אור החיים על שמות פרק כו

ואת המשכן תעשה עשר יריעות. רמז בזה כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, לומר ששקול המשכן ככל העולם כלו שנברא בעשרה מאמרות, גם זכות לישראל בו כאלו קימו העשרה מאמרות שבהם נברא העולם.

עוד נתכון בסדר מצוה זו של יריעות שש ושל יריעות עזים, שבשל שש צוה עשרה ושל עזים צוה עשתי עשר. עוד צוה שיחבר חמש יריעות לבד וחמש יריעות לבד, וכן בשל עזים צוה לחבר שש לבד. טעם הדבר הוא כי רשם ה׳ שמו הנכבד ביריעות, וצוה כי כלן יהיו רחבן ארבע בין של שש בין של עזים כנגד ארבע אותיות של שם הוי״ה. וכן תמצא שרמזו ראשונים במאמרם הזך (שבת ו,א) רשות היחיד רחבו ארבעה וגבהו עשרה, שהוא על שם הוי״ה, רחבו ארבעה וגבהו פרוש במלוי עשרה על זה הדרך יו״ד ה״י וא״ו ה״י. וקדש הפנימי להיותו קרוב למקום המקדש וצוה לעשות עשרה יריעות כנגד אות יו״ד של שמו הגדול, וצוה שיחבר חמש לבד לרמז בזה אות ה״א ראשונה של שמו יתברך. ורמז בזה כי אות ה״א ראשונה היא מכללת תמיד באות היו״ד, וזה הוא סוד קריאתה כי כשאתה קורא יו״ד אתה מחבר וא״ו ודל״ת שהם תכונת הה״א על זה הדרך ה׳ ואין אתה קורא אלא אות אחת, כמו כן הדבר הזה, והבן. ובחינה זו היא סוד החכמה, והנה לך רשומה נכר ביריעות אלו. חכמה – השתי אותיות ראשונים הם שמונה ועשרים, כנגדם צוה ארך היריעה שמונה ועשרים באמה. אות שלישית מ׳ – ארבעים, כנגדם צוה ה׳ רחב ארבע באמה שעולה למנין עשר יריעות ארבעים, ואות רביעית היא אות ה׳ שרשם במאמר חמש לבד, וגם הוא סוד חמשה חסדים הנמשכים מהחכמה. ואחר כך צוה ה׳ כנגד תשלום השם שהוא ו״ה לעשות יריעות עזים אחד עשר, ורשם שיחבר שש לבד שהוא כנגד וא״ו וחמש לבד כנגד ה״א, הרי תשלום שמו יתברך. וגם רשם בחשבון רחב עשתי עשרה מ״ד לסוד הוא״ו תפארת ישראל, שהוא סוד יו״ד ה״א וא״ו ה״א שעולה בו מ״ה. וכבר הודיענו ה׳ (בראשית מח:ה) כי לא יעכב אחד למספר כי ישלימנו הכללות. ורשם בחשבון הארך שלשים באמה כנגד הדרגות ה״א אחרונה שבשם שמאירה משלש הכוללות עשיריות והם שלשים. ועוד יש לאלוה מלין עלאין קדישין, והשומע ישמע ולבבו יבין.

ועשית את הקרשים למשכן. פרוש, כי המשכן יקרא האהל שעל הקרשים, ואין הקרשים נקראים משכן אלא קרשי המשכן.

עצי שטים עמדים. רבותינו זכרונם לברכה ביומא (עב.) אמרו שעומדין דרך גדילתן. ונראה שדיקו לה ממה שלא אמר על זה הדרך ״ועשית את הקרשים למשכן עומדים עצי שטים״ או ״ועשית את הקרשים עצי שטים למשכן עומדים״, שאז יהיה נשמע שההעמדה היא במצות המשכן שלא יהיו שוכבים. ומאמרו עצי שטים עמדים רמז כי חוזרת תיבת עומדים גם לתכונת העצים מעצמם, שיהיו כסדר העמדתם בשעת גדילתם.

רמז המשכן – קרשים, אין קרשים אלא קשרים, שבאמצעותו יתקשרו ויתיחדו כל בחינות הקדשה, עליונים ותחתונים, וכלן רמוזים בו. ״עשר אמות ארך הקרש״ – אין לך בחינה מבחינת הקדשה שאין בה כללות עשרה.

ואמרו ואמה וחצי, כאן רמז יחוד מצה שלמה ומצה פרוסה, והוא סוד ה״א ודל״ת. או ירצה סוד היסוד חי העולמים הוא רמז האמה, ועטרת היסוד הוא בחינת חצי האמה, נמצאת אומר כי כל קרש יש בו רמז עשרה שישנם בכל ספירה, ויש בהם רמז צדיק וצדק מיחדים ברחב.

מנין הקרשים מ״ח, והוא סוד (ישעיהו נד:יב) ״ושמתי כדכד שמשתיך״.

האדנים שמם יגיד ומעשיהם יצדיק בחינתם, כי הם בחינת השכינה אשר תתכנה בשם אדנ״י, ואשר תקבל היסוד בתוכה. ומספרם מאה, והוא סוד הקטן למאה, גם היא העשירי למדרגות וכוללת כל העשיריות הרי מאה.

והקמת את המשכן. פרש רבי אברהם אבן עזרא שיאמר כן לחכמי לב וכו׳. הרב השכיל בכללות מצות ה׳ וחשב כי כשם שנאמרו כל מעשיה של המשכן לנוכח ואחר האמת לא הוא עשה אלא חכמי לב, כמו כן תהיה מצוה זו. ולא כן הוא לעולם, כי כל מה שיצוה ה׳ בנוכח למשה הוא יעשה ואין זולתו, זולת במקום שיחזר ה׳ ויאמר בפרוש כי אחרים הם העושים, אז נאמר כי טעם שדבר אליו לנוכח הוא לומר לו כי כיון שהוא המצוה כאלו הוא העושה. וכמעשה כל המשכן וכליו שהגם שכנה הדבר אליו, חזר וצוהו בפרשת כי תשא ״קראתי בשם בצלאל וגו׳ ואתו אהליאב וגו׳ ובלב כל חכם וגו׳ ועשו את כל אשר צויתיך״, חזר וגלה הדבר כי לא יעשה משה דבר במלאכה. אבל הקמת המשכן שלא מצינו שחזר ה׳ ופרש לו מי המקים, הרי זה יגיד כי הדברים ככתבן כי הוא יקים, והוא הקים דכתיב (שמות מ:יח) ״ויקם משה את המשכן״ וגו׳, הוא לבדו ואין איש אתו, והוא דברי חכמינו זכרונם לברכה (שמות רבה נב) ועקר, וזולתו עקר נעקר.

ונתתה את הפרכת וגו׳ והבאת שמה. מכאן משמע כי יקדים לתלות הפרכת במקומו, ואחר כך יביא הארון לפנים מהפרכת, ובפרשת פקודי (שמות מ:ג) אמר ה׳ אליו ״ושמת שם את ארון העדות וסכת על הארון את הפרכת״, משמע כי יקדים הארון, וכן עשה משה שהקדים הארון תחלה כמבאר שם (שמות מ:כ).

ונראה כי מה שהקדים נתינת הפרכת להבאת הארון, אינו אלא שרצה לגמר מעשה הפרכת, אבל סדר את מי יקדים הנה הובא בפרשת פקודי, או לצד כי סדר ההקמה אין זה מקומו אלא בפרשת פקודי, ולא הוזכר כאן הבאת הארון אלא לומר מה משמש הפרכת ומה מעשיו, שהוא להבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים שהוא מקומו של הארון, לזה לא דקדק לומר מי קודם, ותדרשנו במקומו.