שמות כה, לח

ומלקחיה. הם הצבתים העשויין לקח בהם הפתילה מתוך השמן לישבן ולמשכן בפי הנרות, ועל שם שלוקחים בהם קרויים מלקחים וצבתהא שתרגם אנקלוס, לשון צבת, טינליי"א בלעז:

ומחתתיה. הם כמין בזכין קטנים, שחותה בהן את האפר שבנר בבקר בבקר, כשהוא מטיב את הנרות מאפר הפתילות, שדלקו הלילה וכבו, ולשון מחתה פוישידויר"א בלעז [יעה], כמו (ישעיה ל יד) לחתות אש מיקוד:

וְצִבְיְתָהָא וּמַחְתְּיָתָהָא דִדְהַב דְכֵי:

וּמַלְקָטַיָיהָא וּמַחְתְּיָיתָא דִדְהַב דְּכֵי

טהור. שהוא מזוקק שאין בו פסול:

ומלקחיה - שלוקחין בהן הפתילות ונותנין בנרות.

ומחתתיה - בהטיבו את הנרות בבקר חותה בהן גחלי הנרות ומותר השמן שבנרות.

ומלקחיה ומחתותיה. ידוע כי העצה והמחשבה הם מלקחים לתורה כענין שכתוב (משלי א׳:ה׳) ונבון תחבולות יקנה והמחשבה היא בלב, והמשיל הלב למחתה כי כשם שהמחתה הוא כלי לקחת ממנו האש להדליק הנרות כן הלב כלי השכל שישתמש בו האדם בתורה, והיתה משקלה ככר זהב לא פחות ולא יותר על שם שהתורה אין להוסיף עליה ואין למעט ממנה כענין שנאמר (דברים י״ג:א׳) לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו והוא שכתוב (תהילים י״ט:ח׳) תורת ה' תמימה, והיתה מקשה להורות על האחדות על שם שכתוב (שמות י״ב:מ״ט) תורה אחת, והיתה מונחת בדרום מפני שרוב החכמה בדרום ונקראת ארץ ישראל ארץ הדרום לפי שהיא מונחת במבחר המקומות באמצע האקלים מז' אקלימים שהעולם נחלק בהם והיא מזוגה יותר מקור וחום ומוכנת לקבל המושכלות, וזהו שדרשו רז"ל (בראשית ב׳:י״א-י״ב) וזהב הארץ ההיא טוב אין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל ועוד דרשו אוירא דארץ ישראל מחכים.

והתבונן איך הונחה המנורה נכח השלחן כי המנורה בדרום והשלחן בצפון וב' רוחות אלה הם זה כנגד זה והוא שכתוב (שמות כ״ו:ל״ה) ושמת את השלחן מחוץ לפרוכת ואת המנורה נכח השלחן, והטעם לפי שאין החכמה יכולה להתקיים באדם זולתי במאכל ומשתה, כי השלחן בצפון רמז לעושר, וכתיב (איוב ל״ז:כ״ב) מצפון זהב יאתה.

וע"ד הקבלה המנורה תרמוז לכל האצילות, ומה שהיתה מקשה רמז לאחדות גמורה, וששה קנים היוצאים מן הקנה האמצעי כנגד השש המשתלשלות מן הקו האמצעי, והנר הדולק עליהם כנגד הבינה שהיא למעלה מן הי' שהיא נר ה' שמשם נשמת אדם, ומה שהיתה בדרום כנגד החכמה, וזהו סוד הרוצה להתחכם ידרים, והשמן נקרא יצהר כנגד הכתר שהוא המאור הגדול וזהו סוד שמן המשחה שבו היו מושחים הכהנים והמלכים כמין כ"ף שהוא רמז לכתר, ויש אומרים כמין כ"י שהיא רמז אל האצילות הראש והסוף.

ובאה מלת מנורת בסמיכות ויש בו טפחא, ואע"פ שדרך הכתובים בכך כמו וזאת תורת זבח השלמים, אפשר לומר בכאן שבא לפרש שהיא סמוכה למנורה אחרת שהיא דוגמתה כי הסמיכות אינו למלת זהב בלבד כי אין שם טעם מק"ף, וכן מצינו זכריה הנביא ע"ה שהזכירה בלשון סמיכות הוא שאמר (זכריה ד׳:ב׳) ראיתי והנה מנורת זהב כלה, ואע"פ שהזכירה בלשון סמיכות הטעם שבה יורה להרחיקה ממלת זהב להורות כי רחוקה ונפלאת מן הדבר הגופני והסמיכות אינו אלא לדוגמתה כי הסמיכות מורה על דבר נסתר שנסמכה אליו, ורחוק הטעם ממלת זהב מורה על רחוק דוגמתה ממנה ומכל דבר גופני שאין לדמותה ולהמשילה אליו כלל.

ומלקחיה וגו׳ זהב טהור. הצרך לומר זהב טהור, לפי שאליבא דכולי עלמא אינם באים מהככר, ולזה צריך להודיע ממה יעשו אותם:

ומלקחיה, הם הצבתים שלוקחים בהם הפתילה מתוך השמן. (רש"י), ומחתותיה, כמין בזיכין קטנים פחותה בהם את האפר שבנר בבקר בבקר כשהוא מטיב את הנרות כמו לחתות אש מיקוד. (רש"י), זהב טהור הוצרך לומר זה מפני שהם נעשים בפני עצמם כנ"ל: