שמות י, כב

שלשת ימים. שלוש של ימים טירציינ"א בלעז וכן שבעת ימים בכל מקום שטיינ"א של ימים כד

ויהי חשך אפלה וכו' שלשת ימים וגו'. חשך של אופל שלא ראו איש את אחיו אותן שלשת ימים ועוד שלשת ימים אחרים חשך מכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו. יושב אין יכול לעמוד, ועומד אין יכול לישב. ולמה הביא עליהם חשך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הן לוקין כמונו. ועוד שחפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום אמר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא:

וַאֲרֵים משֶׁה יָת יְדֵהּ עַל צֵית שְׁמַיָא וַהֲוָה חֲשׁוֹךְ קְבֵל בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם תְּלָתָא יוֹמִין:

וַאֲרֵים משֶׁה יַת יְדֵיהּ עַל צֵית שְׁמַיָא וַהֲוָה חֲשׁוֹךְ דִּקְבֵיל בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם תְּלָתָא יוֹמִין

ויט. ולא ידעו שהיו ג' ימים אלא על פי ישראל שהיה להם אור. והנה בים אוקינוס יבא חשך עב שלא יוכל אדם להפריש בין יום ובין לילה ויעמוד זה לפעמים חמשה ימים ואני הייתי שם פעמים רבות:

חשך אפלה - חשך גדול.

ויהי חשך אפלה פרש״י שראו ישראל את כליהם והיו אומרים אינו בידינו. חז״ק דהא כתיב וה׳ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום.

ויהי חשך אפלה שלשת ימים. ולא קמו איש מתחתיו הרי ו׳ ימים אם כן לא שמשה מכת החשך רביע החדש והכי נמי איתא במכילתא: אמר רבי לוי יום שביעי ממכת החשך היכן היה ומתרץ שגנזו הקב״ה למצרים שהיו על הים כדכתיב ויהי הענן והחשך. דמתרגמינן והוה עננא וקבלא למצראי וגו'.

ויט משה את ידו – צריך לדקדק, למה במכת הארבה הסמוכה לה, הגם שאמר אליו ה׳ נטה ידך, אמר הכתוב ״ויט משה את מטהו״ וגו׳ (שמות י:יג), וגם בכל המכות לא היתה מכה שהזכיר בה נטית יד אלא מטה, ובמכה זו אמר את ידו.

ואולי שיתכון על פי דבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה יד,ב), כי חשך של מצרים היה מאותו חשך דכתיב (תהלים יח:יב): ״ישת חשך סתרו״, אשר על כן לא נהג מנהג מעוט דרך כבוד לנטות מטהו כלפי מעלה.

גם ליש מרבותינו שאמרו (שמות רבה יד,ב) שחשך זה היה מגיהנם, אולי כי שניהם נתכונו אל האמת, כי שני מיני חשך היו: אחד ששמש בשלשה ימים שלא ראו וגו׳, ואחד ששמש בשלשה ימים אחרים שלא קמו וגו׳.

את ידו. כאן לא כתיב מטהו כמו במכת ברד וארבה. ובא לרמז בזה שכן בא עי״ז יד חזקה הוא הדבר שבישראל שמתו אז אנשים שלא רצו לצאת. ועי׳ עוד פ׳ הסמוך:

ויחי חשך אפלה. מבואר אצלי בכ"מ שהאופל הוא יותר מחשך, שבמקום חשך יצויר נוגה הירח ואור הנר לא כן במקום אופל, לכן אמר במד' הה"ד שלח חשך ויחשיך, שהחשך הוסיף משלו, כי הוסיף אפלה, ובמד' אומר אמר הקב"ה למלאכים ראוים הם המצרים ללקות בחשך מיד הסכימו כולם כאחד ולא מרו את דברו הה"ד שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו, מהיכן הביא הקב"ה עליהם חשך ר' יהודה אומר מחשך של מעלה שנאמר ישת חשך סתרו, ר' נחמיה אומר מחשך של גיהנם, לדעת ר"נ עלו אדים עבים קטוריים ממעמקי הארץ והיה בהם ממש עד שמנעו נצוצי האור מעבור בתוכם, ולדעתו מ"ש ולכל ב"י היה אור במושבותם היינו בארץ גשן ששם לא שלטו האדים האלה והיה אור, ור' יהודה סובר כדעת המד' שמ"ש ולכל ב"י היה אור במושבותם היינו גם במושבות המצריים, שכ"מ שהיה יהודי נכנס היה אור נכנס עמו ומאיר לו מה שבחבית ובתיבות ובמטמוניות ועליהם נאמר נר לרגלי דברך, וזה לא יצויר רק ע"י חשך של מעלה, ר"ל שהקב"ה השפיע אז אור הגנוז ואור הרוחני שלפו ערכנו יקרא בשם חשך כמו שאור השמש הוא חשך אצל העטלף, ובזה הולכים ר"י ור"נ לשטתם, שבמ"ש ויאמר אלהים יהי אור ס"ל לר"י שהאור נברא תחלה ור"נ ס"ל שהעולם נברא תחלה, וא"כ לר"י האור הראשון היה אור הרוחני והשכלי שקדם לבריאת עולם שגנזו הקב"ה לצדיקים לעת"ל, ובעוה"ז הלבישו ה' בנרתק וגנזו באור השמש, כי אין בעלי חומר יכולים לסבלו, ובמצרים הפשיטו השם יתברך מנרתקו והחשיך את עיני המצריים וישראל הוכנו אז לסבול האור וראו ע"י מה שבמטמוניות, ור"נ לשפתו שהאור הנברא בראשון הוא אור הגשמי לא ס"ל ענין זה, ולר' יהודה יל"פ מ"ש וימש חשך לשון הסרה כמו לא ימיש עמוד הענן יומם שע"י החשך הזה שהיה אור רוחני נסתלק והוסר החשך הגשמי ולא היה עוד במציאות. ועפ"ז יל"פ ע"ד הדרוש מ"ש שאמר הקב"ה למלאכים ראויה הם המצריים ללקות בחשך והסכימו כולם כאחד, ר"ל כי יש ג' הבדלים בין ד"נ לדיני ממונות: א] שבדיני נפשות פותחים מן הצד, ב] שפותחים בזכות, ג] שכולו חובה זכאי, ואחר שמכה זו היתה ד"נ היו ראוי שלא יסכימו כולם דהא בולו חובה זכאי, רק שהם ראו שאינו דיני נפשות, א] מצד שאמר למלאכים ופתח בגדול ולא מן הצד, ב] ממ"ש ראוים הם המצריים ללקות בחשך שפתח בחובה כי היל"ל אין המצריים ראוים ללקות, ומזה הבינו שאינו כדיני נפשות ולכן מיד הסכימו כולם כאחד ולא מרו את דברו, כי לא יזיק מה שיהיה כולו חובה, ובאר הדבר שלא היה דינו כד"נ מהיכן הביא הקב"ה חשך מחשך של מעלה לר"י, וזה אינו ד"נ רק אורה גדולה ושפע רצון:

פ וא"ת הא בפרשת וארא פירש"י הטעם שבכל מכה ומכה בטכסיסי מלחמות וכו' בפסוק כי אם אינך משלח את עמי וגו' והוא בתנחומא וא"כ רש"י לא פליג עליו. וע"ק למה לא הקשה זה על הקרא וי"ל דק"ל ולמה הביא עליהם חושך אפילה כ"כ הא בזה הי' די במה שהביא עליהם חושך שלא ראו איש את אחיו ועז"פ שהיו וכו':

צ (מהרש"ל) נ"ל שבתחלה הקשה רש"י למה הי' חושך ר"ל למה הי' משנה כך שבתחל' לא הי' חושך כ"כ כמו לבסוף ע"כ פי' שבתחלה לא הי' רוצה לשנות הטבע כ"כ משום שלא הי' צריך כ"א כדי שלא יראו במפלתן ובחושך כל דהו הי' די ולבסוף ג' ימים שמתו כולם והיו נקברים היה מביא עליהם חושך מאד כדי שלא יוכלו לעמוד כדי שילכו ישראל לבתיהם ויראו כליהם וא"ל למה הי' צריך לכל זה והא כתיב שהשם נתן חן העם בעיני מצרים שאפי' בעל כרחם השאילום די"ל דבזה נתן להם חן לפי שכשראו מצרים שהי' ביכולת בידם ליקח כל אשר להם בימי אפילה ולא היה מי שימחה בידם ולא לקחו בעבור זה היו נושאין חן בעיניהם והשאילום בעל כרחם:

ק דק"ל למה לא כתיב שלשה ימים דשלשת בתי"ו משמע דביקות ועוד איך נופל הדביקות על ימים כי ימים לשון זכר ושלשת לשון נקבה ועז"פ וכו':