזק דבר המלך אל יואב וכתיב ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי.

ובמדרש כי תשא אמר לו הקב"ה למשה במה תרום קרנם של ישראל בכי תשא שנאמר (משלי י״ד:ל״ד) צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת רבי יהושע אומר צדקה תרומם גוי אלו ישראל שנאמר (שמואל ב ז׳:כ״ג) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, וחסד לאמים חטאת כל צדקה וחסד שעו"ג עושים אינם עושים אלא כדי שתמשך גדולתם שנאמר (דניאל ד׳:כ״ד) להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטייך בצדקה פרוק ועויתך במחן עניין הן תהוי ארכא לשלותך.

ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם. במדבר. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. לדורות, לכך הזכיר פעם שנית בפקוד אותם. או יהיה הראשון לשון מנין והשני לשון השגחה מלשון (ירמיהו י׳:ט״ו) בעת פקדתם יאבדו, ושעור הכתוב כן ונתנו איש כפר נפשו לה' במנות אותם כדי שלא יהיה בהם נגף בהשגיחו אותם.

וגלה לך הכתוב כי העם הנפרט במנינו כל אחד לגלגלותם הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה וכל מעשיו נפרטין לפניו ואז יחול הנגף, מה שאין כן בתחלה שהיה ענינו נמשך בכלל הרבים אבל עתה בהיות כל יחיד ויחיד וכל מעשיו נפרטין אי אפשר מבלתי עונש וכענין שהשיבה השונמית לאלישע (מלכים ב ד׳:י״ג) בתוך עמי וגו', כלומר איני רוצה שתתפלל בשמי לפני המלך או אל שר הצבא מוטב לי שיהיה עניני נכלל בכלל הרבים ולא נפרטת פן אענש, וידוע כי אותו היום שכתוב בו (שם) ויהי היום ראש השנה היה. ומכאן ראוי אותו היום שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שיהיה יום הדין ופקידת עונש לעולם ולהתפחד ולדאוג בו כיון שכל יחיד נפרט וכל מעשיו נפרטין לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, וכן תמצא בספר רות (רות א׳:א׳) וילך איש מבית לחם יהודה הזכירו הכתוב סתם וכשנפרט אחר כן ונזכר ושם האיש אלימלך מה כתיב שם וימת אלימלך.

כי תשא בשנה השנית כדכתיב בפרשת במדבר בשנה השנית וגו׳ שאו את ראש כל עדת בני ישראל שכן כי תשא להבא משמע ושאו מיד משמע. ופרשה זו נאמרה מבאחד באדר כדי להשמיע על השקלים לתרומת הלשכה לקנות הקרבנות להקריב מבאחד בניסן ואילך שבו הוקם המשכן והלשון מוכיח ונתת על עבודת אהל מועד ש״מ שכבר נעשה אהל מועד כלו. ונתנו איש כפר נפשו לצורך הקרבנות הבאים לכפרה כמו שפרש״י. ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם בשנה השנית, לפי שכבר נתנו איש כופר פדיון נפשו. וע״י שמצינו גבי דוד שהיה נגף בישראל כשנמנו. ועוד שארז״ל שאין ברכה מצויה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד הבטיח כאן ולא יהיה בהם נגף מפני שהכפרה מונעת את המגפה. ויש מפרשים ולא יהיה בהם נגף לא ינגפו לפני אויביהם. בפקד אתם בצאתם למלחמה.

כי תשא בכאן תמה רש"י על שני המניינים שנמצאו שוין והיה האחד סמוך ליום הכפורים והב' לאחר ניסן. ותימא דלענין שנות האנשים בשנה אחת. הקשה הרמ"בן ז"ל וכי לא מתו בנתים כמה וכמה ועוד כי הלוים נמנו עמהם בנדבת הקרבנות ולפי' היה מפרש כמו שמתו מהם היה במקומן הלוים שנמנו במנין שני ולא נמנו מנין ראשון והם כ"ב אלף ויש לתמוה על דבריו מה תיקון שעדיין יש תימא איך נתכון החשבון ועוד א"כ מתו מישראל בשנה ההיא קודם הגזירה יותר ממה שמתו לאחר הגזירה שהיו מתים בכל שנה ט"ו אלף:

כי תשא את ראש. נשיאות ראש קרוי כשמונין אותם:

ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. שלא יכנס בהם עין הרע ע"י המניין כדאשכחן גבי דוד שמנה ישראל והיתה בהם המגפה וכמו שאמרו רבות' אין הברכה מצויה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד אבל הכפרה מונעת המגפה:

ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם. יש להקשות מה הכוונה בזה הכופר שכופר נאמר על מי שחייב מיתה שנאמר ולא תקחו כופר לנפש רוצח וא"כ למה יתנו כופר נפש שאין בכל התורה לאו שלא נמנה לישראל ופרש"י ולא יהיה נגף שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד והכוונה שאין זה הנגף בשביל עבירה אלא דבר טבעי ולכן צריך שלא ימנו לגולגלות אלא יתנו מחצית השקל ותמנה השקלים ותדע מניינם. ונראה שעל זה יש להקשות איך המנין משליט עין הרע בנמנה בטבע ולאיזה סבה ונראה שאומר המונה וכל יודע אותו המנין כמה רבים מאד הם הנמנים ולכן נופל בו עין הרע ויש להקשות על זה שהאמירה שאומר המונה בפיו רבים מאד הם אינו עין הרע אלא לשון הרע שדבר אחד הוא עין הרע ודבר אחר הוא לשון הרע וכמו שהנשים הלוחשות על מי שחלה מעין הרע ומשליכות טפות שמן על כלי מים אומרות אחת על עין הרע ואחת על לשון הרע וא"ת לא בעבור הלשון הרע מתים הנמנים אלא בעבור המחשבה שחושב בלבו ואומר הרבה מאד הם אלו הנמנים א"א שאם בעבור זה מתים מה יועיל שלא ימנו לגולגלותם אלא מחציות השקלים סוף סוף יאמר כל יודע מנין המחציות בלבו רבים מאד הם הנמנים שהרי הוא יודע שכמנין המחציות הם מנין הנמנין וא"ת אמת הוא שגם כן בטבע ימותו כשימנו מחציות השקלים כמו כשימנו לגולגלותם אבל הקב"ה יצילם דרך נס בעבור כופר נפש שנתנו לעבוד את ה' א"כ ימנום לגולגלותם ויתנו מחצית השקל. לכן נאמר שהסבה בזה שיותכו ויצאו מן העין אדים מהמותרים אשר ידחה הטבע עד שספר הפילוסוף כי המראה החדשה אם תסתכל בה האשה בעת וסתה יראה בה כתם דם ישאר רישומה בה זמן מוחש ואלו האדים ימיתו האנשים בהיותם ארסים להם לקלות התפעלות מהם וימותו קצת האנשים הנמנים מזולת קצת מפני החילוף שבטבע המקבלים המתפעלים מזה וזה שהעין הוא האבר שיוזק יותר מפני זאת ההבטה הארסיית ויבא באמצעותו ההיזק אל המוח ולזה לא היו מקפידים אם היו הדברים הנמנים חלק מהאנשים כאלו תאמר אצבעותיהם כי האיברים ההם אין בטבעם שיוזקו בזה תמצא זה במה שהיו עושים בהטילם גורל מי יעשה אחד מהעבודות הנעשות במקדש לפי מה שהתבאר ביומא שהיה מוציא כל אחד מהם אצבע והיו מונים האצבעות ולא היו חוששים על זה כי הסכנה הוא כשתהיה ההבטה בפנים כי שם מקומות יעצרו בהם אלו האדים בקלות ויובלו אל המוח:

כי תשא את ראש וגו׳. צריך לדעת טעם אמרו תשא ולא אמר תפקוד כאמרו במטה לוי (במדבר ג:טו). ב׳ אמרו את ראש ולא הספיק לומר ״כי תשא את בני ישראל״, שאין לומר שלא יצו ה׳ למנות אלא לראשים כי הענין יכחיש זה, ג׳ צריך לדעת כונת אמרו לפקדיהם.

ויתבאר הכתוב על פי דבריהם זכרונם לברכה, כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו, כי בחינת הרע מהותה היא אל ארץ תביט כי שפלה היא, ובחינת הקדשה היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות. ותמצא שאמר הכתוב (בראשית כג:יז) ״ויקם שדה עפרון״, ודרשו זכרונם לברכה (בראשית רבה נח:ח) קימה היתה לו. והנה להיות שמצוה זו באה אחר מעשה העגל, וכמו שדיק הכתוב באמרו ונתת אתו על עבודת אהל מועד, ואמרו זכרונם לברכה (רש״י) מכאן שנצטוה למנותם אחר מעשה העגל, והוא מה שאמר כי תשא לשון נשיאות ראש, על דרך אמרו (בראשית מ:יג) ״ישא פרעה את ראשך״ שהוא לשון מעלה, שתשא ראש בני ישראל שראשם נמוך לצד חסרונם במעשה העגל. והוא אמרו לפקדיהם על דרך אמרו (במדבר לא:מט) ״ולא נפקד ממנו איש״, ואמרו זכרונם לברכה (שבת סד.) שלא נמצא בהם אדם שחטא. ונתנו איש כפר נפשו לה׳ אשר חטא על הנפש, בפקד אתם פרוש כמשמעו.

וטעם אמרו ונתנו בתוספת וא״ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואחר כך יתן כופר נפשו לה׳.

עוד ירצה באמרו לפקדיהם וגו׳, שאין לך רשות למנותם אלא לסבת פקודיהם, פרוש, לצד חסרונם אם נחסרו מהם ותרצה לעמד על הנשארים, או שנכנסו בגדר הכנת החוסר, כאמרו (במדבר לא:מט) ״עבדיך נשאו את ראש״ וגו׳ לצד שירדו למלחמה, או לסבת צרך המספר לערך מלחמה עם אויב וכדומה, ובא לשלל שאין למנותם בלא סבה כלל. ואמרו ונתנו בתוספת וא״ו להיות הדבר תנאי נוסף על תנאי ראשון, שצריך לפקודיהם עוד צריך לתת איש כפר וגו׳. ודבר זה אינו נוהג אלא לאותו זמן שהיו ישראל חיבים על העגל, אבל לדורות אין צרך בנתינה, ועין בפסוק שאחר זה.

ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם. צריך לדעת למה כפל לומר פעם שניה בפקד אתם. ונראה כי לצד שבאה המצוה על זמן שהיו חיבים לשמים לסבת עון העגל, יאמר האומר שבזמן אחר כשירצה למנות אין קפידא בדבר ויכול למנותם אחד אחד, לזה אמר ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם רבה מנין אחר זולת הראשון שגם עליו באה האזהרה שאם יפקד יהיה בהם נגף.

עוד ירצה על זה הדרך, כי מלבד שבנתינה הם מכפרים על נפשם, עוד ״ולא יהיה בהם נגף״ בסבת פקוד אותם, וממוצא דבר אתה יודע כי המנין מצד עצמו יסובב הנגף.

עוד ירצה כי יצו ה׳ שני דברים: האחד שיהיה המספר על ידי נתינת דבר, כאמרו ונתנו וגו׳, וכמו שבאר באמרו זה יתנו, והוא לטעם כפרת נפשם. והשני שלא ימנו אותם אחד אחד אלא על ידי דבר אחר, והוא אמרו ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם אחד אחד, אלא על ידי דבר אחר. ודרך מספר זה אין בו הקרבת התועלת אלא הרחקת הנזק הנמשך מהמספר, והוא מה שמצינו לשאול דכתיב (שמואל א יא:ח) ״ויפקדם בבזק״, פרוש, בחרסית. וזולת פרושינו זה תקשה מי התיר לשאול לפקוד ישראל בחרסית, והתורה אמרה ״זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל״? ולדברינו תמצא נחת רוח בענין.

ונתתי לבי להשכיל במעשה דוד (שמואל ב כד), כי לפי הנשמע מהכתובים כי מנה ישראל אחד אחד בלא אמצעי, נוסף על שמנאם ללא דבר, והם דברים תמוהים שיעשה דוד המלך עליו השלום דבר זר כזה. ומצינו שרבותינו זכרונם לברכה (ברכות סב:) אמרו כי מן השמים הכשילוהו בדבר שאפלו תינוקות של בית רבן וכו׳, לטעם אמרו (שמואל א כו:יט) ״אם ה׳ הסיתך בי״ יעין שם דבריהם. פרוש דבריהם, כי לצד שקרא לה׳ חס ושלום מסית נברא מלאך רע, לפי מה שקדם מדבריהם (אבות ד,יא) ״העובר עברה אחת קונה לו קטיגור אחד״, והוא מין העון ממש כמעשהו, ולזה נברא מלאך רע מסית שמו, והסיתו והטעהו לעשות כן בסוד אמרם (שם) ״עברה גוררת עברה״. ותמצא כי העון עשה דוגמתו, שכשם שדברי דוד שאמר ״הסיתך״ כשגגה היתה ממנו, וחס ושלום שנתכון לדבר מלין לצד עלאה חלילה, ומי עבד ירא מאלהים כדוד, אלא שגגה היא, כמו כן לא הוסת מהמסית לעשות דבר בלתי הגון כמזיד.

ועדין קשה, תנח לגבי דוד אמרינן שטעה, מה נענה ביואב? ממה נפשך תקשה: אם דברי דוד באו אליו סתם ״פקוד בני ישראל״, מי אמר לו שאין כונת דוד לומר לו שיפקדם על פי התורה, ומן הסתם לא יוצרך לומר אליו דבר שתינוקות יודעים אותו. ואם נאמר כי דוד צוה אליו בפרוש שימנה אותם אחד אחד ולא על ידי מחצית השקל, קשה איך קבל דבריו כשאמר לו כן, שהיה לו למאן כי ״דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין״, ואפלו במצות מלך, וזה הלכה רווחת (רמב״ם הלכות מלכים פ״ג). ולו יהי שיואב נעלמה ממנו ומקרה אחד קרה לדוד ויואב, מה נענה בסנהדרין? מה נענה בכל איש כשראו שבאו למנותם? היה להם לחרד חרדה גדולה ואימות מות יפלו עליהם, ויצעקו על הדבר לפני יואב ולפני המלך. גם כן יכולין לבא בטענה הנשמעת ״ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם״. ואם חסו על מחצית השקל יותר מגופן, היה להם לטען שימנו בחרסית כמעשה שאול המלך, ואיך לא חסו על נפשם כל בני אל חי?

והנכון בעיני כי דוד אמר דבריו סתם ליואב, והדבר פשוט כי יואב יודע ספר היה ולא מנאם אלא על ידי דבר אחר בבזק וכדומה לו. ותמצא שדיק התלמוד בלשונו (ברכות סב:) ״לא שקל מנייהו כופר״, משמע כופר הוא דלא שקל אבל המנין היה על ידי דבר אחר. והנה דיקנו שלא לכל מספר יתחיב הנתינה, והטעות שטעה היתה שהיה המספר ללא דבר, וכבר פרשנו מדקדוק הכתוב כי לא יפקדו אותם אלא לסבת דבר כמו שכתבנו למעלה, אבל ללא דבר לא. והיא טענה שתמצא שטען יואב לדוד שאין צרך בדבר למנות ישראל. ואולי שאם היה מונה אותם על ידי מחצית השקל לו יהיה שיתחיבו ישראל במיתה הנה הוא כופר נפש של כל אחד. והוא אמרם זכרונם לברכה שאם היה דוד מונה אותם על ידי השקלים לא היה בהם נגף. ותמצא שאמר הכתוב (שמואל ב כד:א) ״ויוסף ה׳ לחרות בישראל ויסת את דוד בהם״, הראת לדעת כי ישראל היו חיבין על הקודם, ולזה כשבא המספר בהם ללא צרך באין רשיון מאדון הכל שלט בהם הדין ונפרע מהם עונם.

עוד אפשר לומר, כי כיון שהוזכר בתנאי המנין שצריך לסבת דבר, כל שחסר תנאי אחד הרי הם נכללים בגדר הנגף בר מנן, וזו היתה טעותו של דוד שטעה. ולזה תמצא בתשובת יואב אליו ״ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה״ (שמואל ב כד:ג), פרוש, מנין ללא צרך, אבל אם היה צרך בדבר יסכים גם הוא. ואם המנין היה אחד אחד, הגם שיהיה צרך במנין, לא יפקדם בדרך זה, והיה צריך לומר לו איך יכול לעשות דבר זה. ולפי שאין ענין זה מפרש בכתוב אלא מדיוק הכתוב, לא מצא יואב לחלק עם דוד. או אפשר שחשב כשראה דבר מלך חזק עליו, אמר אולי שיש לו טעם נכמס, וחש על עצמו ממרוד במלכות, ולעולם לא מנאם אחד אחד. ובזה אין קשיא גם כן על כל איש ישראל שלא פקחו על נפשם, כי הם לא נמנו אחד אחד, ודבר זה שצריך למנותם על ידי סבה אין עליהם מטל לדעת אם יש סבה למלך, ולא בדקו אחריו לחזקת כשרותו.

נמצנו אומרים כללו של דבר: מספר בני ישראל נחלק לשלשה דינים. האחד הוא מספר שהיה אחר העגל, זה היה לצרך, גם הצרך לתת מחצית השקל לצד שהיו חיבים כנזכר. שני, כל שיש צרך במספרם אין צריך למנותם על ידי שקלים אלא אפלו בחרסית אדמה, וזה מעשה שאול. שלישי, כל שאין צרך למנותם אין למנותם אפלו על ידי חרסית, וזו היתה טעותו של דוד שהטעהו ה׳ על שגיונו, ועל ידי נתינת מחצית השקל מתר כי זה מונע הנגף הבאה מהמספר. ואם תאמר למה הצרך דוד למספר ולא הספיק לו מנין שקלי בני ישראל המביאים מדי שנה בשנה, יש לומר שאין הוכחה מהשקלים כי יואב לא הביא אלא מספר האנשים שולפי חרב (שמואל ב כד:ט), והשקלים מביאים הכל ואפלו הקטנים, כאמרם (שקלים א,ג) אדם שוקל על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי אשתו וכו׳, ולזה רצה לדעת מספר אנשי המלחמה, ודבר זה לא ידענו ממחצית השקל המובא בית ה׳.

כי תשא את ראש. ראשי מבעי ליה למימר, ומ"ש ונתנו איש כופר נפשו איש מיותר כי הל"ל ונתנו כופר נפשם מובן מזה שכל אחד בפני עצמו יתן שהרי נאמר אח"כ כל העובר על הפקודים וגו', ועו"ק לדעת רז"ל שאמרו (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ג) שכפרה זו היתה לכפר על מעשה העגל א"כ למה יתנו הכופר דווקא בשעת המספר, ועו"ק והלא בחטא העגל היו כל ישראל שוים זקנים עם נערים וכופר לא נתנו כ"א מי שהוא מבן ך'

ונראה ליישב כל זה, במה שנאמר (שמות לב לד) וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם. מהו ביום פקדי אלא שהורה בזה שלא נמחל להם עון העגל אלא בעבור שהיו החוטאים רבים דנפישי רחמי, כי הקב"ה חס ביותר על רבים כמ"ש (איוב לו ה) הן אל כביר לא ימאס וכמ"ש (יונה ד יא) ואני לא אחוס על ננוה אשר יש בה הרבה מי"ב רבוא וגו', וכן מסיק בגמרא (ע"ז ד:) אמר רבי יוחנן משום רשב"י לא היה דוד ראוי לאותו מעשה ולא היו ישראל ראוין לאותו מעשה ולמה עשו אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה וצריכי דאי אשמועינן רבים הוה אמינא משום דנפישי רחמי כו', ולפי זה אין כפרה זו משמשת כ"א בזמן שכל אחד יושב בתוך עמו כמו שאמרה השונמית (מלכים ב' ד יג) בתוך עמי אנכי יושבת. אבל בזמן שהם נספרים אחד לאחד יש לחוש שהמספר יגרום שכל אחד לבדו בפני עצמו יעלה זכרונו למעלה ויתבקר פנקסו בכל זכות וחובה שיש לו, ושמא לא יכריעו זכיותיו על חובותיו ובסבה זו יזכירו לו עון העגל שכבר נמחל כי לא נמחל כ"א אל רבים ולא ליחידים והמספר גורם שכל יחיד נזכר לעצמו, לכך נאמר וביום פקדי והוא לשון מספר ור"ל כשיהיו נמנין לאיזו צורך אז יעלה זכרון כל איש פרטי לפני ואז ופקדתי עליהם את חטאתם כי החטא חוזר וניעור, ע"כ צוה כאן על כופר נפש זה לכפר על מעשה העגל בשעת המספר כי יפקד מושבו על כל אחד ואחד על כן ארז"ל (אבות ב ח) אל תפרוש מן הצבור, ולפיכך הפחותים מבן עשרים שלא היו במספר זה, לעולם בתוך עמם היו יושבים ולכך נאמר כי תשא את ראש כי לפי שיבא לפני הש"י זכרון כל ראש בפני עצמו לפיכך ונתנו איש כל איש פרטי שיש לחוש שיתבקר פנקסו ויבוקש וימצא כי היה לו חלק בפועל המגונה ההוא לפיכך יתן בפעם ההוא כופר נפשו.

ואתי שפיר גם לדברי האומרים, שכופר זה היה להציל מן עין הרע השולט בשעת המספר, כי בפעם ההוא יש מקום לשרי מעלה של האומות לקטרג ולומר מה יקר וגדולה לישראל במספר זה על כל האומות והלא הללו עע"ז והללו עע"ז לפיכך צריכין בפעם ההוא אל כופר נפש להשקיט מדה"ד ובזה מיושב מה שמקשים כאן והלא כמה אומות מונין לגלגולת ואינן נזוקין לפי שאין סתם מספר הגורם כי אם זה המספר הבא לנטלם ולנשאם בכי תשא את ראש ע"כ יש לחוש מפני הקנאין הפוגעים בהם.

ומה שמקשים למה עברו שאול ודוד ומנאום בלא חצאי שקלים, נראה לתרץ שאין העין שולט כ"א במספר שהוא דבר חידוש דרך משל אם רואין אצל איש עני ק' זהובים יותר הוא צריך להזהר מן עין הרע ממה שרואין ביד העשיר כמה אלפים כך ישראל בצאתם ממצרים היו מוחזקים במתי מספר כי העינוי של מצרים היה ממעט בהם ופתאום עלה המספר אל ת"ר אלף, א"כ אז ודאי יש לחוש לעין הרע אבל אחר כך כאשר באו לארץ נושבת ויהודה וישראל כחול הים לא היה חידוש בעם רב שנמנה בעת הצורך.

ונתנו איש כופר נפשו. בפר' תרומה נזכרו ג' תרומות ובכולם הזכיר לשון קיחה, ובפר' זו הזכיר בכולם לשון נתינה, ומהו זה שארז"ל (מנחות כט, תוספות ד"ה שלשה) שמשה נתקשה בשקלים אלו מהו הקישוי. נ"ל כי לשון לקיחה משמע שיקח מכל אחד בעל כרחו והיה משה מתקשה בדבר להכריח כל אחד על הנתינה כי עם קשה עורף הוא, וכדי לתקן זה כתיב בפר' במדבר (א, ג–ד) תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן, ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא. ויש להתבונן למה צוה ליקח ראש כל שבט אל המספר אלא ודאי שלא יהרהרו על משה לומר שלוקח מהם בקע לגלגולת לצרכו, כי כשיראה כל א' שראש שבטו עומד שם ומסכים על זה אז יתנו מרצון טוב כי כל אחד יחשוב שראש שבטו לא יניח לעשות לו עול. וז"ש כי תשא את ראש בני ישראל ר"ל כשתשא את ראש של כל שבט ושבט אל המספר זה"ש לפקודיהם, אז ונתנו איש כופר נפשו מסתמא יתנו מרצון טוב ולא תצטרך לכופם, והיה פסוק זה כולו תשובה על מה שהיה משה מתקשה בו והשיב לו הקב"ה כי תשא וגו' ר"ל כשתעשה דבר זה אז ונתנו מעצמם, לכך נאמר ראש בלשון יחיד לפי שמדבר בראש כל שבט ושבט.

ומה שפירש"י ג' תרומות האמורות כאן אחת מהם הבאה נדבה, לא ידעתי איזו מהם מדברת באותה הבאה נדבה, כ"א תדקדק בלשון הכתוב תמצא שכולם מדברים מן בקע לגלגולת ועו"ק כי בפר' תרומה יחס ב' תרומות ראשונים אל הש"י כי בראשונה נאמר ויקחו לי. לשמי ובשניה נאמר תקחו תרומתי. אבל בג' נאמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. כי היא תלויה בנדבת הנותן, וכאן קרא שלשתן תרומת ה'.

ע"כ נ"ל יותר נכון לומר, שכל הג' מדברים מן בקע לגלגולת כי מצינו שמשה היה מונה אותם ג"פ א' כאן, ב' בחומש הפקודים, ג' בערבות מואב, וכולם היו ע"י חצאי שקלים שהם חובה וכופר נפש ע"כ יחס הג' אל השי"ת מב' טעמים, הן מצד שזכות יש להקב"ה בהם כי כל הנפשות של השי"ת המה ובחמלתו על ברואיו הוא לוקח מחצית השקל תמורת הנפש ע"כ נקראו כל הג' תרומת ה', הן מצד שבכל מקום שיש נדנוד גסות הרוח שהעשיר יש לו מקום להתגאות על העני לאמר לו נדבתי גדולה משלך שם אין הקב"ה קורא שמו יתברך עליו לפיכך לא יחס אל השי"ת בפר' תרומה הנדבה הג', אבל כאן שכל הג' היו הבקע שעשיר ועני שוין בו ואין מקום להתגאות אחד על חבירו ע"כ נקראו כל הג' תרומת ה' ומה שלא הזכיר בפר' תרומה כ"א ב' שהיו בקע לגלגולת לפי שלא הזכיר שם כ"א הדברים שהיו צורך שעה כי לתרומה ראשונה היה צורך שעה לעשות ממנה האדנים, ומן הב' קרבנות ציבור, והג' נדבה לצורך המשכן וכליו, אבל כאן באה המצוה למשה שבכל פעם שימנה אותם ימנם ע"י השקלים הוצרך להזכיר ג', להודיע שאין צורך בחצאי שקלים אלו כ"א בג' מספרים של משה אבל לא לדורות, ושאול ודוד יוכיחו שלא מנאום ע"י השקלים, ולכן לא נאמר כאן שאו את ראש ואמר כי תשא לומר לך דווקא בזמן כי תשא אתה ולא לדורות.

ד"א לפי שג' תרומות שנזכרו בפר' תרומה, נזכר לשון קיחה בכולם המורה על שיקחו מהם בעל כרחם ע"כ לא הזכיר השם המיוחד בשום אחת מהם כי זה נקרא מצות אנשים ולא מצות השי"ת כי האדם המכריחו על הנתינה נקראת התרומה על שמו כמ"ש (ישעיה כט יג) יען כי נגש העם הזה ר"ל שהם נגושים ואנוסים על כל דבר מצוה על זה אמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים, כי דומה כאילו נצטוו מן האנשים המכריחים אותם, אבל כאן נאמר בג' ונתנו המדבר בזמן שהם נותנים מרצון טוב בלתי שום אונס ע"כ נקראו ג' תרומות ה' כי נתינה זו ודאי לשם שמים. ואע"פ שלא נזכר השם בפר' תרומה בכולם מ"מ הזכיר בראשונה לי ובשניה תרומתי, כי זכות יש להשי"ת בהם על כל פנים וזה פירוש יקר.

ונתנו איש כפר נפשו. לפי הנראה פי׳ ראשונים אם ימנו תהיה הנתינה כופר נפשו. ואם לא היה המנין לא היה הכופר. וקשה טובא א״כ מנלן עיקר דין מצות שקלים בכל שנה. אבל באמת אאל״כ דהנתינה שייך להמנין דבפ׳ זו כתיב שתי תרומות. תרומות אדנים. ותרומת הלשכה. תדע דפליגי במס׳ שקלים אם לוים חייבים בתה״ל. ומפרש בירושל׳ דפליגי בפי׳ הכתוב כל העבר על הפקודים. אי משמעו דעבר על ימא או על המנין וקשה הא בפי׳ כתיב בפסוק י״ד כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה. אלא ודאי שתי תרומות כתיב כאן ופסוק י״ד מיירי בתרומת אדנים. אבל בתרומה ראשונה דלא כתיב הכי מש״ה מפרשי רבנן כל דעבר על ימא. ואחר שבברור משמעות הפ׳ הכי. קשה אי בשביל מנין שלא יהי׳ נגף תרי מתנות למ״ל. אלא ודאי הכי משמעות הפ׳ כי תשא אז ונתנו איש כפר נפשו שמחויב גם בל״ז ליתן. יתנו בשעת המנין כדי שלא יהי׳ נגף. [ומזה למדנו דשני חובות שהאדם חייב עולות זב״ז וכדאי׳ בב״ק דס״ה חומשו עולה לו בכפילו. אם לא במקום שפירש הכתוב שאין עולה זב״ז. וכן דעת הט״ז סי׳ רפ״ח ולא כמש״כ המג״א שם ובסי׳ תקס״ח ס״ק כ״ב. דמי שמתענה לשום תשובה כו׳. וכן הוא בתשו׳ מהרי״ל סי׳ קכ״ו כמש״כ] והדר מפרש המקרא איזה כופר נפש יש על ישראל ליתן ופירש דיש באותה שעה שתי נתינות לכופר נפש. א׳ שנצרך ליתן לתרומת הלשכה לקרבנות. [ולמדנו דכ״ז שיש בהמ״ק חייבים בזה הכופר. ומכש״כ כשאין בהמ״ק בעינן כפרה והוא צדקה כדאי׳ בב״ב ד״ט ואר״א בזמן שבהמ״ק קיים היו ישראל מביאין שקלים ולוקחין בהם תמידין ומתכפרין בהם עכשיו אם עושים צדקה כו׳]. ב׳.

כי תשא, רש"י ז"ל פי' כשתרצה לדעת סכום מנינם כמה הם אל תמנם לגלגלות אלא יתנו כאחד מחצית השקל ותדע מנינם ולא יהיה בהם נגף שהמנין שולט בו עיין הרע והדבר בא עליהם כמו שהיה בימי דוד, ולפ"ז דעתו שלא נמנו אז ע"י גלגלות רק ע"י שקלים, והיה מצוה לדורות שלא ימנו רק ע"י שקלים, שכן עמ"ש בפרשת במדבר לגלגלותם פרש"י ע"י שקלים, והשקלים היה תחבולה להסיר הנגף, והרי"א הרבה להשיב עליו, דהא אמר כל העובר על הפקודים שזה הלשון על המנין לגלגלות כמו (ויקרא כ״ז:ל״ב) כל אשר יעבור תחת השבט, (ירמיהו ל״ג:י״ג) עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה, ובמנין של במדבר סיני וערבות מואב פירש שהיה המנין לגלגלותם, ועוד כמה קושיות, ודעתו שבמדבר סיני וערבות מואב שהיה המנין ע"י צווי ה' לא נתני שקלים אף שנמנו לגלגלות כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, ובמנין זה לא נצטוה משה רק שנתן לו ה' רשות, כי משה רצה למנותם מעצמו באשר היו מוכנים לכנס לארץ ולהלחם באויביהם ורצה לדעת מפקד אנשי המלחמה בשהיה שר צבא ישראל, וא"ל ה' שיתנו שקלים להסיר הנגף, והיה זה עצה כדי שימצא לו כסף שלא התנדבו כסף נדבה כי היו צריכים להכסף להוצאותם, עיי"ש בארך. ומבלי אאריך להשיב על דבריו אומר, שלדעתי גם מנין שבמדבר ובערבות מואב הגם שהיה לגלגולת נתנו גם שקלים, וכן היה במנין הזה שנמנו לגלגלות ונתנו שקלים להסיר הנגף, ובאור הענין לפי דעתי שאז שהיה שולט בהם הנגף ממעשה העגל ומשה היה חושק למנאם לדעת כמה נפלו מהם והתירא שהמנין יזיק להנגף, והיה בדעתו למנעם ע"י בזק כמו שעשה שאול שמנאם בבזק ובטלאים כדי שלא ימנם לגלגלות, א"ל ה' כי תשא את ראש בני ישראל תמנה לגלגלות דוקא, לא ע"י בזק ולא ע"י מנין שקלים רק הם עצמם כמ"ש כל העבר על הפקדים, רק שיתנו השקלים להיות כופר נפש ועי"כ לא יהיה בהם נגף ע"י הפקידה, וגם הבטיחו שעי"כ גם הנגף שהוא עדיין בהם מן חטא העגל יפסק מעתה, שעז"א ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם שע"י הפקידה לגלגלות יוסר הנגף כי השקלים הם כופר נפשם, וכדרך הרפואות הבאים מאת ה' שהם הפך הטבע כמו שרפא מי מרה בעץ מר, ונשיכת השרפים בנחש הנחשת, וכמ"ש במדרש בו"ד מכה באיזמל ומרפא ברטיה אבל הקב"ה במה שהוא מכה בה מרפא, [ומה שאמר בלשון כי תשא שמורה על הרשות אם תרצה לישא (כמ"ש בהתוה"מ ויקרא סי' י"ב שמלת כי מורה על הרשות) ולא אמר בלשון צווי כי זה נאמר קודם חטא העגל, והיה רק הודעה על העתיד באם תצטרך לכך אם יחטאו] וכן המנין שבערבות מואב שהיה אחרי המגפה צוה ה' למנותם לגלגלות ומסתמא נתנו שקלים כמו שנצטוה משה ע"ז כאן שהוא לדורות, והיה המנין רפואה אל הנגף. אמנם מ"ש שיתנו מחצית השקל דוקא והעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט יש בו כונה אחרת, כי כבר בארתי בפי' שמואל ב' (סי' כ"א) שמה שהמנין מזיק אל הנגף יש בו ג' טעמים: א) מצד עה"ר כמש"ש שעמו, ב) מצד שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, וכשיספור אותם תסולק הברכה, וגם זה בארתי שם היטב בטעמו, ולשני טעמים האלה היה מועיל כופר נפש להסיר הרע הנצמח בסבת הנגף, ועוד כתבתי שם טעם, ג) כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כלם כאיש אחד זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם שאז מפרידים כל איש בפ"ע ויחופשו מעשיהם ואז ישלט בהם נגף, ולתקן זה צוה שכל אחד ישן מחצית השקל, שזה מורה על אגודתם שכל יחיד והוא רק מחצית ולא דבר שלם וצריך שיצטרף אחר עמו עד יעשה כדבר שלם, למשל העשיר והעני, העשיר מוסיף להשפיע צדקה אל העני, זה נותן וזה מקבל, ובזה יתקיימו שניהם ויהיו כאיש אחד, ובלשון זה כל אחד הוא רק מחצית השקל ואינו איש שלם, וזה מורה על חבור הכלל והצטרפם, באופן שלא יתפרדו ע"י המנין רק יתאחדו: אמנם מצוה זו נשארה קבועה לדורות שמצוה על כ"א ליתן חצי שקל בטל שנה, כמ"ש (נחמיה י' לג לד) והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו, כי אז נשתנה והמטבע ושלישית השקל היה כמחצית השקל הקודם כמ"ש בפירוש שם, ובדה"ב (כ"ד ו') מדוע לא דרשת על הלוים להביא וגו' את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות, ועז"א ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל הוא מציה תמידית לדורות שיקה בכל שנה מידם כסף הכפורים שהם בתמורת השקלים, ונתת אותו על עבודת אהל מועד, ר"ל לקנות מהם כל הדברים המובאים ברמב"ם (פ"ד מה' שקלים) השייכים לעבודת אהל מועד, [וע"כ לא אמר למלאכת אהל מועד כי מדבר גם בעתיד שכבר היתה המלאכה עשויה ולא היו צריכים רק לצרכי העבודה] והיה לבני ישראל לזכרון ר"ל שיהיה לזכרון תמיד בכל הדורות, אמנם בשנה השנית באחד לחדש השני, שכבר עבר זמן תרומת שקלים ולא הפרישו עדיין, וגם שאז רצה להפריש מהם את הלוים, ורצה ה' להראות שנסתלק מהם הנגף, כי נתרבה מנינם מאד על המנין הראשון שהיו ששים רבוא ואלף ושבע מאות וע"ה עם הלוים, ובמנין זה היו ששים רבוא וג' אלפים וה' מאות וחמשים חוץ מהלוים, צוה למנותם שנית לגלגלות ובשקלים, יהיו השקלים בתרומה חדשה, ולא הצריך להזכיר זה כי כבר ידעו ממצוה זו, שהיה מצוה לדורות, וע"כ נקראו השקלים בשם משאת משה כנ"ל, כי נתחייב לזה ממשאת משה ומספרו אותם, אבל שאול שלא מנה כלל את העם רק הבאים למלחמה, ולא היה צריך לא לחלק הנגף ולא להפריש שקלים שכבר הפרישו בשנה ההיא מנאם בבזק ובטלאים, ודוד שמנה את כולם לגלגולת ולא הפרישו שקלים היה לו חטא בזה וכמ"ש חז"ל , ובזה נתישבו כל השאלות שיש בזה:

א מלשון לא תשא שמע שוא ולא לשון הרמה מלשון ישא פרעה את ראשך ומפני שצפה הקב"ה שעתיד לגזור גזירה עליהם במדבר הזה יתמו כתב בהן שאו את ראש וגו' אבל בלוים שלא נגזרה הגזירה עליהם כתב בהן לשון פקוד:

ב דעת רש"י שלא תפרש לאחר שקבלת סכום מנינם ונתנו איש כופר וגו' לכ"פ כשתרצה לידע מנינם אבל לא תמנה אותם לגלגלותם והא דנקט רש"י לשון שלילה אל תמנם לגלגלותם ולא נקט לשון חיוב ולומר כשתחפוץ וכו' יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה השקלים ותדע מניינם כמו שנאמר בקרא לומר לא שהוא מצוה למנותם במחצית השקלים כדי שיעשו האדנים אלא תחבולה שלא ישלוט בהם עין הרע והוא הדין על ידי דבר אחר חוץ מחצאי שקלים היה יכול למנותם אלא שעל ידי חצאי שקלים יעשו מהם האדנים ואגב חדא תרתי. רא"ם:

ג שמנה אותם בלא חצאי שקלים וחשב שהיו על עבודת אהל מועד לעשות מהם אדנים והיתה הגזרה לפי שעה ולא לדורות לקנות מהם קרבנות וחשב גם כן שפי' ולא יהיה בהם נגף הוא נגף הבא לעולם ועל דרך וצדקה תציל ממות. ואם תאמר כשפקד דוד את העם שלח שליש ביד יואב ושליש ביד אבישי בן צרויה והשליש ביד אתי הגתי למה לא היה בהם נגף. ושמא יש לומר שמה שהמנין שולט בה עין הרע היינו דוקא כשמונה כל ישראל וכו'. רא"ם: