שמות כה, טו

לא יסרו ממנו. לעולם:

בְּעִזְקְתָא דַאֲרוֹנָא יְהוֹן אֲרִיחַיָא לָא יְעִדוּן מִנֵהּ:

בְּעִיזְקָתָא דַאֲרוֹנָא יְהוֹן מַחְתָן אֲרִיחַיָא לָא יַעֲדוּן מִנֵּיהּ

בטבעות. שהם על צלעות הארון:

לא יסורו ממנו. מפני קדושת הארון לא רצה הקב"ה שימשמשו בו להסיר הבדים ולהכניסם בטבעות אבל כשבאין לנושאו מחזיקין בראשי הבדים ונושאין וכשמניחין אותו הולכין להם מיד מחמת אימת הקדושה וה"פ דקרא בטבעות הארון יהיו הבדים שישימם משה ויקבעם שם כדכתיב בפרשת ותכל וכשיושמו שם לא יוסרו ממנו:

לא יסורו ממנו. ודרשו ז"ל ביומא פרק בא לו שלא היו הבדים זזים מן הטבעות לעולם, וכל המוציא הבדים מן הטבעות עובר בלאו זה. ושם עוד והבאת את הבדים בטבעות, מלמד שהיו הבדים הולכים ובאים, יכול יהיו נשמטים מן הטבעות ת"ל לא יסורו ממנו, יכול לא היו זזין ממקומם ת"ל והבאת את הבדים בטבעות הא כיצד מתפרקין ואינן נשמטים, ופירש רש"י ז"ל שם כי היו הבדים דקים באמצעותם ולכך והבאת כלומר שהיו הולכים ובאים ועבים בראשיהם ולכך לא יסורו ממנו וזהו מתפרקין ואינם נשמטין.

לא יסרו ממנו ריב״ח רמי כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים וכתיב והבאת את הבדים בטבעות, אלמא הולכין ובאין לתוכן הא כיצד מתפרקין ואינן נשמטין, בראשיהם היו עבין והכניסו ראש אחד בדוחק בטבעות ובאמצע היו דקין הלכך לא היו נדחקין בטבעות אלא היו מתפרקין והולכין לכאן ולכאן אבל אינן נשמטין לצאת מהם לפי שהן עבין בראשיהן הכי מיתניא והכי פרש״י בפרק בא לו. ד״א כאן ובפרשת ותכל משמע שמשה שם את הבדים בארון, ובפרשת במדבר כתיב ובא אהרן ובניו ושמו בדיו אלמא משמע שהוסרו, אלא י״ל שאף ע״פ ששם אותם משה רצה הקב״ה שיושמו ע״י כהנים, כדכתיב ושמו את בדיו, ומאותה שעה ואילך לא יסורו ממנו. מחמת קדושתו לא רצה הקב״ה שימששו בו להסיר הבדים ולהכניסם בטבעות. ולפי הפשט הבדים עומדים בדוחק בטבעות שכשיהיו נושאין את הארון ויעלו הרים וירדו בקעות לא ירד הארון על כתפי נושאיו, או שמא שני חריצין בכל אחד מן הבדים והטבעות נתונים בהם. ד״א לא יסרו ממנו לפי הפשט אין צורך בבדים אלו להסירם כי אין בהם שום טירוד ודוחק בהם לפי שהם בקדש הקדשים שאין יוצא ונכנס בו רק כה״ג ד׳ פעמים ביום אחד בשנה, אבל במזבח הנחשת הנתון בחצר שהכל נכנסין ויוצאין בו אם יהיו הטבעות תדיר בו יהיו טרודין ודוחקין הנכנסים והיוצאין לפיכך אין צריך שיהיו שם אלא בשעת המסעות כדכתיב והיו הבדים בטבעות וגו׳ בשאת אותו.

לא יסורו ממנו. מפני קדושת ארון לא היה רוצה הק"ב שישמשו בארון הקודש להסיר בדים ולהכניסן אלא כשבאין לנושאו מחזיקין בראשי הבדים ונושאין אותו וכשמניחים אותו הולכים להם מיד מפני אימת הקדושה ועתה נותן טעם לדבר ונתת אל הארון ולכך אני מצוה לנהוג דרך קדושה ואע"פ ששם משה הבדים בארון כדכתיב בו ותכל ופרשת נשא כתיב אהרן ובניו יבאו וכתב שם גבי ארון ושמו בדיו אלמא שהוסרו איכא למימר דאע"פ ששמם משה רצה הק' שיושמו ע"י הכהנים ולפיכך שמו אותם אהרן ובניו ומאותו שעה לא הוסרו וי"מ לפי הפשט שלא יסורו שכתב כאן ה"ק ששמו אותן בקביעות בתוך הטבעות שלא ישמט הארון לכאן ולכאן כשנושאין אותו אבל מוסרים היו כמו שכתב לשם ושמו בדיו אבל רבות' מפ' שלא היו מוסרים כדמ' במכות דקאמר גבי יש חורש תלם אחד ועובר עליו משום ח' לאוין ופריך ולחשיב נמי שהסיר בדי הארון וקעבר בלאו דלא יסורו ובמסכ' יומא נמי אמר המסיר בדי הארון לוקה ולכך פי' שלא הוסרו רק בפעם ראשון כדי שיתנו ע"י כהנים וי"מ שמה שכתב גבי אהרן ובניו ושמו בדו אינו אלא שתקנו אותם ולא הוסרו מעולם כדאמר ביומא מתפרקין ואינם נשמטים ובבא בתרא פרק קמא מפ' כמה הלוחות אוכלות בארון ואיך מונחות בין למ"ד אמת כלים באמת בת ששה טפחים בין למ"ד בת חמש טפחים הגה"ה:

לא יסרו ממנו. טעם שהצרך לומר ממנו ולא הספיק לומר ״לא יסורו״ והענין מובן שממנו הוא, אפשר שנתכון לומר שאין צריך שיהיו מהדקין ממש שלא יזוזו מתחלתם לסופם בטבעות עצמם, אלא שלא יסורו מהארון היא ההקפדה. אלא שביומא (עב,א) אמרו וזה לשונם: רבי יוסי בר חנינא רמי, כתיב ״בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו״ וכתיב ״והובא את בדיו״, הא כיצד? מתפרקין ואין נשמטין, עד כאן. מדברי הגמרא מוכח כי ״לא יסורו״ לבד משמע ליה שלא יזוזו, ואולי כי תבת ממנו יש בה משמעות אחר, כי בא לרבות שלא יזוזו אנה ואנה, לזה אמר הכתוב (שמות כה:יד) והבאת.

עוד נראה, כי אם לא אמר ״והבאת״ הייתי אומר כי מה שאמר הכתוב ״ממנו״ בא לומר שאין חיוב מלקות אלא על הסרתם בהחלט, ולעולם יש אסור אפלו בהזזתם. תלמוד לומר והבאת, פרוש לשון הבאה, שאם כונת הכתוב שיהיו קבועים ולא זזים, היה לו לומר ״וקבעת״ או ״וחברת״, ולא ״והבאת״, שיהיה נשמע שיהיו נכנסים ויוצאים.

וראיתי להתוספות שהקשו למה הביא רבי יוסי בר חנינא פסוק ״והובא״, והקשו עוד מפסוק ״ושמו את בדיו״ (במדבר ד:ה-ז) בשעת סלוק מסעות, שנראה שהיו נותנים אותם בכל מסע, הא למדת שהיו מסירים אותם, והתורה אמרה ״לא יסרו ממנו״. ואמרו כי היו שמונה טבעות בארון וארבעה בדים, ודיק הכתוב שאמר ״ויצקת לו ארבע טבעות״ וגו׳ (שמות כה:יב), וכתיב ״ושתי טבעות״ וגו׳, הא למדת שהם שמונה, יעין שם דבריהם. ואין אני מצדיק דברים אלו כי רבו הקשיות על האותיות, והדבר פשוט כי טעות נפל בספרים וצריך לומר במקום ״והובא״ – ״והבאת את הבדים בטבעות״.

וקושית ״ושמו בדיו״ (במדבר ד:ז) נראה לי לומר, כי להיות שהבדים היו לשאת את הארון בהם, לזה כשצוה ה׳ לכסות את הארון בפרכת המסך, צוה שישימו הכהנים הכנת הבדים שיוציאו ראשי הבדים. ופרוש ״ושמו״ קונפוני״ר בלע״ז, כדי שיהיה בסדר ואופן שישאו אותם הלוים על כתפיהם, שלא יצטרכו הלוים להוציא ראשי הבדים ויזונו עיניהם מן הקדש. והרב יהודה מאורליינש פרש שישימו הבדים על כתפי הלוים, וכבר דחו התוספות דבריו, יעין שם דבריהם (יומא עב,א). ועוד יש להקשות על דבריו ז״ל כהנה וכהנה, ויותר יש לבחור בדברינו. וטעם אמרו ״ושתי טבעות״, לא ידעתי מה יפרשו בפסוק (שמות כח:ג) ״ועשו את בגדי אהרן וגו׳ ואלה הבגדים״, ובהכרח לומר שאין יותר משמונה, וכאלה רבות, ותהיה זאת כאחת מהם בוא״ו נוסף שבא לאיזה דרשה. ואולי כי צוה ה׳ לעשות שתי טבעות שיהיו קבועים בגוף הארון ואינם נעים ונדים, ואחר כך יעשה שתי טבעות ויכניסם בטבעות הקבועים בארון, ואלו הם נעים ונדים, וזה מיופי הנעשה בהתכונות הנושאים לכבוד ולתפארת. ולעולם לא היו אלא שני בדים אשר בהם היו נושאים הארון.

בטבעות הארון וגו׳. אריכות הלשון הוא. והיה ראוי לכתוב לשאת את הארון בהם לא יסורו ממנו. אלא משום דזה הוא לתכלית אחר כמש״כ לעיל:

ש מדכתיב בתחלה בטבעות הארון יהיו הבדים למה ליה למכתב אחר כך לא יסורו ממנו: