אור החיים על שמות פרק כה

דבר אל בני ישראל. צריך לדעת למה לא הספיק במה שקדם לומר לאמר והדבר מובן שלבני ישראל יאמר, או לא היה צריך לומר ״לאמר״ ויספיק באמרו ״דבר אל בני ישראל״.

ונראה לי על דרך מה שאמרו ז״ל (יומא ד.) מנין שהאומר דבר לחבירו שהוא בבל תאמר, שנאמר ״וידבר ה׳ אל משה לאמר״. ועל פי הדברים האלה יצטרך לומר ״דבר אל בני ישראל״, שאם לא כן יחשוב משה כי לא בא אלא לתת רשות שאין זה בבל תאמר, חובה מנין? תלמוד לומר ״דבר״ וגו׳. ולדרך זה תמצא מרגוע לנפשך בכל התורה כלה שאמר הכתוב ״לאמר״ וחזר לומר ״דבר״, כי בכל מצוה צריך לומר לו ״לאמר״ ו״דבר״, ובאחת מהנה לא יהיה נשמע שחובה עליו הם הדברים לאמרם להם אלא רשות. ורבותינו ז״ל (ילקוט הראובני) דרשו ״דבר אל בני ישראל״ שלא ימנה עליהם מערב רב, ודורשים לשון דברות ושררה. עוד יתבאר בסמוך באפן אחר.

ויקחו לי. צריך לדעת למה כתב וא״ו בתחלת ענין. ואולי שירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (שקלים א,ג) ממשכנין על השקלים, ואמרו זכרונם לברכה (תנחומא) כי שלש תרומות שנו כאן, שתים מהם שקלים בקע לגלגלת, אחת לאדנים ואחת לקרבנות צבור, והשלישית נדבת המשכן עד כאן. וכפי זה נתכון באמרו ויקחו כנגד נדבת השקלים הרמוזה בתרומה הסמוכה לה, לומר שישנו בכפיה לשקול, וסמך תבת ויקחו אל בני ישראל לרמז שבשקלים מדבר הכתוב, שאינם שוקלים אלא בני ישראל ולא בנות ישראל, דכתיב (שמות ל:יג) ״כל העובר״ וגו׳. ולפי זה אמרו מאת כל איש, פרוש שהלקיחה תהיה בהשואה מאת כל איש, ואפלו את אשר ידבנו לבו תהיה לקיחה שוה מכלם, ולא ירבה הנדיב ולא ימעיט הכילי. ועוד ירצה בתוספת וא״ו לרמז שכבר קדם דבר אחר, והוא נדבת לב, כרמוז בסוף דבריו שאמר אשר ידבנו לבו, ולדרך זה ידבר הכתוב גם בתרומת המשכן, ויחפץ ה׳ שכל נדבה תהיה מלב ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב.

עוד נראה לפרש הכתוב על פי מה שאמרו במסכת בבא בתרא (ח,א): קפה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, נגבית בשנים לפי שאין עושין שררות על הצבור פחות משנים. ואמרו שם: מנא הני מילי? אמר קרא (שמות כח,ה) ׳והם יקחו׳. ומאי שררות? שממשכנים על הצדקה אם אמוד הוא, עד כאן. והעלו שם התוספות והר״ן כי שנים שאמרו דוקא בדבר הקצוב, אבל שאינו קצוב צריך שלשה. ודע כי לענין דין אפלו יחיד אם הוא ממחה יכוף אדם בעל כרחו לדון אותו יחידי, כדתניא (סנהדרין ה,א): אם היה יחיד ממחה לרבים וכו׳ הרי זה דן יחידי. וכתבו התוספות שם: ויכול לכוף את האדם בעל כרחו דאי בדקבליה וכו׳. ומכאן אני למד שהוא הדין וכל שכן הוא שיכול להנהיג שררות יחידי ואינו צריך שנים, ומה משפט הצריך שלשה דן וכייף, שררות שמספיק בשנים לא כל שכן. ובזה נשכיל באור הכתוב, אמרו דבר אל בני ישראל, אין פרושו לשון דבור אלא לשון שררות ודברות, לומר כי הוא לבדו יכול לעשות שני משפטים שישנם בענין: האחת היא ההערכה, והשניה היא השררה, שהגם שההערכה צריך שלשה והשררה צריכה שנים כנזכר, אתה לבדך תהיה דבר על הדבר לצד שאתה יחיד ממחה תספיק במקום שלשה, ואין צריך לומר במקום שנים לענין השררות, ודוקא אתה, אבל הזולת ויקחו לשון רבים. ותמצא שכן היה דכתיב (שמות לו,ג): ״ויקחו מלפני משה״, הרי כי משה לבדו קבל הנדבה, בין דבר שיש בו קצבה בין דבר שאין בו קצבה. והגם שבתלמוד דרשו מפסוק (שמות כח,ה) ״והם יקחו״, אולי כי שם חדש לענין השררות שצריכה שנים, וכאן לענין פרט לקיחת דבר שאין בו קצבה שלא נתן רשות לעשות הדבר ביחיד אלא למשה, אבל הזולת צריך רבים. ולדרך זה יתישב אמרו ויקחו בתוספת וא״ו, לצד שקדם ואמר דברותו של משה, לזה יצדק לומר אחר כך ״ויקחו״.

מאת כל איש וגו׳. אולי שיכון לומר כי באיש שיודעים בו שהוא נדיב לב, לא יכניסוהו במשפט ההערכה לדעת מה יקבלו ממנו, כיון שהוא מחזק כי לבו נדיב, יקחו ממנו את אשר יביא, כי ודאי שיודע הוא עצמו שזה הוא יכלתו, ואת זו אצדיק שהוא תרומתי הצריך לתת, כאמרו את תרומתי.

עוד ירצה לומר שאינה חשובה לקראות תרומתי אלא המובא מנדבת לב האדם, והוא אמרו מאת אשר וגו׳ תקחו את תרומתי, אבל המעושה לא קראה תרומתי אלא תרומה דכתיב ״ויקחו לי תרומה״.

עוד נראה בדקדוק אמרו שלשה רבויים אלו מאת כל איש שלא היה לו לומר אלא ״מאשר ידבנו״ וגו׳, ואולי שנתכון הכתוב לרבות שלשה פרטים שישנם בהדרגה משנה בדין הצדקות מכל ישראל, והם: היתומים והנשים והשוע. היתומים – כמו שאמרו במסכת בבא בתרא (ח,א) אין פוסקים צדקה על היתומים, ואם לעשות להם שם – מתר. הנשים – כמו שאמרו בסוף מסכת קמא (קיט,א) שאין לוקחים מהנשים אלא דבר מועט, ואמרו עוד שם כי מועט ומרבה הוא לפי ערך מה שהם הנשים, וכמעשה רבינא שלקח שרשרות זהב מהם ואמר כי בערך בני מחוזא דבר מועט הוא. שוע – כמו שאמרו בבבא בתרא (שם) שאסור לגבאי צדקה לתבעו ולגבות ממנו וכו׳, וכמעשה הובא שם (תענית כד,א) עוד שהיו נשמטים הגבאים מהתראות לפניו לבל יהיה מצר לעצמו ויתן מה שאין בו כח לתן. והנה בנדבת המשכן אמר ה׳ למשה שיקח מהשלשה הנזכרים, והוא מה שרבה בשלשת הרבויים: יתומים, נשים, שוע. את לרבות הנשים, כל לרבות היתומים, איש אשר ידבנו לבו זה שוע כמשמעו, שמשלשתם יקח אפלו דבר גדול.

ויש טעם בדבר על פי דבריהם זכרונם לברכה (תנחומא) שאמרו כי המשכן הוא כפרה על מעשה העגל. עוד אמרו (שמות רבה לג,ח) וזה לשונם: אמר משה לפני ה׳, וכי ישראל יכולין לבנות משכן? אמר לו: מהקטן שבהם כו׳, כי המן היה מוריד לישראל אבנים טובות ומרגליות, עד כאן. וגם אמרו (תנחומא) כי מבזת מצרים נטלו קטן שבכלם משא ארבעים חמורים כסף וזהב ואבנים טובות וכו׳. ואמרו (שיר השירים רבה א,יא) עוד שבזת הים גדולה מבזת מצרים, הרי שהיה לישראל עשר מפלג. ולפי זה יש טעם נכון לשלשתם, כי לא אמרו אין לוקחים מהיתומים אלא במקום שאין בו שם ולא כפרה, אבל במקום שיש אחד מהם כמשכן – לוקחים מהם. והנשים גם כן במקום כפרה לוקחים מהם, ועוד שהגם שיתנו דבר גדול בערך עשרם המפלג דבר קטן יחשב, והשוע גם כן לצד רב העשר לא יעשה בו רשם כל מה שיתן לנדבת המשכן אפלו יתן כל הצריך למשכן. ודקדק לומר תקחו את תרומתי, לומר שלא התיר לקחת מהדרגות הנזכרים ״מאת כל איש״ וגו׳ אלא ״את תרומתי״ שהיא תרומת המשכן לטעמים שפרשנו.

ובדרך רמז ירצה שיכון כל אחד לדבק בה׳ בחינת נפשו הנקראת תרומה באמצעות המעשה, והוא אמרו ויקחו לי תרומה, כי הנפש של ישראל תקרא תרומה, דכתיב (ירמיה ב:ג) ״קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתו״, ותרומה נקראת ראשית, ובאמצעות לקיחת מאת כל איש וגו׳ ישיגו שתשרה עליהם השכינה, והוא אמרו תקחו את תרומתי, כי השכינה תקרא תרומת ה׳, והמשכיל יבין.

וזאת התרומה וגו׳. טעם אמרו וזאת וגו׳, אולי שיכון לומר שלא יביאו ישראל נדבה ממין אחד או משלשה, אלא צריכין להביא מכל המינים, ואינם יוצאים ידי חובת תרומת המשכן אלא בהבאתם מכל המינים, והוא אמרו ״וזאת״, לומר מלבד חיוב ההבאה עוד אני מצוה שתהיה התרומה ממינים אלו כלם. והטעם כי אין הכנת המשכן משלמת בחסרון אחד מהמינים. ואין הכונה כי כל איש ואיש מישראל יביא מכלן, אלא שבכללות תרומת כל ישראל יהיו כל המינים. או ירצה לומר שיקבלו מהמביאים כל השלשה עשר מינים, ולא יזלזל במביא פשתן ועורות וכו׳:

אבני שהם וגו׳. צריך לדעת למה כתב אבני שהם ואבני מלאים בסדר אחר כל האחד עשר מינים, ומן הראוי היה לו לסדרם קודם זהב וכסף כי הם מעלים מהם. ואולי כי לצד שמצינו שהנשיאים הביאו אותם באחרונה כשראו שהביאו ישראל כל הצורך למשכן, ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (במדבר רבה פי״ב) שהקפיד ה׳ על זה וחסר אות אחת מהם, ״והנשאם״ כתיב, לזה סדרם ה׳ באחרונה לומר כי הם למטה מכלם, ומהטעם עצמו שהם באחרונה, והבן:

עוד נראה לומר על פי מה שאמרו ביומא פרק בא לו (יומא סט.) שבגדי כהונה מתרים להנות מהם, ומשמע שאין מועלין בהם. ושוב ראיתי לרמב״ם שכתב כן בפרק ה׳ מהלכות מעילה, ולפי זה בגדי כהונה אינם בהשואה עם כלי המשכן ועבודתו שכלן קדשתן למעלה מבגדי כהונה ומועלין בהם. ומעתה בדין הוא לסדר באחרונה אבני שהם ואבני מלאים אחר כל האחד עשר דברים, לצד שכל האחד עשר הדברים כלם הם צרכי המשכן ועבודתו, מה שאין כן האבנים שאינם אלא לבגדי כהונה. והגם שבהאחד עשר דברים יש גם כן בקצת מהם שהם לצרכי בגדי כהונה, אף על פי כן אין לך מין ומין מהאחד עשר שאין בו צרכי משכן ועבודתו, מה שאין כן האבנים שאינם אלא לבגדי כהונה.

עוד נראה על פי דבריהם זכרונם לברכה שאמרו ביומא (יומא עה.) שהעננים היו מביאים את אבני השהם וכו׳, אם כן משלחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה ולא חסרון כיס, אשר על כרחו סדר נדבתם אחר כל הנדבות שמביאין מכיסם ועל ידי טורח.

ועשו לי מקדש וגו׳. צריך לדעת למה קראו מקדש, ותיכף חזר בו וקראו משכן, דכתיב את תבנית המשכן.

ונראה כי אמרו ועשו לי מקדש היא מצות עשה כוללת כל הזמנים, בין במדבר בין בכניסתן לארץ בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות. וצריכין היו ישראל לעשות כן אפלו בגליות, אלא שמצינו שאסר ה׳ כל המקומות מעת שנבנה בית המקדש, כאמרו (דברים יב:ט) ״כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה״. ולזה לא אמר ״ועשו משכן״ שיהיה נשמע שעל אותו זמן לבד נאמרה מצוה זו. ואחר שצוה דרך כלל, אמר פרט הנעשה במדבר שאינו מקום לבנות בו בנין אבנים, שיעשה משכן כסדר האמור. ותמצא שכתב רמב״ם בפרק א׳ מהלכות בית הבחירה: מצות עשה לעשות בית לה׳ דכתיב ״ועשו לי מקדש״, עד כאן, וטעמו הוא משנוי הלשון כמו שכתבנו. עוד ירצה באמרו ועשו לי מקדש כי מעת שעושים אותו לשמו יתברך, כאמרו ״לי״, הגם שעדין לא שרתה בו שכינה, הרי הוא מקדש ודין קדש יש לו.

ושכנתי בתוכם. ולא אמר ״בתוכו״, לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל שיקיפו המשכן בארבעה דגלים. ואולי כי דברים אלו הם תשובה למה שחשקו ישראל (במדבר רבה ב,ה) בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא מקף בדגלי המלאכים והוא אות בתוכם, וחשקו אהב להיות כן בתוכם, ולזה באה התשובה מבוחן לבבות ואמר ועשו לי מקדש ושכנתי כמו כן בתוכם.

ככל אשר וגו׳. בפסיקתא (רבתי ט״ז) אמרו: כשאמר ה׳ למשה ״ועשו לי״ וגו׳, נבהל משה ואמר לפניו: ״הלא השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו״ וגו׳, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא: ״לא כמו שאתה סובר, אלא עשרים קרשים״ וכו׳, עד כאן. וצריך לדעת מי עמד בסוד ה׳ ומשה עבדו לדעת כל הדברים שעברו ביניהם, והגם שכל דבריהם דברי קבלה הם, עם כל זה לא יבצר דבר מהכתובים.

ונראה לומר לדבריהם זכרונם לברכה שהקשה להם שאין משמעות לכתוב ממה נפשך: אם הוא נמשך למטה על זה הדרך ״ככל אשר וגו׳ תעשו״, לא היה לו לומר ״וכן״ בתוספת וא״ו אלא ״כן תעשו״, שהיא גזרת תחלת מה שאמר ״ככל אשר״ וגו׳. ואם אמרו ״ככל״ חוזר לאמרו ״ועשו לי מקדש״, לא היה לו להפסיק באמרו ״ושכנתי בתוכם״, אלא היה לו לומר ״ועשו לי מקדש ככל אשר״ וגו׳, ואחר כך יאמר ״ושכנתי״ וגו׳. וממה שהקדים לומר ״ושכנתי״, גלה ה׳ כי גמר מאמר כללות המצוה ולא הצרך לומר בה ״ככל״ וגו׳, וסמך על מה שיודיענו כל פרטי המעשה שעור הקרשים וכל הכלים כמו שאמר אחר כך. וממה שאנו רואים שנמלך אחר כך לומר ״ככל״ וגו׳, המשכיל יבין שזה היה לצד דברים שנולדו באמצע, שזולת זה מתחלה מאי סבר שלא אמר ״ככל״, ולבסוף מאי סבר. ונשכיל לדעת מה הם הדברים שיכולין להיות באמצע, מהתשובה אתה יודע השאלה, והתשובה היא ככל אשר אני וגו׳. הא למדת שחשב יותר, והסברא תצדיק ותאמת זה, ויותר זה אין לו שעור. לבבך יבין כי ישנה לתמיהה, והוא אמרם שאמר ״הלא שמי השמים״ וגו׳, ועל זה הצרך להשיבו ואמר לו ככל אשר וגו׳, והראהו תבנית המשכן באותו מצב. והכתוב מעיד על זה מאמרו מראה ולא אמר אראה לעתיד, ואז ראה כי היה עשרים קרשים וגו׳. וטעם הראיה ולא הספיק בדבור, אבאר בעזרת השם בסמוך.

ודרך זה נעלה להבין דבריהם זכרונם לברכה (ברכות נה,א) שאמרו בפסוק (שמות לח:כב) ״ובצלאל וגו׳ עשה את כל אשר צוה״, אפלו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו וכו׳. משה צוה לבצלאל לעשות כלים תחלה ואחר כך משכן, אמר לו בצלאל: ״מנהג העולם לעשות תחלה בית״ וכו׳. אמר לו: ״כך שמעתי מפי הקדוש ברוך הוא, בצל אל היית, כי בודאי כך צוה לי הקדוש ברוך הוא״ וכו׳, עד כאן. וקשה איך ישכח משה מצות ה׳, חס ושלום שיאמן עליו דבר כזה. ולהבין הענין יש להעיר עוד כי כפי סדר הכתוב רואני כי ה׳ הקדים מצות הכלים תחלה, את הארון וכפרת וכרוביו, ואחר כך השלחן, ואחר כך המנורה, ואחר כך המשכן, ומשה אמת ודבריו אמת, ולמה חזר מדבריו הראשונים?

אכן לפי מה שפרשנו, כי כשאמר ״ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן״, אז באותו מצב הראהו המשכן בתחלה, וכשפרט לו פרטי המעשה הקדים הכלים, ויש בזה שני דרכים בדברי ה׳: האחד שיקדים המשכן כמובן מפסוק א׳ דכתיב את תבנית המשכן, ומה שהקדים ה׳ בסדר המעשה את הכלים, לא להתחיל בהם, אלא שהתחיל ממה שגמר שהוא תבנית הכלים, והשני שכונת ה׳ הוא להקדים הכלים כסדר שאמר ה׳ בפרטי המעשה, וטעם שהקדים ה׳ בפסוק א׳ לומר את המשכן קודם הכלים הוא לצד שהתמיהה שהיתה למשה ״שמים ושמי שמים״ וגו׳ כמו שכתבתי למעלה, לא היתה אלא על המשכן, לזה באה התשובה בהוראת המשכן כי קטן הוא, ובאגב הודיע הכתוב כי גם הראהו עם תבנית המשכן תבנית הכלים שהיו בו. ואולי כי נתכון גם כן לומר כי אין צרך שיהיו גדולים בהפלגה, וכשבא לסדר סדר פרטי המעשה הקדים הכלים.

ומשה עליו השלום מתחלה הכריע בפרוש דברי ה׳ כדרך שני, וכשדן לפניו בצלאל הכריע בסברא כדרך הראשון. ולזה תמצא שאמר המדרש (פסיקתא רבתי) שאמר משה ״ודאי כך אמר לי הקדוש ברוך הוא״, וצריך לדעת למה אמר ״ודאי״? אלא לצד שהיו לפניו שני דרכים הנזכרים, ומתחלה ברר אחד מהם, ועתה חזר בו ואמר בודאי כי האמת הוא כדבר בצלאל. והנה לצד שלא אמר לו ה׳ בפרוש את מי יקדים, לא יאמר על זה חס ושלום ששכח דברי ה׳.

ואל יקשה בעיניך לפי דברינו לשון המאמר שאמר משה: ״כך שמעתי מפי הקדוש ברוך הוא״. אין הכונה לומר שאמר בפרוש הקדים המשכן, אלא פרוש לפי סדר הדברים כן נשמע.

ונשאר לתת טוב טעם למה הצרך ה׳ להראותו את תבנית המשכן, ואולי כי לצד שלא באו הדברים אלא תשובה לדברי משה שאמר ״שמים ושמי״ וגו׳, לזה אם היה משיב ה׳ עשרים קרשים וכו׳, היה שומע משה כי לא בא השעור אלא לומר כי יקבל ויתרצה ה׳ בבית קטן כזה מבלי להטריח, ואין בדיוק שעור זה מצוה, ולו יהיה שיאמר ה׳ אליו בצו לצו שלא יוסיף, עם כל זה עדין ישנו שהוא לטעם הסתפקות במועט, אשר על כן הראהו ה׳ תבנית המשכן דמות שהוא למעלה, ובזה יצדיק כי זו מצותו לא למעלה ולא למטה.

ובדרך רמז ירמז הכתוב באמרו בסדר זה שהקדים ושכנתי בתוכם קודם אמרו ככל, לומר לו ענין גדול כי בחינת הקדשה והדרגותיה לא בגדר המספר, כי גבוה מעל גבוה וגבוהים. הלא תמצא אמרם זכרונם לברכה (אבות ג,ז) אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו, שנאמר (שמות כ:כא) ״בכל המקום אשר אזכיר את שמי״, ואמרו על שנים ושלשה וחמשה ועשרה, וכל אחד כפי הדרגתו. ואמרו עוד (בראשית רבה עד) שאין השכינה שורה על פחות מששים רבוא, כי מטעם זה לא נתנה תורה להאבות עד שהיו הבנים במספר ששים רבוא. מכאן תקיש ותדין כי הדרגות הקדשה הם מאחד עד ששים רבוא, וזה בבחינת המספר ובבחינת האיכות כמה הדרגות מאחד לאחד עד אין קץ. וכיון שכן, כאשר אמר ה׳ למשה שישכן בתוכנו, לא ידע משה הדרגות של בחינת השוכן כמה שעורה. לזה נתחכם ה׳ ודבר אליו כדברים האלה: ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך, סמך ככל אשר וגו׳ לושכנתי, לומר כי אותה בחינה המדברת עמו כשעור אותה המרכבה אשר היה מראהו ישכן בתוכם. וכפי זה תהיה נקשרת תיבת ככל וגו׳ עם ושכנתי וגו׳.

וכן תעשו. הנה לפי מה שפרשתי שהראהו תבנית המשכן לומר כזה תעשו, לא פחות ולא יותר, אל יקשה לך, אם כן לא היה צריך לומר ״וכן תעשו״, כי תמצא שאמרו בשבועות יז, א וזה לשונם: אחד הנכנס לעזרה וכו׳ שאין מוסיפין על העיר והעזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין. מנא הני מלי? אמר רב שימי אמר קרא: ״ככל אשר אני מראה וגו׳ ואת תבנית כל כליו וכן תעשו״ – לדורות. הנה כי באה ״וכן תעשו״ לצוות שיעשו כסדר הזה לדורות. ודע שדרשת ״לדורות״ דורש לה התלמוד מתיבת ״וכן תעשו״, לא מתוספת וא״ו לבד, כי לכשנאמר שאינו דורש אלא יתור תיבת וא״ו, אין כאן יתור, כי אם היה אומר הכתוב ״כן תעשו״ לא היה נשמע כונת ההודעה שבא הכתוב להודיענו שעברו הדברים בין משה ובין ה׳, ויהיה קשה לי לשמע דברי ה׳ למה לא אמר ״ככל״ וגו׳ קדם אמרו ״ושכנתי״, אלא ודאי שכל תיבת ״וכן תעשו״ מיתרת. וכן פרש רש״י שם בשבועות וזה לשונו: וכן תעשו, קרא יתירה למדרש לדורות, עד כאן. וטעמו של רש״י זכרונו לברכה לא מטעמנו, אלא לצד שפרש ״ככל אשר אני״ וגו׳ שהוא מחבר למעלה ״ועשו לי מקדש וגו׳ ככל״ וגו׳, אם כן הרי בא הדבר לעכוב שלא יחשב להתנדב לעשות גדול, אם כן ״וכן תעשו״ למה לי? לדורות. ולדרכנו שהלכנו לשיטת דברי רבותינו זכרונם לברכה כי אמרו ככל וגו׳ בא להשיב למשה עכוב השעור ממה שהראה לו כיוצא בו בשמים, מזה ירגיש שלא ישנו.

וראיתי להרב אבן עזרא שפרש ״וכן תעשו״ על הכלים, לפי שלא הזכר בתחלה אלא ״ועשו לי מקדש״. ולא נתן לב הרב לומר טעם שהצרך לומר ״וכן תעשו״ על הכלים, ולא הספיק במה שמצוה בסמוך על פרטות כל הכלים. בשלמא מה שאמר ״ועשו לי מקדש״ היא כללות המצוה וטעמה שיעשה מקדש לשכן ה׳ בתוכו, ואחר כך אמר אופני הבנין, מה שאין טעם זה צודק במאמר ״וכן תעשו״ על עשית הכלים, אם לא שתאמר כדברי רבותינו זכרונם לברכה שדרשו לדורות. ולא ידעתי למה מעלים עיניו מאור החיים אשר האירו רבותינו זכרונם לברכה.

גם בעיני יפלא דברי רמב״ן ז״ל שהשיג על דברי רש״י שאמר ״וכן תעשו״ לדורות, ואמר: ולא ידעתי אם יהיה זה אמת שיתחיב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו, ומזבח הנחשת עשה עשרים אמה ארך ועשרים רחב״ (דברי הימים ב ד:ח), עד כאן. מדבריו נראה כי נעלמה מלפני זכרונו סוגית מסכת שבועות, שדברי רש״י הם דברי הגמרא, ומה מקום לחלוק על התלמוד. והיה נראה לומר שסובר רמב״ן כי מה שאמרו בש״ס ״וכן תעשו״ לדורות, אין הכונה על שעור הכלים אלא על דברים האמורים שם שצריך מלך ונביא וכו׳ ושבעים ואחת סנהדרין, ואין דבריו נראים, כי מי מפיס. ועוד לדבריו מה מקשה שם בגמרא ממשיחת כלים שמקדשת כלים שעשה משה ולא בשאר כלים שעשו זולת משה, והצרך הש״ס להביא להם ראיה מהפסוק, והיה יכול לומר כי לא לכל הפרטים אמר הכתוב ״וכן תעשו״ לדורות אלא לדברים שמנו שם במשנה?

אלא שצריך לישב קשית רמב״ן ממזבח הנחשת שעשה שלמה. וראיתי להרב רבי אליהו מזרחי שרצה לישב ואמר כי אין כונת ״וכן תעשו״ על השעור ממש, אלא על דוגמת תכונת הבנין הרחב בערך הארך וגבה לפי ערך ארכו ורחבו, אבל לענין הגדל אין קפידא. ולזה כשם שמזבח שעשה משה היה ה׳ על ה׳, כמו כן עשו לדורות מרבע עשרים על עשרים. ונסתיע הרב מדברי התוספות בפרק הזורק (שבת צח:) שהקשו למה שנשמע מדברי הש״ס כי רחב המשכן היה עשר אמות, מנין להם זה, ודלמא רחבו אחד עשר אמות וכו׳. ותרץ רבי יהודה דמבית עולמים ילפינן לה, שהיה ארכו ששים אמה ורחבו עשרים, הכי נמי במשכן רחבו שליש ארכו, וכתיב ״וכן תעשו״, עד כאן. והקשה הרב על זה, אם כן למה לא עשה הגבה של המזבח כתכונת מזבח משה שעשה שלש גבה לחמש ארך ורחב, ולפי שעור זה יעלה למזבח שלמה שהיו בו עשרים על עשרים, שנים עשר גבה. ותרץ כי כך באה ההלכה שלא אמר ״וכן תעשו״ אלא על ארך ורחב לבד ולא על הגבה, עד כאן.

ולפי דעתי אין דברי הרב נראים, כי מה שכתב כי ״וכן תעשו״ לדורות לא באה אלא על תכונת הבנין ולא על שעורו, לא יקבלו הדברים מפיו בלא הוכחה מהש״ס. ואם מחמת הקשיא, יותר יש להניח הדבר בצריך עיון מלבדות מדעתנו דברים שאין להם על מה שיסמכו. ומה שהוכיח מתרוץ רבי יהודה, וגם עליו אני דן, ועוד אינו הוכחה כי רבי יהודה לא סמך תרוצו על דרשת ״וכן תעשו״. ומה שכתב הרב בהעתק דברי רבי יהודה ״וכתיב וכן תעשו״ אינם מדברי רבי יהודה אלא הרב להצדיק דבריו אמר כן. ופרוש דברי רבי יהודה הוא כי גלוי מלתא הוא אומר, כי ממה שראינו שהיה בבית עולמים עשרים על ששים, וכאן במשכן יש ספק אם היה עשרים ארך ועשרה רחב או אחד עשר, יתגלה הספק מבית עולמים. או אפשר שהיה להם איזו ראיה ללמד סדר זה מבית עולמים ולא מדרשת ״וכן תעשו״. וזה לך האות כי לא הזכיר רבי יהודה דרשת ״וכן תעשו״ לחזק תרוצו. ועוד מה שהוסיף להקשות מהגבה ואמר כי באה ההלכה מהר סיני שלא נאמר ״וכן תעשו״ אלא על תכונת הרבוע ולא על תכונת הגבה לשעור הרבוע.

דע כי נחלקו רבותינו זכרונם לברכה (זבחים נט:) רבי יהודה ורבי יוסי. רבי יוסי סובר כי כל מזבחות הנחשת, בין מה שעשה משה, בין מה שעשה שלמה, בין מה שעשו בני גולה ושעתיד להעשות – כלן עשר אמות גבה של כל אחד מהם, ושלש אמות שכתוב בתורה – מקום המערכה לבד, עד כאן. וסברא זו הלכה היא (רמב״ם הלכות בית הבחירה פ״ב), וסוגית פרק שתי הלחם (מנחות צז.) כדעת זו מגדת. ולסברא זו אין קשית הרב רבי אליהו מזרחי קשיא כל עקר, ורבי יהודה חולק וסובר דברים ככתבן – שלש אמות קומתו. והנה קשית הרב רבי אליהו מזרחי אינה צודקת אלא לסברת רבי יהודה, ומן הראוי לא היה מדבר דבריו בדרך פשיטות שנראה כי הם דברים מסכמים אשר לא כן הוא. ומה שתרץ הרב זכרונו לברכה כי כך באה ההלכה וכו׳, מסוגית שבועות לא משמע כן, ממה שאמר הש״ס אמתניתין דאין מוסיפין על העזרות וכו׳ מנא הני מלי, ומתרץ רב שימי דאמר קרא ״וכן תעשו״ לדורות, עד כאן. הנה ממה ששואל הש״ס מנא הני מלי והצרך רב שימי לתרץ, שמע מנה כי השואל לא היה יודע דרשת ״וכן תעשו״ לדורות, וממוצא דבר אתה יודע כי לא היה יודע גם כן ההלכה שאמר הרב שבאה על הגבה שאינה לדורות, שאם היה יודע ההלכה בהכרח שהיה יודע דרשת ״וכן תעשו״ לדורות שעל משמעותה באה ההלכה. וכיון שכן, למה לא הקשה השואל עצמו מגבה המזבח שלא עשאו שלמה כשל משה, שהיא קשית הרב רבי אליהו מזרחי עצמה, שהרי אין לה תרוץ אלא בהלכה שבאה על זה, והלכה זו לא ידעה השואל כנזכר. ויש עוד להוכיח מעמק הסוגיא כי לא היתה הלכה בזה, ודברי הרב שלא בדקדוק.

ואני אומר כי אין קשית רמב״ן מהמזבח שהיה עשרים על עשרים, ולא קשית רבי אליהו מזרחי מהגובה קשיא. והרי לפניך בריתא ערוכה בפרק קדשי קדשים (זבחים סב,א) וזה לשונם: תנו רבנן, קרן וכבש ויסוד ורבוע מעכבין, מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אינם מעכבין. וקאמר בש״ס מנא הני מילי? דאמר קרא ״המזבח״ לעכב, עד כאן. הרי כי מזבח עצמו שעשה משה יכול היה לעשותו מעשרים על עשרים, והגובה גם כן יכול היה לעשותו יותר משלש אמות. ואם כן מה מקום לקשית הרב ממזבח שעשה שלמה, כי הקדוש ברוך הוא גלה כי אין מעכב גובה ורוחב ואורך. וגם הרב רבי אליהו מזרחי ז״ל נעלם מעיניו דברי הבריתא, וחשב כי לא היה משה יכול לעשות המזבח ביותר משעור זה, וגם הגובה צריך שיהיה חמש על שלש גובה ולא על יותר, והצרך לתרץ שני התרוצים הכחושים. והנה שתלתי לך עץ שתול על מים ותחזק בו בל תמוט, כי אמרו ״וכן תעשו״ הוא על דברים המעכבין במזבח מדבר, שהם קרן וכבש ויסוד ורבוע כדקתני בבריתא, וגם שלא יפחות מחמש אמות רוחב וחמש אמות אורך כמו שאמרו שם בפרק קדשי קדשים, ובלבד שלא יפחיתנו ממזבח שעשה משה.

אלא שנשאר לנו לדעת שאר הפרטים שבמשכן היו לעכובא, ובבית עולמים לא היו מעכבין. ואדרבה, כתב רמב״ם בפרק א׳ מהלכות בית הבחירה שאין בונים אלא באבנים או בלבנים. והנה הבינותי בכל מה שכתב רמב״ם במשפטי בית אלהינו, ואראה כי בשלשה כלים כתב שצריך שיהיו כמות כלים שעשה משה במדבר ממש, והם: השלחן והמנורה ומזבח הזהב, וכן מפרש בפרק שתי הלחם (מנחות צט,ב). אבל שאר כלים וצורת הבית אין לקחת שעור לדורות ממעשה משה במדבר. ולפי זה היה נראה לומר כי לא באה מצות ״וכן תעשו״ לדורות אלא בכלים. ואין זה אמת, כי בגמרא דרשוהו לענין קדוש העזרה, וזה יגיד שגם על הבית באה המצוה לדורות. ועוד, גם בכלים רואני שעשה שלמה כרובים שניים, ומשנים הרבה מכרובים שעשה משה (מלכים א ו), וכמה שנויים היו בשאר הכלים.

והנה בהשכלה מועטת בענין אין שום קשיא כלל, כי יש לדעת כי כל בנין הבית והכלים לא עשאם שלמה כפי אשר נראה בעין שכלו לפאר, אלא על פי נביא, וגם הנביא הגיד כי לא דברי נבואתו הגיד אלא דברי קבלתו, דכתיב בדברי הימים (דברי הימים א כח:יא) ״ויתן דוד לשלמה בנו תבנית האולם וגו׳ ותבנית כל אשר היה ברוח עמו וגו׳ הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל כל מלאכת התבנית״ וגו׳, וכתיב עוד (רש״י דברי הימים א כח:יב) ״אשר היה ברוח עמו כאשר הראהו שמואל הרואה״, ואמרו זכרונם לברכה באגדת שמואל (מדרש שמואל פרק טו): רבי ירמיה בשם רבי שמעון וכו׳ בית המקדש מסרה הקדוש ברוך הוא בעמידה למשה, ומשה מסרה ליהושע בעמידה וכו׳, יהושע מסרה לזקנים בעמידה, דכתיב ״ויאסף יהושע וגו׳ ויתיצבו״ וגו׳, זקנים מסרוה לנביאים בעמידה, נביאים מסרוה לדוד בעמידה וכו׳, דוד לשלמה וכו׳, ואומר ״הכל בכתב״ וגו׳ מלמד שנתנה לדרש, ״מיד ה׳״ מלמד שנתנה במסורת, ״עלי השכיל״ מלמד שנתנה ברוח הקדש, עד כאן. הראת לדעת כי כל מה שעשה שלמה בבית היה הלכה למשה מסיני, והכל כתוב בספר גלוי לדורשי תורה ברוח הקדש.

וכן תמצא שכתב רש״י בפרוש דברי הימים (דברי הימים א כח:יט), וזה לשונו: והכל דרש שמואל מן התורה ברוח הקדש, כמו ששנינו הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, דרש ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים וגו׳ יהיו חמש מאות על חמש מאות, עד כאן. ומן הסתם יהיה כל המעשה נרמז בתורה למבינים ברוח הקדש. ולפי זה מה שאמר הכתוב ״וכן תעשו״ לדורות הם על דברים שלא בא עליהם ההפכיות בתורה, כמושכל למביני מדע ברוח הקדש. בזה יתנהגו על פי מעשה האמור במשכן מדבר, אבל דברים שנאמרו בתורה במשפט מקדש עולמים לא תהיה להם סתירה מפסוק ״וכן תעשו״, כיון שיש לו מקום לעמד בו בשאר הפרטים שלא באה עליהם ההלכה, והבן.

ולדרך זה גם כן נרתק חבל קשית רמב״ן מעל רש״י, וגם נתרפא כאבו של רבי אליהו מזרחי בענין שעור גבה מזבח, לו יהא שהיה גבה מזבח מדבר מעכב.

ולהיות שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שנתנה לדרש בנינה של בית עולמים מן התורה, אמרתי לטול חלק בדרשה זו בשנים ושלשה פרטים. וזה יצא ראשונה: תחלת דבר ה׳ אמר ועשו לי מקדש וגמר אומר תבנית המשכן, והיה צריך לומר ״ועשו לי משכן״. הא למדת כי על שני מקדשות צוה, וכמו שרמזנו בתחלת הענין. ורמז מעשהו באמרו חמשים בחמשים כמו שפרש שמואל הנביא עליו השלום, ואם אינו ענין למשכן מדבר תנהו ענין למקדש עולם הרמוז באמרו ועשו לי מקדש. ומעתה מאמר וכן תעשו לדורות אינו נוהג בפרט זה של שעור תבנית הבית, ועודנו במקומו לשאר דברים שדרשו זכרונם לברכה בשבועות (שבועות טו,א) לענין נביא וסנהדרין וכו׳.

עוד מצינו (מלכים א ו:כג) שעשה שלמה שני כרובים שניים נוספים על מה שעשה משה, ונמצאו ארבעה כרובים אשר לא צוה ה׳, גם משנים שנוי גדול מכרובי משה.

ונראה כי הכתוב רמזם במה שאמר (שמות כה:יח) ״ועשית שנים כרבים וגו׳ משני קצות הכפרת, ועשה כרוב אחד וגו׳ וכרוב אחד״ וגו׳, וקשה למה הצרך לומר שתי פעמים המעשה ״ועשית״ ״ועשה״. עוד קשה שכל הכתוב מיתר, כי מאמרו ״משני קצות הכפרת״ מובן הוא שכרוב אחד מקצה וגו׳. עוד קשה למה אמר עוד ״על שני קצותיו״?

אכן רמז ה׳ למעשה שני כרובים שיעשו בבית עולמים מלבד כרובים שיעשה משה. כנגד מה שיעשה לפי שעה אמר ועשית לנוכח כי הוא יעשה במשכן, וכנגד כרובי בית עולמים שרמז בתחלת דבריו אמר ועשה, לא דבר אליו לנוכח אלא כמצוה על עשיה אחרת לזמן אחר, שמלבד שני כרובים הנזכרים שהם מקצות הכפרת, עוד יעשו מעשה אחר כרוב אחד מקצה מזה, ואלו הם בפני עצמן כמו שכן עשאם שלמה (מלכים א ו:כג-לב) שהיו רגליהם נוגעים בארץ ולא בקצה הכפרת. ופרוש מקצה במקום שכלה קצתו, ואולי שנתכון בתבת מזה לומר מלבד זה וחוזר אל הכרוב שהזכיר. ואחר כך חזר להתנות הכתוב ואמר כנגד כרובים שיעשה משה אמר מן הכפרת, פרוש מגופו של כפרת תעשו את הכרובים שזכרתי בתחלת דברי שני כרובים. וכדי שלא תטעה שחוזר אל הכרובים השניים, לזה הזכיר פעם שניה תעשו שלא היה צריך לומר שכבר אמר ״ועשה״, אלא לומר כי אינו מדבר במעשה של כרובי המקדש אלא במעשה משה הוא מדבר, ולזה אמר לנוכח תעשו. ועוד העיר ה׳ להבינך כן במה שאמר את הכרובים שלא היה צריך להזכירם כיון שבהם הוא עוסק, ולא היה לו לומר אלא תעשם או תעשה אותם, ומאמרו תעשו את הכרובים גלה שאינו מדבר במה שלפניו אלא במה שלפני פניו כמו שפרשנו. ואמרו על שני קצותיו פרוש, צריך שיעמדו על קצה הכפרת, שלא תאמר הן אמת שיהיו מגופו של כפרת אבל אפשר שירדד להם רגליהם ויעמידם בארץ ולא על כפרת הארון, לזה אמר על שני קצותיו, פרוש שיהיה העמדתם על קצות הכפרת ממש, מה שלא התנה כן בשנים של בית עולמים.

והגם שתמצא שבמעשה שעשה בצלאל אמר הכתוב כסדר כל האמור, שנראה שכל האמור בכתוב ישנו במעשה המשכן של מדבר, וישבו רבותינו זכרונם לברכה טעם הכפל שלא תאמר שתעשה שנים לכל קצה וכו׳, יעין שם בדברי רש״י (שמות כה:יט). והנה אם לא היה לטעם שרצה לרמז על כרובים השניים שיעשה לעתיד, לא היה לו לכתב תחלה סתם ״ועשית שנים כרובים״ ולחזר להסיר הטעות שלא תחשב שנים מכל צד, ויאמר ״כרוב אחד״ וגו׳, ומתחלה היה לו לכתב ״ועשית כרוב אחד מקצה הכפרת וכרוב אחד וגו׳ תעשה אותם״. אלא ודאי שנתכון לרמז כמו שפרשתי, ופשט הכתובים במקומו מנח, כי הלא תמצא מה שפרש שמואל הרואה בפסוק (שמות כז:יח) ״חמשים בחמשים״ אין זה פשט הכתוב אלא דרשה, ולא נעקר הפשט. גם לדרכנו, הגם שישנו לפשט הכתוב, ישנה לדרשה מכח הקשיא שהקשנו בסמוך. ועוד תמצא כי כאן במצות ה׳ דקדק לומר תבת ועשה לדיק מה שפרשנו בה, מה שאין כן במעשה בצלאל לא אמר ״ויעש״, יספיק בהערה.

ומזבח הזהב מצינו (מלכים א ז:מח) שעשה שלמה אחר וגנז לשל משה, כמפרש בדברי רבותינו זכרונם לברכה (מנחות צט,א) שהשלחן והמנורה שעשה משה יש בו מחלקת אם לא היו מסדרין ומדליקין (אלא) בו או גם בשאר שלחנות והמנורות שעשה שלמה היו מסדרים ומדליקין לפעמים בזה ולפעמים בזה, אבל מזבח הזהב דבר מסכם שנגנז ולא שמשו אלא בשל שלמה, וצריך לדעת למה גנז של משה.

ונראה כי התורה רמזה הדבר במה שעקרה סדר מצות מזבח הזהב ממקום שהיה ראוי לצוות עליו, כי תמצא כי מתחלה התחיל בארון שהוא פנימי פנימיים, ואחר כך הכפרת, ואחר כך השלחן, ואחר כך המנורה, ואחריהם המשכן יריעיו קרשיו עמודיו אדניו, ואחריו מזבח החיצון, ואחריו חצר המשכן, ואחריו השמן ובגדי שרת לאהרן וקרבנות החנוך והתמידין, ואחר כל זה צוה מזבח הזהב. ויש בזה הרגשה גדולה בשנוי גדול כזה, ורמז בזה שדינו משנה מכל המשכן וכליו, כי המשכן וכליו הראוי לבית עולמים ישמש לבית עולמים, כגון השלחן והמנורה כמו שכתבנו למעלה שהיו משמשים בבית עולמים, ומי שאינו ראוי לבית עולמים כגון משכן וכלים שלא שמשו במקדש, גם מזבח החיצון שלא היה בו הקפדה אלא ברבוע ובמקדש היו צריכין לעשותו גדול לצד הצרך, אבל מזבח הזהב הגם שלא תשתנה עבודתו שהוא הקטרת חצי מנה בבקר וחצי מנה בערב, אף על פי כן לא ישמש בבית עולמים, ועשה אחר וגנזו לחלוטין מה שלא עשה כן בשלחן ומנורה שעשה משה, שהגם שעשה עשרה – של משה עולה על כלן. וענין רמיזות מעשה בית עולמים אינו אלא רמז בעלמא.

ועשו ארון. טעם שבארון שנה ה׳ את דברו הטוב מכל הכלים, שבכלם אמר ״ועשית שלחן״, ״ועשית מנורת״ וגו׳, ״ואת המשכן תעשה״, ״ועשית את המזבח עצי״ וגו׳, וגם בפרטי הארון עצמו גמר אומר בנוכח דכתיב ״וצפית אותו״ ״ויצקת לו״ ״ועשית בדי״ וגו׳. אולי שרמז שאין גופה של תורה יכול להתקים אלא בכללות כל ישראל, ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עקרי התורה. וזה לך האות: אם הוא כהן הרי זה אינו מקים נתינת עשרים וארבע מתנות כהונה ופדיון בכור וכו׳, ואם הוא ישראל הרי אינו יכול לקים מצות עשה שבהקרבת הקרבנות ודיניהם אשר רבו מצות עשה שבהם, וכן לוי. ובכללות כל ישראל יקימו כללות עקרי התורה, לזה אמר ועשו לשון רבים, ובשאר פרטי תקוני הארון אמר לשון יחיד, כי לתקן כלי התורה שהם לומדיה ועמליה והכנותיה יכולין להתקים מאדם אחד.

עוד אולי שקדם לדבר לו בלשון זה לגלות לו על כל המעשה, שהגם שמדבר עמו לנוכח, לא אליו בא המצוה אלא לזולת, שהם חכמי לב (שמות לו:א), כמו שבאר אחר כך, ומכנה הדבר אליו לפי שהוא המצוה לישראל.

עוד לפי מה שאמרו ז״ל (רש״י על דברים ח:א), כי ארון עץ עשה משה ושם שם הלוחות תכף בירידתו מן ההר עד שעשה בצלאל הארון שהונחו שם לעולם, וכן אמר בפרשת עקב (דברים י:א) ״ועשית לך ארון עץ״. דקדק לומר ״לך״, פרוש: אין פרוש ״ועשית״ כשאר ״ועשית״ אשר צויתיך במעשה משכן – ״ועשית שלחן״, ״ועשית מנורת״, ״ועשית מזבח״, וכלן לא עשאן אלא בצלאל. דבר זה לך אני מצוה לעשות, וכן עשה, דכתיב (דברים י:ג) ״ואעש ארון עצי שטים״, וכתיב (דברים י:ה) ״ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי״. אשר על כן אמר כאן ועשו, פרוש, מלבד מה שתעשה אתה שהוא לפי שעה, עוד יעשו העושים מנכסי נדבת המשכן. ואם היה אומר ״ועשית״, היה סובר משה לדון ממה שגלה לו בארון שלפי שעה שיהיה משלו גם את זה יהיה הדבר כן, או יחשוב שיהיה אותו ארון עצמו שכבר עשה. לזה אמר, לא כן הוא, ועשו וגו׳. ובשאר מעשים שלא היה מעשה זולת האמור, דבר הכתוב כדרכו ״ועשית״, לומר שהזכות מכונה למשה הגם שאחרים עושים.

לא יסרו ממנו. טעם שהצרך לומר ממנו ולא הספיק לומר ״לא יסורו״ והענין מובן שממנו הוא, אפשר שנתכון לומר שאין צריך שיהיו מהדקין ממש שלא יזוזו מתחלתם לסופם בטבעות עצמם, אלא שלא יסורו מהארון היא ההקפדה. אלא שביומא (עב,א) אמרו וזה לשונם: רבי יוסי בר חנינא רמי, כתיב ״בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו״ וכתיב ״והובא את בדיו״, הא כיצד? מתפרקין ואין נשמטין, עד כאן. מדברי הגמרא מוכח כי ״לא יסורו״ לבד משמע ליה שלא יזוזו, ואולי כי תבת ממנו יש בה משמעות אחר, כי בא לרבות שלא יזוזו אנה ואנה, לזה אמר הכתוב (שמות כה:יד) והבאת.

עוד נראה, כי אם לא אמר ״והבאת״ הייתי אומר כי מה שאמר הכתוב ״ממנו״ בא לומר שאין חיוב מלקות אלא על הסרתם בהחלט, ולעולם יש אסור אפלו בהזזתם. תלמוד לומר והבאת, פרוש לשון הבאה, שאם כונת הכתוב שיהיו קבועים ולא זזים, היה לו לומר ״וקבעת״ או ״וחברת״, ולא ״והבאת״, שיהיה נשמע שיהיו נכנסים ויוצאים.

וראיתי להתוספות שהקשו למה הביא רבי יוסי בר חנינא פסוק ״והובא״, והקשו עוד מפסוק ״ושמו את בדיו״ (במדבר ד:ה-ז) בשעת סלוק מסעות, שנראה שהיו נותנים אותם בכל מסע, הא למדת שהיו מסירים אותם, והתורה אמרה ״לא יסרו ממנו״. ואמרו כי היו שמונה טבעות בארון וארבעה בדים, ודיק הכתוב שאמר ״ויצקת לו ארבע טבעות״ וגו׳ (שמות כה:יב), וכתיב ״ושתי טבעות״ וגו׳, הא למדת שהם שמונה, יעין שם דבריהם. ואין אני מצדיק דברים אלו כי רבו הקשיות על האותיות, והדבר פשוט כי טעות נפל בספרים וצריך לומר במקום ״והובא״ – ״והבאת את הבדים בטבעות״.

וקושית ״ושמו בדיו״ (במדבר ד:ז) נראה לי לומר, כי להיות שהבדים היו לשאת את הארון בהם, לזה כשצוה ה׳ לכסות את הארון בפרכת המסך, צוה שישימו הכהנים הכנת הבדים שיוציאו ראשי הבדים. ופרוש ״ושמו״ קונפוני״ר בלע״ז, כדי שיהיה בסדר ואופן שישאו אותם הלוים על כתפיהם, שלא יצטרכו הלוים להוציא ראשי הבדים ויזונו עיניהם מן הקדש. והרב יהודה מאורליינש פרש שישימו הבדים על כתפי הלוים, וכבר דחו התוספות דבריו, יעין שם דבריהם (יומא עב,א). ועוד יש להקשות על דבריו ז״ל כהנה וכהנה, ויותר יש לבחור בדברינו. וטעם אמרו ״ושתי טבעות״, לא ידעתי מה יפרשו בפסוק (שמות כח:ג) ״ועשו את בגדי אהרן וגו׳ ואלה הבגדים״, ובהכרח לומר שאין יותר משמונה, וכאלה רבות, ותהיה זאת כאחת מהם בוא״ו נוסף שבא לאיזה דרשה. ואולי כי צוה ה׳ לעשות שתי טבעות שיהיו קבועים בגוף הארון ואינם נעים ונדים, ואחר כך יעשה שתי טבעות ויכניסם בטבעות הקבועים בארון, ואלו הם נעים ונדים, וזה מיופי הנעשה בהתכונות הנושאים לכבוד ולתפארת. ולעולם לא היו אלא שני בדים אשר בהם היו נושאים הארון.

ונתת את הכפרת וגו׳ ואל הארן תתן וגו׳. קשה למה הצרך לומר פעם שניה ואל הארן תתן אחר שכבר אמר למעלה ״ונתת את העדות״ וגו׳? ורש״י זכרונו לברכה ישב שירצה לומר שיתן תחלה העדות ואחר כך יתן הכפרת עליו עד כאן. משמע מדבריו שהיה מקום לטעות שיתן העדות על הארון, ואין דעתי נוחה לומר שיש מקום לטעות בזה, ומה גם שאין מקום שם כי הוא מקום הכרובים, ועוד היה לו לומר בפסוק ראשון במקום תבת ״אל״ – ״תוך״ ולא היה צריך לכתב פעם שניה ״ואל הארן״. ויש עוד להקשות בזה. ורבי אליהו מזרחי זכרונו לברכה כתב בזה דברים שאינם לפי רום חכמתו. וראיתיו שרצה להסתיע לדברי רש״י מדברי ראב״ע, ובמחילה מכבודו דברי רבי אברהם אבן עזרא הם שבא לתקן המשמעות שלא יקשה לך בפסוק שהקדים נתינת הכפרת קדם נתינת העדות, ומן הראוי להקדים נתינת העדות, לזה אמר ״וכבר״ וכו׳ – לא לפרש שכל הכתוב בא לומר שלא יתן העדות למעלה מהכפרת, שזה אדרבה מובן מפסוק ראשון והטעות אדרבה מפסוק שני.

והנכון בעיני לומר, כי כונת הכתוב היא לרבות בו נתינה, לומר שאחר שיתן הכפרת על הארון לא יצאו ממנו עוד לדורות עולם, כמשפט ספר תורה אשר צוה לשום מצד וכו׳, ואמרו זכרונם לברכה (דברים רבה ט,ט) שמשפטו שאם יהיה הפרש בין שבט לשבט בספריהם שכתבו כל שבט ספר תורה אחד, יבררו הספר מספר המונח בית ה׳, ואמר כי העדות שם יהיו לבל יצאו עוד. ולזה רבה בו נתינה אחר נתינה, ולטעם זה גם כן אנו מרויחים למה הקדים נתינת הכפרת לנתינת העדות, כי לא בא אלא לומר שאחר שנתנום בארון וכסה בכפרת נתונים נתונים יהיו שמה עד עולם, והבן.

עוד ירצה, כי לא יניח העדות בארון עד שיהיה הארון שלם בכפורת הלום ולא קודם, וזה אמרו ונתת את הכפרת וגו׳, אז אל הארון תתן את העדת.

עוד אפשר לומר על פי דבריהם זכרונם לברכה (בבא בתרא יד:) שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון, לזה אמר שתי פעמים, אחת כנגד הלוחות השלמים והשניה כנגד השבורים.

ובדרך רמז נראה, כי בא לרמז לו שהגם שהכפרת למעלה מן העדות שהם בתוך הארון למטה מהכפרת, הם בבחינה למעלה ממנה. ולזה סדר נתינת העדות אחר הכפרת, לומר זו למעלה מזו, מה שלא היה נשמע כן אם היה מקדים לומר ״ונתת את העדות וגו׳ ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה״, משמע שהכפרת הוא למעלה מהארון.

אמתים ארכו וגו׳. הנה כשתרבע כל אמות השלחן אמה על אמה ברום אמה, יהיו בין ארך ורחב וגבה שלש אמות מרבעות בארך ורחב וגבה, והוא סוד השפעת שלחן העליון משלש הדרגות בנצח הוד יסוד העולם.

לבתים לבדים. לפי מה שפרשתי בטבעות הארון שצריך לצקת ארבע טבעות ולקבעם בארון, ובתוך הטבעות יכניס שתי טבעות, ובתוך הטבעות יתן הבדים, כאן אמר כי אינו צריך לעשות ככה, אלא הטבעות עצמן הקבועות הם יהיו בתים לבדים, והבן:

תיעשה המנורה. צריך לדעת למה הצרך לומר ״תיעשה המנורה״, ובמנחות פרק הקומץ רבה (מנחות כח,א) דרשו ״תיעשה״ לרבות שאר המתכות. ולפי זה דקדק לומר ״תיעשה״ ולא ״תעשה״, כי בימי משה לא היה צרך לזה כי של זהב עשו, ובמדבר לא הצרכו לעשות אחרת.

כפתריהם וקנתם ממנה יהיו. בהקומץ רבה (מנחות כח,א) תנן: שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה, שבעה נרותיה מעכבין זה את זה. מאי טעמא? ״הויה״ כתיב בהו, עד כאן. וקשה, והלא לא נאמר ״הויה״ אלא בקנים ולא בנרות, כי שתי הויות נאמרו במנורה: אחת בפסוק זה ואחת בפסוק ראשון ״ועשית מנורת וגו׳ ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו״, משמע שאינו מעכב אלא שבעה קנים וגביעיה כפתוריה ופרחיה. והגם שבמשנה לא הזכיר אלא הקנים והנרות, כתבו התוספות שהוא הדין, ולא הזכירם התנא לצד שאינם במנורות של מתכות, וכן כתב רמב״ם פרק ג׳ מהלכות בית הבחירה, יעין שם. אבל הנרות לא הזכיר בהם ההויה, והנה יש מחלקת בין רבותינו זכרונם לברכה (מנחות פח,ב) אם הנרות קבועים או לא, ולא מבעיא להאומר שלא היו קבועים שהם כלים בפני עצמן ולא מצינו בהם הויה, אלא אפלו למאן דאמר קבועים הרי מודה הוא שאינם מקשה עמה, שלא נחלקו רבותינו זכרונם לברכה בפרק ב׳ מדות (מנחות פח,ב) אלא אם היתה מהככר או לבד מהככר, אבל שאינם מקשה ממנה אליבא דכולי עלמא לא. וכן דקדק הכתוב באמרו ״מקשה ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה״, ואלו נרותיה לא אמר, ואחר שאמר משפטי פרטי המנורה בארך אמר שיעשו את נרותיה, הרי זה מראה באצבע שחלוקים הם מהמנורה. ועוד דקדק הכתוב לומר ממנה יהיו, לומר אותם שהם ממנה עליהם אני מתנה הויה.

ואולי כי כיון שנתגלה טעם שבעה קנים שהם לשום בהם נרות, אם כן כשאין נר הרי הקנה בטל וכאלו אינו והוא מעכב. ואולי כי לא אמר הש״ס בהקומץ רבה (מנחות כח,א) מאי טעמא אלא על הקנים, אבל הנרות אינו צריך כי זה תלוי בזה.

ומלקחיה וגו׳ זהב טהור. הצרך לומר זהב טהור, לפי שאליבא דכולי עלמא אינם באים מהככר, ולזה צריך להודיע ממה יעשו אותם:

ככר זהב וגו׳. בפרק ב׳ מדות (מנחות פח,א) תניא: ״ככר זהב טהור״ וגו׳, למדנו למנורה שבאה מן הככר, מנין לרבות נרותיה? תלמוד לומר ״את כל הכלים״. יכול שאני מרבה אף מלקחיה? תלמוד לומר ״אתה״.

ולעמד על אמתתן של דברים, נשכיל לדעת מה היה חסר לי בידיעת מצות המנורה שעליו הצרך לומר פסוק זה. ואראה כי בלא פסוק זה לא הייתי יודע שעור זהב המנורה אם ככר אם חציו, לזה בא והודיע הכתוב השעור דככר זהב טהור תעשה. ואחר שהודיע שעור המנורה אז נכנסנו בספק אם הנרות בכלל השעור או לא. וטעם שלא נכנס אלא בספק הנרות ולא בספק המלקחים והמחתות, מפני שהמלקחים והמחתות באר הכתוב ואמר ״זהב טהור״, ואם הם משעור הרשום במנורה לא היה צריך לומר בהם זהב טהור, מה שאין כן הנרות שלא הזכיר בהם זהב נשארו בספק אם הם מהככר. ואין לומר כי ממה שלא אמר זהב טהור שמע מנה שהם מהככר, משום שיש לומר כי לא הקפיד ה׳ עליהם שיהיו או מן הזהב או מן שאר המתכות לצד שעומדים לתשמיש ולעולם אינם מהככר. לזה אמר הכתוב ואת כל כליה, הרי ברר ספקן שהיינו מסתפקין בנרות ואמר שהם מהככר, אבל מלקחים ומחתות אין לי ספק בהם ממה שהצרך לומר בהם זהב טהור ודאי שאינם מהככר. ומעתה לא חש עלי הכתוב לטעות במאמר ״את כל כליה״ שנכנס גם מלקחים ומחתות.

אם כן קשה, למה אמר הכתוב תיבת ״אותה״ למעט? אם למעט מלקחים ומחתות הרי אין צריך מעוט. ונראה לומר, בהעיר עוד בכתוב, אחר האמת שאין בכלל הככר המלקחים והמחתות, למה סדר מצות ככר זהב טהור אחר שהזכיר מלקחים ומחתות, שמזה יחיב השכל לומר שגם עליהם חוזר הדבור? שאם לא כן היה לו להקדים לומר ״ככר זהב טהור וגו׳ ואת כל כליה״, ואחר כך יצו ה׳ ״מלקחיה ומחתותיה״, ואז על כל פנים לא היה צריך לומר תיבת ״אותה״ למעט מלקחיה ומחתותיה, כי ממעטים הם כיון שלא הזכרו אלא אחר אמרו ״ככר זהב״ וגו׳:

אכן הנה האדון ברוך הוא נותן התורה בחר לומר פסוק ומלקחיה וגו׳ קודם אמרו ככר זהב וגו׳ לשתי סבות. האחד לצד שהוא אומר וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר (שמות כה:מ), לזה סמך פסוק זה למאמר המנורה וכליה שהם נרותיה, ואם היה מסדר פסוק זה ״ככר זהב״ וגו׳ קודם ״ומלקחיה״ היה נשמע שחוזרים הדברים גם עליהם, ולא כן הוא, כי אפשר שלא הראהו ה׳ תבנית המלקחים והמחתות בהר.

וסבה שניה, לסמוך מלקחים לנרות – לומר כשם שהמלקחים נעשו בפני עצמם, גם הנרות דומות להם בפרט זה שמעשיהם בפני עצמן, הגם שהם מהככר לא מפני זה תתחיב לומר שהיו מקשה ככפתורים וגביעים וגו׳. והגם שפרשתי למעלה כי ממה שלא הזכיר הנרות עם שאר הפרטים שהזכיר במקשה שמע מנה כי אינם בכלל, ואם כן לא היה צריך לרמז הנזכר, עם כל זה כיון שאמר הכתוב ״ככר זהב טהור וגו׳ את כל הכלים״ (שמות כה:לט), הרי השוה אותם למנורה, ותבא הסברא לומר כי גם לזה נתכון הכתוב לכללם שיהיו במקשה, כי לא מצינו פרט מפרטי המנורה שהוא מהככר ואינו מהמקשה, לזה בא הכתוב והסמיך ענין המלקחים והמחתות לנרות לומר כנזכר.

והנה אחר שהיה צרך בדבר לכתב פסוק ״ככר זהב״ וגו׳ אחר פסוק ״ומלקחיה״ וגו׳ לטעמים הנזכרים, חש הכתוב שלא ישכיל משכיל על דבר כי זאת היא כונתו יתברך, ויאמר הא ודאי שלא דבר כסדר זה אלא להכניס המלקחים והמחתות בשעור הככר, וידחוק לומר טעם אמרו ״זהב טהור״ לאיזו דרשה, כמו שתאמר לעכב בהם, הגם שהמנורה אמר בה הכתוב רבוי ״תעשה המנורה״, מכל מקום אפלו משאר מתכות באלו צריכין להיות זהב טהור. אשר על כרחו נתחכם ה׳ ואמר תבת אותה למעט מלקחיה ומחתותיה שאינם מהככר, והודעת הנרות שהם מהככר מאמרו את כל הכלים במקומה עומדת. ומעתה נחזיק לומר שטעם שסדר פסוק ומלקחיה וגו׳ קדם פסוק ככר זהב וגו׳ שהוא לסבות שכתבנו, ולזה דרש התנא תבת ״אותה״ למעט מלקחיה ומחתותיה, ו״את כל הכלים״ לרבות הנרות. ואמר כל לומר שאפלו נר אחד אין לעשותו אלא מהככר. ולדרך זה הרוחתי אמרו את כל הכלים ולא אמר ״ואת״ לומר ״אותה את״ וגו׳, ״את כל״ וגו׳ ״ואותה״, והבן.