אור החיים על שמות פרק ט

בא אל פרעה. כלל זה בידך – כל מקום שיאמר ״בא אל פרעה״ יכון לומר לו שיכנס אל טרקלין שלו בלא השאלת רשות, הגם שהיו לו כמשפט המלכים שומרי הבית, אף על פי כן יעול ויכנס אצלו מבלי שאלת רשות. וכן היה עושה, כאמרם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני קעה) כי כמה שומרים היו לפרעה מזינים ואריות וכלבים, והיה נכנס באין מונע. ומצאתי ראיה ברורה לדבריהם זכרונם לברכה ממה שאמר פרעה למשה (שמות י:כח) ״השמר לך וגו׳ אל תוסף ראות פני״ וגו׳ – למה הצרך פרעה להתרות במשה? והיה לו לצוות לעבדיו שומרי הבית, כי כן מנהג המלכים להעמיד שומרי המלך ולהם יצו שלא יניחוהו ליכנס. אלא ודאי כי לא עמדו כנגדו ואפלו אריות, וזה נס עצום. לזה היה ה׳ צריך לומר לו: ״בא אל פרעה״, פרוש, הכנס ועלה אליו ולא תשים לבך למונע בעולם. ובזמן שהיה פרעה יוצא המימה, היה אומר לו ״לך אל פרעה״, כי שם אין שומרים לירא מהם להצטרך לומר אליו ״עלה אליו״, אלא לצד שאין זמן זה ראוי להליכה, כי הוא מוציא בולעו התעוב ואינו מהמוסר, לזה אומר לו ״לך״ אף על פי כן.

אשר בשדה. פרוש דוקא, וכולן מתו דכתיב ״וימת כל מקנה מצרים״ (שמות ט:ו), פרוש שהיו בשדה כרשום בדברי ה׳.

וישם ה׳ מועד לאמר. פרוש, הודיע אותם זמן המכה כדי שיכניסו המקנה מהשדות, וכמו שמצינו לו שעשה במכת הברד, ושם אמר ה׳ הדברים מפורשים דכתיב (שמות ט:יט): ״שלח העז״ וגו׳, וכאן אמר הדברים ברמז, והוא מה שנתכון לומר בתיבת לאמר, פרוש, שיאמרו משה ואהרן שימת מועד זה לפרעה ולמצריים כי הוא תכלית המכון כמו שפרשנו.

כל מקנה מצרים. פרוש, שלא הכניסום מהשדה, ולזה לא אמר ״אשר בשדה״, והבן:

וממקנה בני ישראל. שהיו להם מימי יעקב ובניו שבאו מצרימה, גם אולי שקנו מרוח שהרויחו במכת הדם. ועוד ירצה לומר שאם היו מתחכמין מהמצריים למכור לישראל כדי שיהיו נקראים על שם ישראל כדי שיפליא ה׳ בהם ולא ימותו והיו מערימין – גם אלו מתו. אבל מקנה ישראל שהם כפי האמת מקניהם, לא מת. ושעור הכתוב הוא: וימת כל מקנה מצרים וחלק אחד ממקנה בני ישראל, ופרוש מ״ם – לא מ״ם מקצת הצאן אלא מ״ם מקצת מן המקנה הנקרא על שם ישראל, כי יש מקנה שנקרא על שמו והוא שלו, ויש שאינו שלו אלא שמו נקרא עליו, ואמר כי בחינה אחת ממקנה ישראל שהערימו המצריים לקרותם על שמם מתו. ומקנה ישראל פרוש שהוא כפי האמת של ישראל לא מת מהם אפלו אחד:

השכם בבקר וגו׳. שלש מצוות נצטוה: א׳ שילך בהשכמה, ב׳ שיתיצב לפניו, פרוש, שלא ירכין ראשו ולא ירכין קומתו כדרך העומדים לפני גדולים, אלא כגדול העומד לפני קטן, כי כבר עשאו רבון ושליט עליו. והוצרך לצוותו לצד שמטבעו של משה להרכין ראשו מעט כדרך השפלים, לזה אמר כי לפני פרעה לא יתנהג כן. עוד רמז לו כי פרט זה שאומר לו ״התיצב״, לא בכל מקום יסיר מעליו ההכנעה הרגיל בה, אלא לפני פרעה, אבל יהיה בלבו עניו ושפל לפני אל עליון, ויהיה נצב בגופו ולבו מוכנע מאימת מלא כל הארץ כבודו, ומצוה ג׳ ״ואמרת אליו״ וגו׳.

כי בפעם הזאת וגו׳. הודיעו עצם המכה כדין ההתראה שצריך להתרות עליו במיתה עצמה, שאם התרו בו במיתה קלה ובאים להמיתו בחמורה – פטור כידוע.

כל מגפתי וגו׳. קשה, הלא ראינו שהביא עליו עוד שלש מכות אחרות. והיה נראה לומר כי לצד ששקולה זו כנגד כלן, ומה שאמרו זכרונם לברכה (רש״י) ששקולה מכת בכורות כנגד כל המכות, אולי שזו שקולה כנגד כל שלפניה, שהם שש מכות, ומכת בכורות שקולה כנגד כל שלפניה ומכת ברד בכלל, וכשאתה בא למנין תהיה מכת בכורות שקולה כנגד י״ד מכות, ולא הנאני דרך זה.

והנכון בעיני שנתכון לומר אליו כי באמצעות מכה זו יטה לבו להבין להרגיש במגפות שהביא עליו ה׳, יובן כי בכל מכה ומכה שהביא עד עתה לא היה מחליט פרעה בדעתו כי הם מאלהי היכלת והיה תולה במכשפות ומעשה שדים, וזה לך האות שגם החרטומים עושים כן. והגם שהיתה מכה שאמרו החרטומים אצבע אלהים היא, יש מקום לפרעה לחשוב כי אפשר כי האנשים ההמה לא השיגו השגת משה ואהרן במכשפות ואומרים כן, ולעולם ימצא אדם מכשף שיעשה כן. לזה אמר אליו ה׳ כי בפעם הזאת באמצעות המכה אשר אביא עליך אני שולח את כל מגפותי שכבר הבאתי עליך אל לבך פרוש שתדע כי לא מעשה כשוף ושדים המה אלא מעשה אלהים, והוא אמרו מגפותי בכנוי העושה אותם, כי בראותך מכה נפלאה אשר אין יכלת לשד וכשוף לעשות אפלו דומה דדומה להוריד אש מן השמים בפלאי פלאות אז לראשונות תתבונן.

בעבור וגו׳ ולמען ספר. ירצה בעבור הראותך את כחי אתה שאמרת מי ה׳, ולמען ספר שמי באמצעותך בכל הארץ, פרושו, כל העולם יספרו את גדל אשר עשה לממאן בדבריו. וכן שמענו שאמר מלך אחד גדול כי אם יבא משיח ישראל ויעשה אות או מופת כי לא יעשה כפרעה למאן בדבר ה׳.

ועתה שלח העז. ואם תאמר, אם כן מה מכה זו עושה? הרי שלך לפניך מה שהקדים ה׳ לומר לו שאין תכלית הכונה במכות להרע, אלא בעבור הראותו כחו הגדול וידו החזקה, ולזה הודיעו שיאסף אדם ובהמה מן השדה. ועל כל פנים תעשה המכה רשם בהשחתה מה שהוא מחבר לארץ, שכן כתיב: ״ואת כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עץ השדה שבר״ (שמות ט:כה).

ונשאר לנו להשכיל בתיבת ועתה מה יכון בה אלהינו עליון, אם לומר כפשטה ממש באותו עת למה יצו האל על זה כיון שאין הברד יורד עד למחר כעת ההיא. ואולי כי צריך שיעור זה לשלוח עד למקום שאדם ובהמה שמה ולשוב ליאסף הביתה.

עוד נראה בהקדים לשאול: דבר ה׳ ״שלח העז״ – לאיזה מקום נוטה? אם להירא דבר ה׳, הוא מעצמו כשישמע כי מחר ימטיר ה׳ ברד בשדה יירא ויכניס עבדיו ומקנהו, אלא ודאי שלא באו הדברים אלא למי שאינו ירא דבר ה׳. וכפי זה יכון באמרו ועתה על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פכ״א; מדרש תהילים ק,ב) אין ״ועתה״ אלא תשובה, כי להיות שהם אינם שמים על לב דבר ה׳, לזה אמר להם שיחזרו בתשובה וישימו על לב דבר ה׳ כי עשה יעשה, ויכניסו מן השדה וגו׳. והודיע הכתוב כי הרשעים לא חזרו בתשובה ולא שמו לבם וגו׳, ובערה בם אש ה׳.

ואשר לא וגו׳ ויעזב. טעם אמרו ויעזב בתוספת וא״ו, שעור הכתוב כן הוא: ואשר לא שת לבו בכל הקודם אל דבר ה׳, הוסיף על חטאתו אפלו בדבר כזה שאין לו שום הפסד בהכנסתם הביתה והוא עומד להפסיד קניניו, אף על פי כן ויעזב וגו׳ להראות כי דבר ה׳ בזה. והצצתי כי המצריים מכעיסים היו את המקום, לא לצד שהיו מחזיקים בישראל לעבודתם הוא שהיו ממאנים לשלחם, והנה לפניך שלא האמינו שיש כח בו חס ושלום להוריד הברד, ואפלו בתורת ספק לא היה אצלם שלא חששו לשמירת עבדיהם ובהמתם. ואולי כי לצד שלא היו בשש מכות הקודמות דבר פלא כזה, לא לקחו מהם שעור כי יכול לה ונראה בעיניהם שהוא רחוק שיכול עשוהו.

ויהי ברד ואש וגו׳. אמרו מתלקחת פרוש, כי להיות שהמים והאש הם שני דברים הפכיים בקצה הקצוות, ואין קרוב להם, ובהתחברם יחד המתרבה על חבירו נוצח ומאבדו, אם מים רבים יוכלו לכבות, ואם אש רבה היא אוכלת את המים. והודיע ה׳ כי בשליחות ה׳ כששלחם יחד היתה האש מתלקחת, פרוש, מפעלת הפכיות טבעה אשר הטביע ה׳ בה שלא להלקח יחד היא עם המים, היא היתה מתלקחת בתוך הברד ונסמכת אליו לעשות רצונו יתברך.

והברד לא יהיה עוד. פרוש, לא יהיה מחדש, ומה שכבר היה ויצא מן השמים אין עוד, על דרך אמרו (שמות ט:לג): ״ומטר לא נתך ארצה״, ועמד באויר עד עת בוא דברו באחרית הימים והוריד אבנים שהיו על גב איש (ברכות נד:).

למען תדע וגו׳. פרוש, אין אני מתפלל עליך לצד שאני מאמין בדבריך שתשלח את העם, אלא להראותך כי לה׳ הארץ.

ואתה ועבדיך וגו׳. הזכיר העבדים, להיות שראה כי לא שמו לבם אל דבר ה׳ והניחו עבדיהם ומקניהם בשדה שתפם יחד. ואם תאמר מי גלה למשה שאחר מכת הברד עודם במרדם ולא נכנעו, והלא הצדיקו עליהם את הדין אחר כך ואמרו ״ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים״? כבר כתבתי לך שהשם השכילו כי יביא מכת בכורות על המצריים, גם כפי מה שפרשתי בפסוק (שמות ז:ד) ״ולא ישמע אליכם פרעה״ שיגיע עת שלא ירצה עוד לשמע אפלו השליחות מהם, אם כן מזה ידע משה שהגם שיחדלו המטר וגו׳ לא ישלחו את העם ואמר להם ״ידעתי״ וגו׳. עוד יתבאר בסמוך כי ישנו לטעם שממנו אמר ״טרם תיראון״.

ידעתי כי טרם תיראון. פרוש, יודע אני כי קודם שתסתלק המכה אתם יראים את ה׳ ואומרים ״ה׳ הצדיק״ וגו׳, אבל אחר כלות המכה ותראו הרוחה תוסיפו למרוד כבתחלה, וכבר נהגת כן עמי שתסכים על שלוח העם קודם כלות המכה ואחר כלות תכביד לבך.

עוד ירצה להודיעו כי יודע הוא כי דבריהם לא ערמה ותחבולה כדי שיתרצה משה להתפלל בעדם, אלא מלבם פחד ורהב לבבם מה׳ אלהים, ויש בזה הודעה להם כי יודע הוא מחשבות אדם ותחבולותיו, ודבר זה ישיגהו פרעה בעצמו כי צדק בימין משה. גם הודיעו בזה כי יודע הוא כי אין זה אלא טרם כלות המכה לא אחרי כן כשיראה הרוחה ימרד, וגם זה ידעהו לבסוף שהגם שישתדל להכחיש נבואתו ולשלח ישראל לא ימשל ברוחו, והבן:

והפשתה וגו׳. צריך לדעת למה סדר ענין זה קודם גמר ענין תפלתו של משה שהבטיח ״כצאתי את העיר״ וגו׳, היה לו לגמור אומר כי עשה משה כן, ויצא מאת פרעה והתפלל וגו׳, ואחר כך יודיענו את אשר עשה הברד.

ואולי שיתכון להסמיך ענין זה לאמרו ״טרם תיראון את ה׳״, לרמז הסבה אשר סבבה אותם לחזק לבם, ואמר והפשתה וגו׳. ואמרו זכרונם לברכה במדרש תנחומא וזה לשונו: ״כי אפלות״ פלאי פלאות נעשו להם שלא לקו, עד כאן. והנה כראות פרעה כי לא שלטה מכת הברד בחטה וכסמת שלא כפי הטבע, כאמרם פלאי פלאות נעשו להם, הוא לא יתלה כי ה׳ הפליא, אלא יתלה כי אין שליטת אלהי ישראל בכל הוה, וזה יגיד חס ושלום השתוף ואין שליטה בכל, וזה היה לו מקום להכביד לבו. ולזה אמר משה ידעתי כי טרם תיראון, וטעמו כי הפשתה וגו׳ והחטה וגו׳ לא נכו, ועשה ה׳ פלא זה לחזק לב פרעה כאשר דבר ״ואני אחזק״ וגו׳.

וירא פרעה כי חדל וגו׳. פרוש, שלא עמד בתשובתו שאמר ״ה׳ הצדיק״ וגו׳ אפלו זמן מועט, אלא תכף ומיד ״ויוסף לחטא״. פרוש, הוסיף על הקודם, כי אלו לא היה אלא שעור הראשון לא היה מספיק להחזיק בישראל אחרי ראותו פלא הברד, אלא שהוסיף על גדר רשעו שהיה בו והכביד לבו ולב עבדיו.

חסלת פרשת וארא.