שמות כה, ב

ויקחו לי תרומה. לי לשמי:

תרומה. הפרשה, יפרישו לי מממונם נדבה:

ידבנו לבו. לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב, פרישנ"ט בלעז:

תקחו את תרומתי. אמרו רבותינו שלש תרומות אמורות כאן, אחת תרומת בקע לגלגלת, שנעשו מהם האדנים, כמו שמפורש באלה פקודי (שמות לח כו כז), ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקפות לקנות מהן קרבנות צבור, ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד. שלשה עשר דברים האמורים בענין כלם הצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהנה, כשתדקדק בהם:

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי אַפְרָשׁוּתָא מִן כָּל גְבַר דִי יִתִּרְעֵי לִבֵּהּ תִּסְבוּן יָת אַפְרָשׁוּתִי:

מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיִסְבוּן קֳדָמַי אַפְרְשׁוּתָא מִן כָּל דְּיִתְרְעֵי לִבֵּיהּ וְלָא בְּאַלְמוּתָא תִסְבוּן יַת אַפְרָשׁוּתִי

מלת ויקחו לי. כגזרת סור' אלי. שיסור הנקרא ממקומו ויקרב אליו. וככה שיקח מאתו ויתן לי. וככ' קחי נא לי מעט מים:

תרומה - הפרשה מממונם.

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. אמור לישראל שחפצתי שגבאים יגבו בעדי תרומה, וכן עשה משה ברדתו מן ההר, כאמרו ואחרי כן נגשו כל בני ישראל, ויצום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני ואחר כך ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל שהם הסנהדרין קחו מאתכם תרומה ובזה צוה להם שיגבו. וישראל לא המתינו שיגבו הסנהדרין, אבל תיכף יצאו מלפני משה והביאו עד בלי די ולפיכך לא נשאר על הנשיאים שחשבו לגבות זולתי האבנים והשמן שלא הביאו ישראל עדיין:

מאת כל איש. צוה שלא יגבו בזרוע כענין שממשכנים על הצדקה, אבל יגבו מן המתנדבים בלבד:

ויקחו לי תרומה. פרשה זו נאמרה בתוך ארבעים יום שהיה ממתן תורה וצוהו הקב"ה להיכן מניח' שיעשו משכן ובית קדשי הקדשים ובתוכו ארון ובתוך הארון לוחות ושם תשרה שכינה וישראל סביב כמו המלאכים סביב כסא הכבוד ושכינה ביניהם וכן כתוב ושכנתי בתוכם כמו בתוך המלאכים ועל זה נאמר אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם להיות שכינתי ביניהם:

ויקחו לי תרומה פתח דבר אל בני ישראל בל' פיוס כמו דברו על לב ירושלים. בשביל שהיה בו חסרון כיס פייסם ואיתא במדרש א"ר אבהו ומה לעשות משכן כבוד וכפרה לישראל אמר דבר אל בני ישראל לשון פיוס הדוחקים את ישראל ונוטלים את ממונם מה תהא עליהם. תרומה. אותיות מ' תורה שהתורה שניתנה למ' יום הוא לאוכלי תרומה. כההיא דאמרינן לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שניה לה לאוכלי תרומה וזהו ויקחו לי לשמי שכל מי שעוסק בתורה כאילו לוקח לי שאין לו להקב"ה בעולם אלא ד' אמות של הלכה בלבד וע"כ סמך פרשת ויקחו לי תרומה לפ' של תורה:

ויקחו לי תרומה עשו לי מקום מקדש אחד מנ' שבהר הבית כמו תרומה שהוא א' מנ' שהרי הר הבית היה ת"ק על ת"ק ומקום החצר היה ק' על נ' שהוא א' מנ' של ת"ק על ת"ק: סמך לילה לויקחו לי תרומה רמז זמן אכילת תרומה בלילה כדתנן משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן שהיא צאת הכוכבים:

ויקחו לי לי עולה מ' היינו עין יפה אחד ממ':

מאת כל כל עולה נ' היינו בינוני א' מנ':

מאת כל ר"ת עולה ס' היינו עין רעה א' מס':

אל בני ישראל ויקחו לי תרומה בגימ' אך בני ישראל יהיו תורמין לא הגוים:

תקחו את תרומתי ולא אמר תקח שאין גובין צדקה בפחות מב'. תקחו. בגימ' שנים קחו:

קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר (משלי ח, י)

שלמה המלך ע"ה הזהיר בכאן (משלי ח') את האדם על מדת הזריזות שישתדל ויטרח במוסרי התורה ואל ישתדל ויטרח ברבוי הכסף, לפי שבמוסרי התורה יקנה האדם תועלות רבות בעוה"ז ובעוה"ב ורבוי הכסף אין בו תועלת אבל יש בו נזקים ומכשולים רבים שהוא סבה לדאגות רבות וכמו שאמרו רז"ל מרבה נכסים מרבה דאגה. וידוע שאין בכל הרבויים שבכל המדות שום תועלת כי אם ברבוי התורה. ודעת מחרוץ נבחר, טעמו וקחו דעת התורה שהוא מחרוץ נבחר, והזכיר לשון קחו לומר שיקחו מוסר התורה והמצות בזריזות והשתדלות כמו שלוקח הדבור בידים שהוא מזדרז בו ולא שיקחם בעצלה וביאוש כי אם יתעצל בהם אי אפשר שינצל מן העונש אפילו כשהוא מקיים המצוה, כי אם מיחד הש"י בפיו ובשפתיו ולבו רחק ממנו גדול עונו מנשוא כי מצד אחד עשה מצוה ומצד אחר הוא נענש בעשותו אותה כשלא עשאה על השלמות כי אם בעצלה. והוא הדין והטעם בענין התפלה אם התפלל ולא כוון את לבו בתפלתו אלא שהוא מחשב בהבלי הזמן בסחורתו וכספו וזהבו הנה זה חוטא וכמעט שעליו נאמר (שמות כ׳:כ׳) לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, כלומר כשאתם אתי ועומדים בתפלה לפני אל תחשבו בכסף וזהב אשר עמכם כי המתפלל העושה זאת מתנכר במחשבתו אל המלך הש"י ולפני מלך בשר ודם לא היה עושה כן. וכן אלו הניח תפילין ונתעצל ולא נזהר שלא יישן בהם ולא יפיח בהם אין המצוה שלמה וכן המצות כולן. והא למדת שהעצל אף בעשותו אחת מן המצות יקרה לו חטא ועון בסבת העצלה. והנה התועלת שהשיג בקיום המצוה איננה מבלתי עונש כשם שתועלת החומץ שאדם שותה פעמים לרפואה איננו מבלתי נזק שהוא לשנים, או תועלת חום האש שאיננו מבלתי העשן המזיק לעינים, ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי י׳:כ״ו) כחמץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו, וע"כ יגנה שלמה תמיד את מדת העצל, הוא שאמר (שם י"ג) מתאוה ואין נפשו עצל, יאמר כי מי שנפשו מתאוה לאיזה דבר שיהיה ואין לו כלום שלא השיגו עצל הוא כי לא השתדל בו כל הצורך, וכמו שדרשו רז"ל לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין, ועל כן יתמיד שלמה ע"ה מוסרו על העצל ויזהירנו בנמלה הוא שאמר (שם ו') לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, כי ממנה נקח ק"ו ובה יראה דבר חכמה כי היא פחותה שברמשים ויש בה מדת הזריזות שאוספת בזמן הקיץ מה שתאכל בזמן החורף.

וידוע כי הזריז בעניני התורה והמצות גם הזריז בתקון מדותיו הנה הוא עולה ממדה למדה וממדרגה למדרגה והולך כל היום לפנים ולא לאחור, והנה העצל בהפך ממנו כי הוא הולך כל היום לאחור ולא לפנים הוא שאמר שלמה ע"ה (שם ט"ו) דרך עצל כמשוכת חדק, שאי אפשר לו ללכת ולעבור אל המקום אשר לבו חפץ ויצטרך לשוב לאחור כן העצל אינו יכול לעלות ממדה למדה אבל הוא מחריב את עצמו מבית ומחוץ כי הוא משומם נפשו וגופו, כדמיון השדה החרב מבפנים ותחת חטה יצא חוח וחרב מבחוץ שהכתלים והגדרים שהיו מסביב הכל נהרס, ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי כ״ד:ל׳) על שדה איש עצל עברתי וגו' והנה עלה כלו קמשונים, המשיל העצל שאינו מתקן נפשו ומדותיו והוא בהנהגתו הרעה מחריב נפשו וגופו מבית ומחוץ לעצל המונע עצמו מעבוד שדהו ומניח אותו שתחרב מבית ומחוץ, ועל כן הזכיר שלמה ע"ה בכאן קחו מוסרי ואל כסף שיקחו הבריות מוסר התורה בזריזות ולא ברפיון ובעצלתים, ואמר ואל כסף בהפך מהמון העם שהם משתדלים לקנות הכסף בזריזות ובחריצות וזה דרכם כסל למו כאשר לא יעשו במוסר המצוה ככה, ולפיכך אמר קחו מוסרי ואל כסף, כלומר התורה, כי התורה נקראת מוסר כענין שכתוב (משלי ו׳:כ״ג) ודרך חיים תוכחות מוסר, ועמה אדם זוכה אל החיים הנצחיים להתענג מזיו שכינה כי שכינה דבקה בתורה, והוא שדרשו רז"ל (משלי ב׳:כ״א) כי ישרים ישכנו ארץ, ישכינו שכינה בארץ, במתן תורה כתיב (שמות כ״ד:ט״ז) וישכון כבוד ה' על הר סיני כי היא הסבה שהשכינה שורה בישראל בהר סיני בנגלה, ובמשכן בנסתר, בהר סיני בנגלה הוא ששכן הכבוד בהר סיני לעיני כל ישראל שנאמר (שם) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, במשכן בנסתר הוא שנצטוינו לעשות לו בית מיוחד כדי שישכון עליו בנסתר, ועל זה התנדבו ישראל תרומה לעשות ממנה משכן, וזהו שכתוב.

ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. ויקחו לי, ע"ד הפשט לשמי, ולשון תרומה הפרשה כלומר שיפרישו ישראל נדבה מממונם למלאכת המשכן. וענין המשכן היה דוגמת הר סיני, והכבוד ששכן על הר סיני בנגלה הוא ששכן על המשכן בנסתר, וכשם שמצינו בהר סיני שאמר הכתוב (דברים ה׳:כ״א) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן מצינו במשכן שחזר שני פעמים (שמות מ׳:ל״ד) וכבוד ה' מלא את המשכן. וכשם שמצינו בהר סיני שכתוב בו (דברים ד׳:ל״ו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה וכתיב (שם) ודבריו שמעת מתוך האש, כן במשכן היה הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים. וכשם שמצינו בהר סיני שכתוב בו (שמות כ״ד:י׳) ויראו את אלהי ישראל, כן מצינו במשכן שהיה אלהי ישראל יושב הכרובים, הוא שכתוב בו (יחזקאל י׳:י״ט-כ׳) וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה הוא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה.

תקחו את תרומתי. אחר שהזכיר נדיבות הלב יחס התרומה אליו שאמר תרומתי כי אז יהיה רצונו דבק בהם כי אין רצון ה' יתברך בצרי העין, ועוד להורות כי כיון שהתנדב המתנדב תרומת ה' הוא ואם אינו נותנה נענש ואם נתנה כבר יצאה מרשותו ואין לו בה כלום.

ויתכן לפרש כי מה שהזכיר בכאן שלש תרומות, ויקחו לי תרומה, את תרומתי, וזאת התרומה, שהם כנגד שלש תרומות שהעולם נתרומם בהם, והם החכמה והתבונה והדעת, כענין שכתוב (משלי ג׳:י״ט-כ׳) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו, ונרמז במעשה המשכן לפי שהמשכן שקול כבריאת עולם ומפני זה הזכיר בכאן ג' תרומות כנגדם. וכנגדם תרמו ישראל במדבר ג' תרומות, האחד תרומת המשכן והיא האמורה בפרשה זו, השניה תרומת שקלים והיא האמורה בפרשת שקלים בסדר כי תשא, השלישי תרומת המזבח והיא האמורה בסדר במדבר סיני שנמנו ישראל ע"י שקלים שנתן כל אחד מהם מחצית השקל ואותם שקלים היו לקרבנות צבור. וג' תרומות הללו השתים קדש והשלישית חול, השתים קדש היא התרומה שבכאן ותרומת המזבח שהם קדש כי היו שתיהן לצורך הקב"ה ולכבודו, אבל השלישית והיא תרומת שקלים היתה לצורך ישראל ולתועלתם שבה היו מתכפרין כענין שכתוב (שמות ל׳:י״ב) ונתנו איש כופר נפשו. וכנגדם נצטוו ישראל בג' תרומות כשנכנסו לארץ השתים קדש והשלישית חול והיא תרומת חלה, ולא נצטוו ישראל בשתים להביאם בחוצה לארץ כי אם בארץ הקדושה לפי ששתיהן קדש, אבל תרומת חלה מפרישין אותה אף בחוצה לארץ כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. וכדי לבאר שהמשכן שקול כנגד בריאת העולם הזכיר בו הכתוב ג' תרומות של העולם והוא שכתוב בבצלאל (שמות ל״א:ג׳) ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת, ועל זה דרשו רז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ, כתיב הכא ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת, וכתיב התם (משלי ג׳:י״ט-כ׳) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו רצו החכמים לרמוז בזה כי המשכן שקול כנגד בריאת העולם.

ותמצא בפרקי ר"א בשלשתן בנה שלמה בית המקדש שכן הזכיר הכתוב על חירם (מלכים א ז׳:י״ד) בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צורי חורש נחשת וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת, וכן בשלשתן עתיד להבנות, הוא שהזכיר עליו שלמה ע"ה ברוח הקודש (משלי כ״ד:ג׳-ד׳) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו, ושלשתן עתיד הקב"ה ליתן לישראל במתנה שנאמר (שם ב) כי ה' יתן חכמה וגו', נתן אין כתיב כאן אלא יתן, מפיו דעת ותבונה, ושלשתן ינתנו למלך המשיח שנאמר (ישעיהו י״א:ב׳) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו' רוח דעת ויראת ה'.

וע"ד המדרש ויקחו לי תרומה, מאחר שנתתי לכם תורתי שכתוב בה (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי וגו' הביאו לי תרומה, כי לקח טוב נתתי לכם, משל לשני סוחרים אחד בידו מטכסא ואחד בידו פלפלין החליפו נטל זה פלפלין וזה מטכסא כל אחד חסר ממה שבידו, אבל התורה אינו כן זה שונה סדר זרעים למי שבידו סדר מועד וזה שונה סדר מועד למי שבידו סדר זרעים כל אחד ואחד מרויח ונשאר לו מה שבידו כבר, זהו כי לקח טוב נתתי וגו'. מעשה באדם אחד שהיה בספינה עם סוחרים הרבה והיו אומרים לו היכן פרקמטיא שלך, אמר להם פרקמטיא שלי גדולה משלכם, בדקו כל הספינה ולא מצאו כלום, התחילו שוחקים עליו, נפלו לסטים עליהם בים שללו ונטלו כל מה שהיה בספינה, יצאו ליבשה ונכנסו למדינה ולא היה להם לחם לאכול ובגד ללבוש, מה עשה אותו חכם נכנס לבהמ"ד נהגו בו כבוד וגדולי העיר מלוין אותו, כשראו הסוחרים כך באו אצלו ופייסו אותו בבקשה ממך עשה עמנו חסד ולמד עלינו זכות לפני בני העיר כדי שנתפרנס ונחיה ולא נמות שכבר ראית מה שאבדנו בספינה, אמר להם והלא אמרתי לכם שלי גדולה משלכם, שלכם אבד ושלי קיים. ועוד כל העושה פרקמטיא לא כל שעה הוא משתכר, וכשהוא משתכר פעמים שהוא עומד בידו ופעמים שאינו עומד בידו, אבל התורה עומדת לעד בעוה"ז ובעוה"ב, הוי אומר כי לקח טוב נתתי לכם.

וע"ד הקבלה ויקחו לי תרומה, ויקחו אלי כנסת ישראל שהיא תרומה והיא הנקראת זאת ולכך אמר וזאת התרומה, וכן כתיב (בראשית מ״ט:כ״ח) וזאת אשר דבר להם אביהם, ושם בארתי, וכתיב (תהילים קי״ח:כ״ג) מאת ה' היתה זאת. ואמר ויקחו לי ליחד את הכל ממטה למעלה וממעלה למטה, ולפי שהכל תלוי במחשבה ובכונת הלב על כן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו.

ולזה רמוז במדרש הוא שאמרו ויקחו תרומה אין כתיב כאן אלא ויקחו לי אותי לוקחים כביכול אמר הקב"ה קחו אותי שאדור ביניכם. ועוד אמרו במדרש וזאת התרומה אשר תקחו כנסת ישראל שהיא תרומה שנאמר (ירמיה כ"ז) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה.

ובספר הבהיר תמצא מפורש ויקחו לי תרומה ויקחו לקדש תרומה שהיא יו"ד והיא עשירית, ומנא לן דעשירי קדש דכתיב (ויקרא כ״ז:ל״ב) העשירי יהיה קדש לה' לקדש ומאי נינהו קדש, וראשית כל בכורי כל, וכתיב (תהילים קי״א:י׳) ראשית חכמה ע"כ.

ומה שהזכיר בסמוך ככל אשר אני מראה, הכונה כי אני הוא המראה, וכן כאשר הראה אותך בהר יחזור למלת אני ומלת אני במקום הזה מדה"ד, וכן מצינו בדוד המלך בכלי המקדש שאמר (דברי הימים א כ״ח:י״ט) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית, ויד ה' הוא מדת הדין, והוא ענין שבאר בכאן כי אני הוא המראה לו תבנית המשכן ותבנית כל כליו.

ויש לך לדעת כי מן ויקחו לי עד וזאת התרומה מדבר בתרומה העליונה, אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת מדבר בתרומת המשכן, ובאור הענין כי כשיביאו ישראל תרומת המשכן שהוא זהב וכסף ונחשת וכל השאר יביאו עמם התרומה העליונה, וזה באור ועשו לי מקדש זו תרומת המשכן, ושכנתי בתוכם זו תרומה עליונה, וזה סוד הכתוב יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחשת שפירושו עם תרומת ה', או יאמר הכתוב קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', קחו מאתכם תרומה זו תרומה העליונה, יביאה את תרומת ה' זו תרומת המשכן, ועל כן אמר זהב וכסף ונחשת, וזה מבואר כי כשיביאו תרומת המשכן מיד יביאו עמה התרומה העליונה וישכינו שכינה למטה ביניהם.

ויקחו לי תרומה י״מ שפרשה זו נאמרה בתוך המ׳ יום האמורים למעלה בסמוך שעלה משה בהר לקבל הלוחות ושאר התורה, וצוה לו הקב״ה שיעשה משכן ובתוכו ארון ובתוך הארון הניח הלוחות.

תקחו את תרומתי פרש״י שהתנדבו י״ג דברים האמורים בענין ואלו הם זהב, וכסף, ונחשת, תכלת, וארגמן, תולעת שני, ושש, ועזים, אילים, תחשים, שטים, שמן, סמים. והבשמים הם בכלל השמן הואיל ואינם בעין והנשיאים הביאו את האבנים.

[ויקחו לי לשמי בשביל שתהיה לשמי].

ויקחו לי תרומה זהב וכסף ונחושת. הצדקה נמשלת לאלו שלשה דברים כשנותן האדם צדקה בעושר בחיים בבריאות בכחו בגבורתו אז תחשב לו כזהב משל לאדם שמקדים לשאת פני מושל ונותן שוחד טרם יצטרך לו כביכול נמי שאין צורך. וכסף כשנפל למשכב ונותן צדקה הורע כחה של צדקתו כי כבר עלה עת הצורך כן נחשת כשנותנה מסוכן כשעולה לגרדום לידון והקולר תלוי ואינה נחשבת כ"כ אך מ"מ טוב לו לאדם לתת צדקה בכל עת ובכל שעה למען יזכר על טוב שמו כאשר הוא בעולמו שמה בעפר כי שם מקומו ותמצא מרגוע הנפש היגעה בימי הפקודה ובזכרון הרעה וזאת המנוחה וזאת המרגעה ואמר הוציאו לו זהב קודם לכפר על מעשה העגל:

ויקחו לי תרומה. לצורכי לבנות לי בית, הגזברים יקחו מאת העם ולא בחזקה אלא מאת כל איש אשר ידבנו לבו וזאת הפרשה נאמרה בתוך מ' יום האחרונים שהיה משה ממתין את הלוחות וצוה לו הק"ב להיכן יניחום שיעשו משכן ובית קדשי הקדשים ובתוכו ארון ובתוך הארון הלוחות ושם תשכון שכינה עם התורה וישראל סביב כסא הכבוד והשכינה ביניהם כמו שכתב ושכנתי בתוכם כמו בין המלאכים ועל זה נאמר (תהלים פ"ב) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם להיות שכינה ביניכם אלא שחבלתם:

ויקחו לי תרומה יש בזה ספקות: הספק הא' היה ראוי שיאמר ויתנו לי תרומה: הספק הב' אחר שאמר ויקחו לי תרומה למה כפל ואמר תקחו את תרומתי: הספק הג' למה אמר תרומה לא בכינוי ואח"כ אמר תקחו את תרומתי בכינוי. והתשובה שקיחה עניינו קנין כלומר תקחו ותקנו מישראל תרומה שאני אפרע להם הרבה בשבילה שכשיעשו מקדש אשכון בתוכם או יהיה הכוונה לשון ליקוחין שהקב"ה יהיה חתן וישראל כלה בשביל התרומה או ירצה שלפעמים הנותן נחשב כאלו יהיה מקבל והוא כשהמקבל אדם חשוב כמו שאמרו במס' קידושין נתנה היא ואמר הוא אם הוא אדם חשוב מקודשת ואם כן ויקחו לי תרומה רוצה לומר ויקחו ממני תרומה שבנותנם לי תרומה מקבלים ממני ואני הוא הנותן והם המקבלים ומה שאמר תרומה ותרומתי לפי שהעשיר אינו אלא ממונה ופקיד עלהממון שכולו משל הקב"ה ואם האדם ממונה חשוב ונותן הממון לצדקה וכיוצא בו הממון הוא שלו ואם לאו הוא מהקב"ה ואמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו לפי שיש אברים מקבלים ואינם נותנים ויש נותנים ואינם מקבלים ויש מקבלים ונותנים ויש שאין נותנים ולא מקבלים והלב נותן ואינו מקבל כמו שכתבו חכמי הרפואה לזה יחס הנדיב ללב שהנדיב הוא הנותן ואינו מקבל ואמר לבו בכינוי לפי שיש מתנדבים לא מלבם אלא מלב אחרים שרואים לאחרים שמתנדבים ולכן הם מתנדבים מפני הבושה ולזה אמר ידבנו לבו ואמר נדיב לבו:

דבר אל בני ישראל. צריך לדעת למה לא הספיק במה שקדם לומר לאמר והדבר מובן שלבני ישראל יאמר, או לא היה צריך לומר ״לאמר״ ויספיק באמרו ״דבר אל בני ישראל״.

ונראה לי על דרך מה שאמרו ז״ל (יומא ד.) מנין שהאומר דבר לחבירו שהוא בבל תאמר, שנאמר ״וידבר ה׳ אל משה לאמר״. ועל פי הדברים האלה יצטרך לומר ״דבר אל בני ישראל״, שאם לא כן יחשוב משה כי לא בא אלא לתת רשות שאין זה בבל תאמר, חובה מנין? תלמוד לומר ״דבר״ וגו׳. ולדרך זה תמצא מרגוע לנפשך בכל התורה כלה שאמר הכתוב ״לאמר״ וחזר לומר ״דבר״, כי בכל מצוה צריך לומר לו ״לאמר״ ו״דבר״, ובאחת מהנה לא יהיה נשמע שחובה עליו הם הדברים לאמרם להם אלא רשות. ורבותינו ז״ל (ילקוט הראובני) דרשו ״דבר אל בני ישראל״ שלא ימנה עליהם מערב רב, ודורשים לשון דברות ושררה. עוד יתבאר בסמוך באפן אחר.

ויקחו לי. צריך לדעת למה כתב וא״ו בתחלת ענין. ואולי שירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (שקלים א,ג) ממשכנין על השקלים, ואמרו זכרונם לברכה (תנחומא) כי שלש תרומות שנו כאן, שתים מהם שקלים בקע לגלגלת, אחת לאדנים ואחת לקרבנות צבור, והשלישית נדבת המשכן עד כאן. וכפי זה נתכון באמרו ויקחו כנגד נדבת השקלים הרמוזה בתרומה הסמוכה לה, לומר שישנו בכפיה לשקול, וסמך תבת ויקחו אל בני ישראל לרמז שבשקלים מדבר הכתוב, שאינם שוקלים אלא בני ישראל ולא בנות ישראל, דכתיב (שמות ל:יג) ״כל העובר״ וגו׳. ולפי זה אמרו מאת כל איש, פרוש שהלקיחה תהיה בהשואה מאת כל איש, ואפלו את אשר ידבנו לבו תהיה לקיחה שוה מכלם, ולא ירבה הנדיב ולא ימעיט הכילי. ועוד ירצה בתוספת וא״ו לרמז שכבר קדם דבר אחר, והוא נדבת לב, כרמוז בסוף דבריו שאמר אשר ידבנו לבו, ולדרך זה ידבר הכתוב גם בתרומת המשכן, ויחפץ ה׳ שכל נדבה תהיה מלב ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב.

עוד נראה לפרש הכתוב על פי מה שאמרו במסכת בבא בתרא (ח,א): קפה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, נגבית בשנים לפי שאין עושין שררות על הצבור פחות משנים. ואמרו שם: מנא הני מילי? אמר קרא (שמות כח,ה) ׳והם יקחו׳. ומאי שררות? שממשכנים על הצדקה אם אמוד הוא, עד כאן. והעלו שם התוספות והר״ן כי שנים שאמרו דוקא בדבר הקצוב, אבל שאינו קצוב צריך שלשה. ודע כי לענין דין אפלו יחיד אם הוא ממחה יכוף אדם בעל כרחו לדון אותו יחידי, כדתניא (סנהדרין ה,א): אם היה יחיד ממחה לרבים וכו׳ הרי זה דן יחידי. וכתבו התוספות שם: ויכול לכוף את האדם בעל כרחו דאי בדקבליה וכו׳. ומכאן אני למד שהוא הדין וכל שכן הוא שיכול להנהיג שררות יחידי ואינו צריך שנים, ומה משפט הצריך שלשה דן וכייף, שררות שמספיק בשנים לא כל שכן. ובזה נשכיל באור הכתוב, אמרו דבר אל בני ישראל, אין פרושו לשון דבור אלא לשון שררות ודברות, לומר כי הוא לבדו יכול לעשות שני משפטים שישנם בענין: האחת היא ההערכה, והשניה היא השררה, שהגם שההערכה צריך שלשה והשררה צריכה שנים כנזכר, אתה לבדך תהיה דבר על הדבר לצד שאתה יחיד ממחה תספיק במקום שלשה, ואין צריך לומר במקום שנים לענין השררות, ודוקא אתה, אבל הזולת ויקחו לשון רבים. ותמצא שכן היה דכתיב (שמות לו,ג): ״ויקחו מלפני משה״, הרי כי משה לבדו קבל הנדבה, בין דבר שיש בו קצבה בין דבר שאין בו קצבה. והגם שבתלמוד דרשו מפסוק (שמות כח,ה) ״והם יקחו״, אולי כי שם חדש לענין השררות שצריכה שנים, וכאן לענין פרט לקיחת דבר שאין בו קצבה שלא נתן רשות לעשות הדבר ביחיד אלא למשה, אבל הזולת צריך רבים. ולדרך זה יתישב אמרו ויקחו בתוספת וא״ו, לצד שקדם ואמר דברותו של משה, לזה יצדק לומר אחר כך ״ויקחו״.

מאת כל איש וגו׳. אולי שיכון לומר כי באיש שיודעים בו שהוא נדיב לב, לא יכניסוהו במשפט ההערכה לדעת מה יקבלו ממנו, כיון שהוא מחזק כי לבו נדיב, יקחו ממנו את אשר יביא, כי ודאי שיודע הוא עצמו שזה הוא יכלתו, ואת זו אצדיק שהוא תרומתי הצריך לתת, כאמרו את תרומתי.

עוד ירצה לומר שאינה חשובה לקראות תרומתי אלא המובא מנדבת לב האדם, והוא אמרו מאת אשר וגו׳ תקחו את תרומתי, אבל המעושה לא קראה תרומתי אלא תרומה דכתיב ״ויקחו לי תרומה״.

עוד נראה בדקדוק אמרו שלשה רבויים אלו מאת כל איש שלא היה לו לומר אלא ״מאשר ידבנו״ וגו׳, ואולי שנתכון הכתוב לרבות שלשה פרטים שישנם בהדרגה משנה בדין הצדקות מכל ישראל, והם: היתומים והנשים והשוע. היתומים – כמו שאמרו במסכת בבא בתרא (ח,א) אין פוסקים צדקה על היתומים, ואם לעשות להם שם – מתר. הנשים – כמו שאמרו בסוף מסכת קמא (קיט,א) שאין לוקחים מהנשים אלא דבר מועט, ואמרו עוד שם כי מועט ומרבה הוא לפי ערך מה שהם הנשים, וכמעשה רבינא שלקח שרשרות זהב מהם ואמר כי בערך בני מחוזא דבר מועט הוא. שוע – כמו שאמרו בבבא בתרא (שם) שאסור לגבאי צדקה לתבעו ולגבות ממנו וכו׳, וכמעשה הובא שם (תענית כד,א) עוד שהיו נשמטים הגבאים מהתראות לפניו לבל יהיה מצר לעצמו ויתן מה שאין בו כח לתן. והנה בנדבת המשכן אמר ה׳ למשה שיקח מהשלשה הנזכרים, והוא מה שרבה בשלשת הרבויים: יתומים, נשים, שוע. את לרבות הנשים, כל לרבות היתומים, איש אשר ידבנו לבו זה שוע כמשמעו, שמשלשתם יקח אפלו דבר גדול.

ויש טעם בדבר על פי דבריהם זכרונם לברכה (תנחומא) שאמרו כי המשכן הוא כפרה על מעשה העגל. עוד אמרו (שמות רבה לג,ח) וזה לשונם: אמר משה לפני ה׳, וכי ישראל יכולין לבנות משכן? אמר לו: מהקטן שבהם כו׳, כי המן היה מוריד לישראל אבנים טובות ומרגליות, עד כאן. וגם אמרו (תנחומא) כי מבזת מצרים נטלו קטן שבכלם משא ארבעים חמורים כסף וזהב ואבנים טובות וכו׳. ואמרו (שיר השירים רבה א,יא) עוד שבזת הים גדולה מבזת מצרים, הרי שהיה לישראל עשר מפלג. ולפי זה יש טעם נכון לשלשתם, כי לא אמרו אין לוקחים מהיתומים אלא במקום שאין בו שם ולא כפרה, אבל במקום שיש אחד מהם כמשכן – לוקחים מהם. והנשים גם כן במקום כפרה לוקחים מהם, ועוד שהגם שיתנו דבר גדול בערך עשרם המפלג דבר קטן יחשב, והשוע גם כן לצד רב העשר לא יעשה בו רשם כל מה שיתן לנדבת המשכן אפלו יתן כל הצריך למשכן. ודקדק לומר תקחו את תרומתי, לומר שלא התיר לקחת מהדרגות הנזכרים ״מאת כל איש״ וגו׳ אלא ״את תרומתי״ שהיא תרומת המשכן לטעמים שפרשנו.

ובדרך רמז ירצה שיכון כל אחד לדבק בה׳ בחינת נפשו הנקראת תרומה באמצעות המעשה, והוא אמרו ויקחו לי תרומה, כי הנפש של ישראל תקרא תרומה, דכתיב (ירמיה ב:ג) ״קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתו״, ותרומה נקראת ראשית, ובאמצעות לקיחת מאת כל איש וגו׳ ישיגו שתשרה עליהם השכינה, והוא אמרו תקחו את תרומתי, כי השכינה תקרא תרומת ה׳, והמשכיל יבין.

ויקחו לי תרומה. פרש״י לי לשמי. וכיב״ז תניא במכילתא עה״פ מזבח אדמה תעשה לי לשמי. וכן בתוספתא מגילה פ״ב תניא כלים שנעשו מתחלה להדיוט אין עושין אותם לגבוה והיינו מדכתיב ועשו לי מקדש לשמי. והכי תניא בספרי פ׳ בהעלתך אספה לי לשמי. מיהו כאן ק׳ לפי דעת המפרשים דמתחלה נצטוה לעשות משכן מנדבת לב א״כ בשעת הנדבה מתקדש לגבוה. מעתה מאי נ״מ במה שיקחו הגבאים ג״כ לשם ה׳ והרי כבר נתקדש בידי בעלים וכל היכי דאיתנהו בי גזא דרחמנא נינהו. אכן בל״ז א״א לומר דלא נאמרה מתחלה מצות המשכן אלא ע״י נדבות. ואם לא היו מנדבין לא נעשה המשכן ואמאי הא כופין זא״ז לבנות בהכ״נ כדתניא בתוספתא דב״ב פ״א מכש״כ משכן דהוא מ״ע וגם ב״ד מחויבין לכפות על קיום מ״ע. ותו קשה דבפי׳ איתא בב״ב ד״ח מנין שאין עושין שררה עה״צ פחות משנים אר״נ שנאמר והם יקחו את הזהב ומפרש בגמרא מאי שררותא ומשני משום שממשכנין עה״צ. הרי דמפרשי משמעות והם יקחו בכפיה. אלא עיקר פי׳ ויקחו לי בע״כ ישבו שמאין וגבאין ליקח מכל א׳ כפי הראוי. ומעתה שפיר מתיישב לי לשמי שבקיחת הגזברים לשם קדושת המשכן מתקדש בע״כ של בעלים. ואח״כ מפרש הכתוב עוד. מאת כל איש אשר ידבנו לבו. אם יהי׳ נמצא נדבות בלי כפיה גם כן תקחו את תרומתי. ולא כתרומת אדנים שהיה אזהרה העשיר לא ירבה. וגם האי תקחו אפשר לפרש בע״כ וה״פ מי שינדב ויפריש כופין להביא ומעשין אותו כדאיתא במס׳ ר״ה דף ו׳. וראיתי בת״י פר׳ צו ח׳ ט״ו על המקרא ויחטא את המזבח או דילמא השתכח בב״י דלא הוי בלביה למיתא לעבידתא ושמע קל כרוזא ואסתפי ואייתי בלא צבא כו׳. ולכאורה הוא פלא מה זה אסתפי הלא הכרוז היה מאת כל איש אשר ידבנו לבו. אלא כמש״כ דשמע שיקחו בע״כ אם לא יהיו נדבות מש״ה נדב תחלה ואח״כ שראה מנדבים לרוב התחרט בלבו ולא יכול לחזור הרי מבואר כמש״כ ולפנינו יבואר עוד הכרח לזה הפי׳:

ויקחו לי תרומה התנה כמה פרטים: א) לא אמר ויתנו לי תרומה, שאז היה מ"ע וחיוב על כל אחד ליתן, וה' רצה שתרומה זו תהיה מנדבת לב ורצון חפשי לא ע"י שום הכרח, ואם היה הצווי שיתנו, היו נותנים בהכרח ע"י הצווים לכן באר שאינו מצוה שיתנו רק שימנו גבאים לקבל ממי שירצה ניתן, ב) לי לשמי, שלא יערב ברוחו פניה חיצונית להתכבד או להתפאר בנדבתו או ע"מ לקבל פרס וכדומה רק לשם ה' בלבד, ג) שיקחו תרומה, שהנותן לא יתן כל רכושו רק תרומה לבד כמ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ד) מאת כל איש שכבר בארתי בהתו"ה (צו סי' קנג) שבמקום שבא לשון לקיחה על שליקח מן הנותן ברצון דרך מתנה יש הבדל בין לשון קח ממנו ובין לשון קח מאתו, שקח מאתו מציין שנותן ברצון טוב שלא ע"י שום הכרח, ולא יבא לשון קיחה מאתו אם לוקח מן המקום או מבלתי בעל רצון, ובזה במ"ש מאת כל איש, מציין שהנותן הוא בעל רצון ובחירה ונותן בטוב לבו, לא ע"י שיכריחוהו אחרים או שיתן מפני הבושה וכדומה, ה) שלא יחשבו שלא יקחו נדבה זאת רק מן העשירים וראשי העדה, אמר מאת כל איש, ו) שלא יחשבו שאין לקבל רק נדבה גדולה ודבר חשוב, אמר אשר ידבנו לבו כל מה שיתנדב אף חוט אחד, ז) רמז מ"ש דוד הע"ה (דברי הימים א כ״ט:י״ד-ט״ו) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, כי כל הקנינים מתיחסים לה' ושלו הם כמ"ש (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב, ואינם כל האדם, רק בעת שמתנדב לש"ש אז הוא זוכה בהם שיחשב כאלו הוא שלו ואז הוא לוקח מה' וזוכה בו ויחשב שהתנדב משלו לה', ועז"א ויקחו לי, שע"י שיתנדב לשם ה' הוא לוקח מה' וזוכה בו:

א דהא כל דבר שבעולם שלו הוא:

ב בא לומר שאל תפרשהו לשון תרומה והגבהה כמו שוק התרומה (רא"ם):

ג דק"ל כיון דתרומה דהכא הוא הפרשה ואם כן נאמר שהוא דבר שיש לו קצבה כמו תרומת גורן ויקב לכן פירוש ממונם ואין כאן שום קצבה. אי נמי דק"ל כיון שפירוש תרומה הפרשה הל"ל בתחלה ענין הפרשתם ואחר כך היה לו לכתוב ויקחו לי תרומה ומלת מממונם שמוסיף רש"י על הפסוק משום דק"ל דפשוטו של פסוק משמע שהתרומה יהיה מגוף האיש כדכתיב מאת כל איש וזה אינו דההפרשה ואשר יופרש ממנו ראוי להיות ממין אחד לכן פירש יפרישו לי מממונם נדבה ומאת כל איש לא קאי אמלת תרומה דלעיל מיניה אלא קאי אידבנו דלמטה ומפני שההפרשה אפשר שתהיה בחיוב אמר שהיא נדבה כנרמז מאשר ידבנו לבו. (רא"ם):

ד כאלו אמר ינדבנו והנו"ם מובלעת בדגש הדל"ת:

ה פירוש רמוזות ולא פירש כאן כי אם תרומת המשכן שהיא נדבת כל אחד ואחד דאם לא כן תרומתי וזאת התרומה למה לי הוה ליה למכתב ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו זהב וגו':

ו דתכלת וארגמן ותולעת שני כולן של צמר היו אלא שחלוקין בצבען. ועוד יש לומר דאבני שהם ואבני מלואים הנשיאים הביאו ורש"י לא קחשיב אלא מה שהצבור נדבו: