אור החיים על שמות פרק י

ויאמר ה׳ אל משה. אמר לשון אמירה רכה, גם הזכיר שם הרחמים, לא לצד המשתלח אליו אלא לצד השליח שהזכר בסמוך ״אל משה״, כי הם דברים שישמח בהם צדיק כי חזה נקם (תהלים נח:יא), לזה אמר לשון אמירה והזכרת שם הרחמים, כי הם דברים הסועדים את לבו.

עוד – לצד שלא היה ה׳ שולח המכה תכף ומיד, עד שהיה שולח להתרות בו קודם, למר שבוע אחד (שמות רבה ט,יב) ולמר שלשה שבועות, וזה הוא ממדת החסד והרחמים, לזה אמר לשון אמירה וזכרון שם הרחמים.

עוד ירצה על דרך שפרשתי למעלה בפרשת וארא (שמות ו:ב) כי אפלו מדת הרחמים הסכימה בשמחה לעשות דין ולהנקם מאויב זה.

כי אני הכבדתי – פרוש, מעתה תשכיל לדעת כי אני הוא שהכבדתי את לבו, כי מטבע אדם לו יהיה לבו קשה כאבן ירעד ויפחד בראותו מכת הברד, וזה האיש עודנו ברשעו, אין זה ממדת אדם אלא אלהים גזר עליו להקשותו. ולפי מה שפרשתי בפסוק (שמות ט:לב) ״והחטה והכסמת וגו׳ כי אפילות״ וגו׳ כי ה׳ עשה פלאי פלאים, וזה היה סבה להכביד לבו, ידויק גם כן על נכון ״כי אני הכבדתי״ בעשות פלא זה.

או ירצה לדרך זה, כי לצד שראה משה המכה הגדולה של הברד ורשע זה אדרבה הוסיף לחטא, ישלל התקוה ממנו ויתחמץ לבבו בשליחותיו אל פרעה. לזה אמר: לא תחוש לזה, כי אני הכבדתי לבו, וזולת זה כשארפה ממנו כבד לב הנה הוא משלחם.

ואת לב עבדיו – טעם כובד לב עבדיו הוא לבל יעצוהו לשלח, גם שבזה תהיה הבאת המכות לכל מצרים ולא לפרעה לבד, כי בזה לא יהיה פרסום המכות אשר יביא ה׳ על פרעה לבד. והגם שלא הזכיר ה׳ פרט זה בשליחות ראשונה ולא אמר אלא ״אחזק את לב פרעה״, אמר העקר ובכללו הם עבדיו. ואולי שנתכון ה׳ בדבריו כאן לפרש לו דבריו הראשונים, שלא לב פרעה לבד אלא גם לב עבדיו. וטעם שלא באר מקודם ובאר עתה, לצד שאמר משה בפרשה הקודמת ״ואתה ועבדיך״ (שמות ט:ל), גלה דעתו כי הוא סובר שאין הזכרת עבדיו נכללת בהזכרת פרעה, ומעתה יבין בדברי ה׳ שאמר לו ״ואני אחזק את לב פרעה״ כי אין עבדיו בכלל, ויחשוב כי חזוק לב עבדיו לא מה׳ יצא הדבר, לזה אמר אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו:

למען שתי אתתי אלה בקרבו. צריך לדעת למה דקדק לומר אותותי אלה, שיראה שעקר הטעם שהכביד לבו הוא לצד אותות אלה לשומם, שנראה שיש צרך בשימת אותות אלה ולא זולתם. עוד אמרו בקרבו. ויתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (שמות רבה יב,ה) כי מעשה מצרים מעיד על האלהות כי הוא השליט והוא האדון, והאדון לצד שחפץ בישראל לקרבם לעבדו ולדבקה בו היה חפץ להשכילם לראות ולהביט בעין הכחשת כל אמונה חוץ ממנו, ועדין לא הראם כי הוא בורא רוח ועושה מלאכיו רוחות, גם לא הראם כי הוא בורא אור וחשך. ולזה אמר למען שתי וגו׳, פרוש לצד שאמר אליו ״כי אני הכבדתי את לבו״ יש מקום למשה לומר, למה יאריך עוד הטורח ויצטרך גם כן לשדד המערכות, כי יש בכל מכה שנוי סדר מערכת הבריאה, אם להראותו את כחו יתברך אשר אמר עליו ״מי ה׳״, הלא הכה מכת הברד והראהו ה׳ ידו הנפלאה, ומה צרך להפך סדר הבריאה עוד. לזה אמר אליו טעם ״למען שתי אותותי אלה״, פרוש אותות שאני רוצה לעשות בעולמי כדי שיכירו ישראל האלהות, עדין נשארו מהם אלה להשלמת האמונה, כי בכל שבע מכות שעברו אין בהם הכחשה למשתחוה לשמש או לירח, גם לאשר יטעה כי בורא הרוח אינו בורא העפר, והגם ששלט ה׳ על הארץ, במה יודע כי הוא בורא רוח הוא היוצר אדם וצר צורה. והצרך ה׳ להראותם במעשה הארבה כי עשה מלאכיו רוחות להביאם גם להחזירם, גם לשאת את המתים לבל יהנו מהם המצריים (שמות רבה יג,ז), ובמכת חשך כי הוא יוצר המאורות ושלט בהם, גם יצירת החשך, וגזר עליו לשמש עבות למצרים (שמות רבה יד,א), ובמכת בכורות נודע כי הוא היוצר צורה בתוך צורה ומכיר טפת הבכור (בבא מציעא סא,ב), גם באמצעות מכה זו צוה ה׳ מצות (שמות יג,ב) ״קדש לי כל בכור״, ויהיה זה לזכרון כי הוא יוצרו מבטן לעבד לו. ולזה כשמצא רשע זה הקשה ה׳ לבו ״למען שתי אותותי אלה״ שאני צריך לעשות לאות ולמופת לטעם הנזכר, יהיו בקרבו שתמצאנה אותו כוסות התרעלה גם כן לצד רשעו, וזולת טעם זה לא היה ה׳ משדד המערכות בשבילו לבד.

ולמען תספר וגו׳. צריך לדעת לאיזה ענין הצרך לטעם זה, ולא הספיק בטעם הראשון שה׳ חפץ להשים אותות אלה כמו שפרשתי בסמוך. עוד, מה הוא ״את אשר התעללתי במצרים״, ומה הוא ״ואת אתתי״ שנראה שהם שני דברים. עוד צריך לדעת כונת אמרו וידעתם וגו׳:

אכן כונת הכתוב הוא כי בא ה׳ להודיע כי אין תכלית הכונה בהבאת האותות בקרבו לעשות נקמה בפרעה, אלא לחזק האותות שבהם עקר האמונה בלב ישראל, כדי שיהיה רשום בל ישכח לנצח, כי כשיהיה בקרבו של פרעה יהיה בזכרון בני ישראל לעולם ועד. והכונה על דרך אמרם זכרונם לברכה במסכת חולין (חולין עה:) בדין בן פקועה, כל שיהיו בו שני דברים המפלאים יהיה מוזכר תמיד, וכשיראו שאוכלו בלא שחיטה לא יחשדוהו כי מוזכר הוא ביניהם, כי תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי. והנה באמצעות הפלא שיפליא ה׳ להודיעם כי הוא שולט ברוח ובמים ובעפר ובבעלי חיים ובאש ובאויר וכדומה, אין זה מספיק שיזכר הדבר בתמידות לעולם לחקק האמונה, אלא באמצעות היות הפלאה שניה, כי יפליא ה׳ להרע את פרעה ועבדיו להשקותם כוסות לענה מה שלא היה כן לכל גוי. וזה לך נעימות אמרי נעם ״ולמען תספר באזני בנך״ ענין זה, והספור מן הנמנע שיהיה הדבר תמיד בזכרונך זולת באמצעות שתי תמיהות: האחת את אשר התעללתי במצרים הרי תמיהה אחת, הגם שהיה ה׳ עושה להם צרות שאין בהם שדוד המערכות והטבעיות, אף על פי כן לצד רב הצרות והמכות עשר מכות, וכל מכה היתה של ארבע וחמש מכות, לא עשה כן לכל גוי, הנה הדבר תמוה, ותמיהה זו לבד לא דכירי אינשי ולא יספרו מעשה ה׳. ואמר ואת אתתי, פרוש, האותות שעשה ה׳ תמיהה שניה, שגם בלא ענין מצרים האות מעצמו הוא דבר פלא, ובאמצעות שתי פלאות ״תספר באזני בנך ובן בנך״ וגו׳. ותכלית המכון בספור הוא ״וידעתם כי אני ה׳״ ואין עוד, ותכזיבו האמונות זולת זה. וכן תמצא כשדבר אתנו ה׳ ברוך הוא בהר סיני פתח דבריו יתברך אמר ״אנכי ה׳ אלהיך״, וזה לך האות, ״אשר הוצאתיך מארץ מצרים״, והוא שהקדים דבריו כאן ואמר ״וידעתם כי אני ה׳״, כי יכירו בזה בחוש הראות צדק האמונה מה שלא השיג אדם מהעולם עד העולם, ברוך אשר כן עשה לנו.

ויפן ויצא. זלזלו בעיניו, שאחר שהתודה ואמר ״ה׳ הצדיק״ וגו׳ וחזר לסרחונו, לזה פנה ויצא כדרך הנהוג עם שאר בני אדם. ותמצא כי גם פרעה הרשע שלם לו כן, דכתיב ״ויושב וגו׳ ויגרש אתם מאת פני פרעה״ (שמות י:ח,יא). ולזה תמצא שאחר כך כשקרא לו להתפלל על הסרת מכת הארבה, אמר אליהם ״חטאתי לה׳ ולכם״ (שמות י:טז), מה שלא היה רגיל לומר קודם, שנתכון להתודות על שנהג בם מנהג פחיתות ויגרש אותם.

עד מתי יהיה וגו׳. לא שהסכימו לשלח ישראל בהחלט, כי הנבואה שאמר ה׳ למשה ״הכבדתי״ וגו׳ תכחיש זה, אלא שרצו שילכו באפן שיחזרו ודאי. ולזה תמצא כשאמר משה ״בנערינו ובזקנינו״ וגו׳ וגרשם פרעה, לא יספו דבר עוד בדבר הזה. גם פיהם ענה בם כי לא האמינו בסדר המעשה כי אלהי העברים הגדול הגבור והנורא נטה ידו בהם לשלח ישראל, אלא שהיו יוקשים בהם, ואין לך כפירה באמתות הענין כזה.

הטרם תדע. פרוש, האם קודם שתשלחם תרצה לדעת שאבדה מצרים? לזה שלח אותם קודם שיגיע גדר זה של אבדת מצרים.

וראיתי לתת לב במה הסכימה דעתם על אבדת מצרים אחר כך, ושתקו והלכו להם. ולהבין הענין נשכיל בחקור בענין מה היתה דעתו של פרעה ועבדיו מתחלת הענין, האם יש שוטה גמור בעולם שיסבול כל הרעות והצרות ההמה ויכניס עצמו בסכנות נפשות, ועוד לו שלקה אלוהו וספו מקניו ואבדו צמחי אדמה, וכמעט ספו תמו, כאמרו ״הטרם תדע כי אבדה מצרים״? ומן הסתם לא יאמן כי כל כך טפש היה, והגם כי הקשה ה׳ את רוחו, עם כל זה צריך שתהיה לו איזה סברא שבה יתגלה טפשותו. ותגדל הקשיא בראות כי לא שאל ה׳ ממנו אלא דרך שלשת ימים, והגם שכתבנו שם (שמות ג:יח) כי ה׳ לא אמר פרט זה אלא ישראל, עם כל זה הרי בכל שליחותיו לא אמר אלא (שמות ה:א) ״ויחגו לי במדבר״, ״ויעבדני״ (שמות ה:ג), זה יגיד כי לא לחלוטין יצו ה׳.

ואבין דבר, כי הוא זה אשר הטעהו לפרעה ולכל עמו אפן השליחות אשר שלח ה׳ לשלח ישראל לחג במדבר, שהכונה הוא לשוב אחר כך. הרי הוא גלוי לפרעה ולעמו כי לא בהחלט הוא שואל, ומזה נפל הטעות כי יש בדבר שני צדדין: האחד כי דבר ה׳ אמת הוא כי אינו חפץ אלא דרך שלשת ימים, והשני כי הדברים באו דרך ערמה ואין דעתו אלא להוציאם לחלוטין. ולפי זה הדברים מעידים כי כביכול אין כח בו להוציאם בהחלט, בר מינן, הא למדת שיש לו מניעה חס ושלום לרצון אשר יחפץ. ולזה פרעה ועבדיו, לצד שלילת עקר האמונה בהם, חשבו צד השני, ולזה הקשו ערפם ומאנו לקבל מאמר ה׳, כי אמרו אין בכחו חס וחלילה להכריח הכרח גדול, וזה לך האות המפלא שערום יערים. ולזה הקשו לבם, ואחר כך כשראו עבדיו שעברו עליהם שבע מכות והתרה במכה שמינית של הארבה, נתנו לב לצדד צד הראשון, כי האמת הוא שטעמו של האלוה ברוך הוא שאינו חפץ להוציאם לחלוטין. והוא אמרם עד מתי יהיה וגו׳ שלח את האנשים ויעבדו, פרוש, שאין כונת ה׳ אלא על פרט זה, והטעם שבו הכרחנו הדבר כי הכרנו כי כל יכול, ואם היתה כונתו שילכו לחלוטין היה אומר כן בפרוש ויאבד כל מסרב וממאן בדבריו. ואמרו הטרם תדע כי אבדה מצרים במכות אשר הכה, הא למדת כי יכול הוא לעשות כל אשר יחפץ. ולפי זה הכריחו שני דברים: האחד שישראל לא ילכו בהחלט, והצדיקו מפלאי המכות, כי אם היה ה׳ חפץ להוציאם בהחלט – אין מידו מציל.

ותמצא כי נתחכם פרעה הרשע והשיבם במרמה, ״ויושב את משה וגו׳, ויאמר להם מי ומי ההולכים״, והשיבוהו ״בנערינו ובזקנינו נלך״, ואמר להם ״רעה נגד וגו׳, לכו נא הגברים וגו׳ כי אותה אתם מבקשים, ויגרש אותם״ וגו׳. ומאמצעות המעשה נסתרה דעת עבדי פרעה, כי לא כמו שחשבו שאין הליכתם אלא לשעה, שהרי מהענין מוכח כי ערמה בדבר, והליכתם הליכת עולם. ולפי זה חזרו גם כן למחוש הראשון, כי זה לך האות כי לא כל יכול כנזכר למעלה, ובזה לא הוסיפו לדבר עוד כדבריהם הראשונים.

לכו עבדו וגו׳. אמר סתם הדברים ונתחכם להרחיק שלא יעלה על הדעת שישאלו שילכו כלם, ולזה דבר סתם ״לכו עבדו״, ואמר מי ומי, לא לומר אם כלם אם מהם זה, ודאי שלא ילכו אלא בני העבודה, כמו שגלה לבסוף ״לכו הגברים כי אותה אתם מבקשים״, אלא גם בגברים היה חפץ שלא ילכו כלם.

בארבה. אולי שיקשר ארבה אחד במטהו, או אפשר שיזכיר שם הארבה בנטותו את ידו לסימן, כי נטית ידו הוא בשביל ארבה.

ויט משה את ידו – צריך לדקדק, למה במכת הארבה הסמוכה לה, הגם שאמר אליו ה׳ נטה ידך, אמר הכתוב ״ויט משה את מטהו״ וגו׳ (שמות י:יג), וגם בכל המכות לא היתה מכה שהזכיר בה נטית יד אלא מטה, ובמכה זו אמר את ידו.

ואולי שיתכון על פי דבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה יד,ב), כי חשך של מצרים היה מאותו חשך דכתיב (תהלים יח:יב): ״ישת חשך סתרו״, אשר על כן לא נהג מנהג מעוט דרך כבוד לנטות מטהו כלפי מעלה.

גם ליש מרבותינו שאמרו (שמות רבה יד,ב) שחשך זה היה מגיהנם, אולי כי שניהם נתכונו אל האמת, כי שני מיני חשך היו: אחד ששמש בשלשה ימים שלא ראו וגו׳, ואחד ששמש בשלשה ימים אחרים שלא קמו וגו׳.

ולכל בני ישראל היה אור וגו׳. דקדק לומר ולכל, לומר שכל אחד ואחד מישראל שהיה הולך לבית המצרי היה לו אור במושבותם של המצריים.

או יכון לומר: אור זה מנין מוצאו? ואמר שהוא אור במושבותם, וחסר תיבת ״אשר״, והרבה מקראות יקצרו כן. והכונה על דרך אמרם זכרונם לברכה (שמות רבה יד,ב) כי הרשעים מתכסים בחשך, והוא אשר כסה המצרים הרשעים, וכנגד הצדיקים עליהם יזרח השם ברוך הוא, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ומאור מושבותם לוה להם השם ברוך הוא חלק אחד, והוא אמרו אור במושבותם:

ויקרא פרעה וגו׳. פרוש, אחר ששלמו ימי החשך, כי קודם ״לא קמו איש״ וגו׳, ולזה דבר הרשע קשות למשה ואמר לו ״אל תוסף וגו׳ ראות פני תמות״, כי אם חשך ישופהו היה מדבר תחנונים.

גם טפכם. טעם שלא הסמיך ההולכים יחד ואחר כך המצגים, על זה הדרך: ״לכו עבדו וגו׳ גם טפכם גם צאנכם״, רק ״צאנכם״ וגו׳ – אולי שנתחכם הרשע להקדים התנאי קודם למעשה, וזה שעור דבריו: לכו עבדו כדברי הראשונים שהגברים הם העובדים ולא הטף, רק אם תעשו תנאי זה שצאנכם וגו׳ יצג, בתנאי זה גם טפכם ילך וגו׳, וזולת התנאי לא ילכו אלא העובדים, שהם הגברים, ולא הטף. ואם היה מקדים המעשה לומר ״גם טפכם״ וגו׳ ואחר כך יאמר ״רק צאנכם״, המעשה קים והתנאי בטל. ואולי שגם בין הגוים יקפידו על דיוק זה, להיות דברי סברא והם דברים הרגילים במקח וממכר.

גם אתה תתן בידנו. קשה, איך שאול ישאל עבד ה׳ זבחי אלהים מאיש בזוי וטמא אשר הרים פיו בקדוש ישראל, נוסף על היותו נכרי? החפץ לה׳ בזבח רשעים? והגם שאמרה תורה ״איש איש״ לרבות (חולין יג,ב), אך ורק לא לשאול ממנו.

אכן דברי פי חכם, דקדק בלשונו ואמר ועשינו, שהיה לו לומר ״לעשות לה׳ אלהינו״, אלא נתכונו לומר שהוא יתן בידם מקנה הראוי לזבחים, ואנחנו נעשה לה׳ אלהינו לצרך עצמנו, אלא שהוא ימציא להם מתנה שיסתפקו ממנה לזבחיהם לה׳. גם בזה לא קשה אמרו ״זבחים ועולות״ לתנא שאמר (מנחות עג:) שאין מקבלין מאמות העולם אלא עולה ולא שלמים, והרי מקרא מלא דבר הכתוב כאן ״זבחים ועולות״, ולדברינו לא קשה.

וגם מקננו וגו׳. צריך לדעת למה הצרך להזכיר אחר שכבר אמר אליו ״גם אתה תתן״? זה יגיד שמלבד שיקחו מקניהם גם אתה וגו׳, אם כן הרי הזכיר מקניהם. והיה נראה לומר שחש שיבין פרעה כי אמרו ״גם אתה״ לא ירמז הקודם על מקניהם אלא על הטף, כי מלבד שילך הטף גם צריך הוא לתן וגו׳, לזה באר הדברים שעל המקנה, זה דחק. עוד צריך לדעת כונת אמרו כי ממנו נקח וגו׳, מה חדוש בזה? אם להודיעו שעובדים ה׳ בזביחת צאן, הלא כבר אמר אליו ״גם אתה תתן בידינו זבחים״ וגו׳, אם כן אין חדוש בהודעה זו. עוד צריך לדעת אמרו ״לא נדע מה נעבד״, כי פשט הדברים יגיד בזה הוא על השעור שאינם יודעים כמה תכבד העבודה, ולזה צריכין למקניהם וגם הוא יתן אם יחפץ, אם כן היה לו לומר ״כמה נעבד״.

אכן נראה כי נתכון לשלול טענה אחת לבל יטעון אותה פרעה, והוא כי יקחו מין הראוי לזבוח לה׳ ומין שאינו ראוי יצג. לזה אמר ״וגם מקננו ילך עמנו״ – פרוש אפלו אותם שאינם ראוים לזביחה, ולזה גמר אומר לא תשאר פרסה – פרוש, כל רגל בהמה, ובכלל זה נכלל סוס ופרד גמל חמור וכו׳, כי כלם יקרא להם מקנה. ואמרו ״כי ממנו נקח״ יתבאר על דרך אמרם במסכת עבודה זרה (כד:) וזה לשונם: תא שמע וכו׳ ״אשר חמל העם על מיטב הצאן וגו׳ למען זבוח לה׳״ וגו׳, מאי מיטב? דמי מיטב, ומאי שנא דאקפוץ עליהם זבינא, עד כאן. הנה שהגם שאמר הכתוב ״למען זבוח לה׳״ מפרש לה התלמוד למען קנות מדמיהן זבחים, וכמו כן יתבאר אמרו כאן כי ממנו נקח – פרוש, הגם שאינם ראוים לזביחה אף על פי כן יצטרך לנו לטעם כי ממנו – פרוש, מדמיו נקח לעבוד ה׳, פרוש צרכי עבודה, ולזה לא אמר ״ממנו נזבח לה׳ אלהינו״.

ואמרו ואנחנו לא נדע מה נעבד. פרוש: ואם תאמר נשער שעור המספיק לעבודה והשאר יצג, לזה אמר ״לא נדע מה נעבד״. תבת ״מה״ תסבול שני ענינים ולשניהם נתכון: האחד הוא כמה, והשני מה הוא אפן העבודה שיצו האל אותנו, כי אפשר שיאמר שנבנה בנין לזבוח בו וכלי זהב אין שעור ואבנים טובות ומרגליות ועבודות אחרים, והגם שאמרו ״ונזבחה״ וגו׳, הרי אמר עוד ״שלח עמי ויעבדני״ (שמות ד:כג) והכניס פרטים אחרים בכלל זה מלבד הזביחה, באפן שאין דבר זה של הזביחה מסים שאין זולתה, אשר על כן אנו צריכין לכל מה שיש לנו וגם אתה תתן.

ואמרו עד באנו שמה, נתחכם להשיב כי יאמר אליו: הלא נביא אתה, ושאל לך דבר זה מה׳ ויתברר הענין, ויצג דבר שאין בו צרך. לזה אמר ״עד באנו שמה״, פרוש, שאין זה מהמוסר לשאול את אלהינו על הדבר לדעת מה יחפץ עד באנו שמה במקום העבודה, אז נדע הדבר. ואולי כי לצד שפרעה לא הצדיק תשובה זו וחשד כי משה ערום יערים עליו ודברי עצמו משיב ואין חס ושלום בפיהו נכונה, כי מן הסתם יודעים גם יכולים לידע, אלא משה מפי עצמו אמר תשובה זו לנגדו, לזה נתכעס עליו ואמר אליו: ״אל תוסף ראות פני״ וגו׳.

ויחזק ה׳ וגו׳ ולא אבה וגו׳. יעיד הכתוב כי בפעם הזאת החליט בדעתו שלילת שליחות ישראל, ולא נשאר בדעתו לחשב מחשבות אם יחוש למכות או אם יסבל מכות הגדולות, אלא חתם הדבר יעבר על דברי ה׳ הגם שיהרג.

או ירצה שנתחכם לעשות אפן שלא יבואו עליו עוד מכות, ובזה אין הכרח לשלחם. והוא מה שאמר סמוך לאמרו ״ולא אבה״, ויאמר לו פרעה לך מעלי וגו׳. הכונה בזה כי לצד שהשכיל בתשע מכות שבאו עליו, שכלן היו על זה האפן: שתים בהתראה ואחד בלא התראה, למאן דאמר שלשה שבועות היה מתרה על כל מכה ומכה, ולמאן דאמר שבוע אחד, אמר מעתה במכה זו הבאה תתחיב להיות ההתראה, ואם אין התראה אין מכה. לזה נתחכם ואמר ״השמר לך אל תוסף ראות פני״, וכיון שכן אין התראה, וכיון שאין התראה אין מכה. והנה לא הקשה ה׳ את לבו לעשות כן אלא עד כלות תשע מכות ולא נשארה אלא מכת בכורות. ולזה אמר משה כן דברת לא אוסיף עוד וגו׳. ופרוש דברי משה כבר פרשתי אותם בפרשת וארא בפסוק (שמות ז:ג) ״ואני אקשה ולא ישמע אליכם פרעה״ וגו׳.

ובדרך רמז ירצה באמרו כן דברת תשובה למה שאמר לו ״ביום ראותך פני תמות״, השיבו כי אינו יכול להמית ואין בידו אלא כח הדבור, והוא אמרו ״כן דברת״ ולא ״כן תעשה״. או ירצה על זה הדרך, כבר דברת כן פעם אחרת, והמכון הוא ראה מה עלתה בידך, כאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה א,לא) בפסוק (שמות ב:טו) ״ויבקש להרג את משה״ ולא עלתה בידו, גם אמרו (ילקוט שמעוני קע״ה) שהרג כל שועריו שהניחו למשה לכנס והשיבו כי אין להם שליטה עליו, ואם כן הבזוי איך מחליט לומר ״ביום וגו׳ תמות״. וכנגד הענין מצד עצמו שאין אתה חפץ לראות פני גם אני אין אני חפץ להסתכל בדמותך, ״לא אוסיף״ וגו׳: