אור החיים על שמות פרק א

ואלה שמות בני ישראל. טעם אמרו ״ואלה״ בתוספת וא״ו, ללמד עליהם כי כלם צדיקים כאבותיהם, ״ואלה״ מוסיף על הראשונים, מה ראשונים להם אברהם יצחק יעקב צדיקים עליונים, כמעשה אבות עשו הבנים.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (תנחומא, שמות ד) כי זמן הגלות התחיל מימי אברהם משנולד יצחק, והוא אמרו ״ואלה״ וגו׳ ״הבאים מצרימה״ – מוסיף על הראשונים, לומר לך שגם הראשונים בגלות היו ואלה עמהם.

עוד ירצה, מה הראשונים ידעו והכירו בגלות וקבלו עליהם ועל זרעם, כמו כן אלה. והוא אמרו ״ואלה״ מוסיף על הראשונים.

ולדרך זה הרוחנו טעם נכון לדעת לאיזה ענין חזר הכתוב ומנאם אחר שכבר מנאם בפרשת ויגש בירידתם למצרים, ורש״י זכרונו לברכה פרש כי להודיע חבתם חזר ומנאם במותם, ואין דבר זה מספיק אלא לדרשה ולא לפשטן של דברים, ועוד לדבריו היה לו לקבע המנין אחר אמרו ״וימת יוסף״ וגו׳ ״ואלה שמות״ וגו׳.

ולדרכנו הכתוב יודיע טעם מנינם שמונה הוא והולך בספר התורה מי ומי הבא לקבל גזרת מלך לסבול עול הגלות, ולא פנה עורף כמעשה עשו הרשע (בראשית לו:ח) שהלך לו אל ארץ מפני יעקב, ודרשו זכרונם לברכה (בראשית רבה פב,יג) מפני שטר חוב של הגלות. ואמר ״ואלה שמות וגו׳ הבאים מצרימה״, פרוש הבאים לסבול עול הגלות במצרים ״את יעקב״, אתו בדומין לו בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר הבאים, פרוש הגם שלא באו, חפצים היו לבוא, וזה לך האות איש וביתו באו כאדם שמכין עצמו על הדבר, ואלו ירדו מצרים לסבה ידועה לא היו עוקרים דירתם ובאים, והיו באים ביאת עראי ורגליהם רגל ישרה לשוב ארצה כנען.

וטעם שחזר לומר באו ולא הספיק במה שהקדים לומר ״הבאים״, נתכון לעשות הפרש בין המנויים בפרשה לאנשי ביתם, כי אנשי ביתם אין כלם בגדר זה. ועין מה שכתבתי בפרשת ויגש בפסוק ״בניו ובני בניו״ וגו׳ (בראשית מו:ז), כי הם דוקא היו חפצים בדבר. והגם שלא מנה כאן אלא שנים עשר שבטים, אולי שהם היו בגדר בפני עצמם בדומה ליעקב.

או יתבאר הכתוב על זה הדרך: ואלה שמות בני ישראל הבאים מרצונם וחפצם מצרימה הרשומים ראובן שמעון וגו׳, אבל כל שאר יוצאי ירך יעקב לצד שבא יעקב באו עמו, והוא אמרו את יעקב איש וביתו באו, וזולת ביאת יעקב לא היו באים כלם, ולזה הצרך לומר ״באו״ פעם שניה.

עוד ירצה אמרו הבאים וגו׳, שבא לומר מופת חותך כי ברצונם באו, והראיה שאחר מות אביהם ועלו ארצה כנען חזרו פעם שניה, כאמור בפרשת ויחי, והוא אמרו ״הבאים מצרימה את יעקב״ מחדש ״איש וביתו באו״, אחר שעלו משם חזרו למצרים איש וביתו. ומנה הכתוב מי הם בעלי צדקות זה ראובן וגו׳, הא למדת כי ענפי האילן כאילן עצמו שוים לחפץ בגזרת מלך, ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה׳ וגו׳:

ויהי כל נפש וגו׳ ויוסף וגו׳. צריך לדעת למה אמר ״ויהי״ לשון צער, ואם על הגלות – אין זה מקום הדבר. גם צריך לדעת אמרו כל. עוד למה הצרך לחזר להודיע מנין יוצאי ירך יעקב וכבר השמיענו וידענום. עוד מה הודעה זו כדבר חדש ״ויוסף היה במצרים״.

ואולי שיכון הכתוב לומר על דרך אמרם זכרונם לברכה (סוטה לו,א) שעתיד היה יוסף להעמיד שנים עשר שבטים, ומי סבב שלא העמיד אלא שנים, הוא פגע רע שפגעתו אשת פוטיפר ״ויפזו זרעי ידיו״ (בראשית מט:כד) עד כאן. הא למדת שזולת זה היה יוסף מעמיד שנים עשר שבטים, והוא אמרו ויהי לשון צער, שמצטערת התורה על שלא היו בין הכל אלא שבעים נפש, והוא אמרו כל נפש וגו׳, ונתן הטעם לדבר שלא היו אלא שבעים, ואמר ויוסף היה וגו׳, ודין גרמא שלא היו יוצאי ירך יעקב אלא שבעים נפש, שזולת זה אם לא ירד יוסף למצרים היה יוסף מעמיד שנים עשר שבטים והיו בני יעקב שמונים ענפים, ובזה נתישבו כל הדקדוקים יחד.

עוד יכון הכתוב באמרו כל נפש וגו׳ ויוסף וגו׳, לומר כי כללות ענפים אלו כלם שוים לטובה באין הבדל ביניהם, כלם צדיקים, כלם חכמים, כלם בלב שלם זה על זה וכאלו כלם נפש אחת. והודיע חדוש ורבותא גדולה היא לצד יוסף שהיה במצרים, ומן הטבע יהיה משתנה מהשואת האחים, בין לצד האחוה, כי לא יתכן שיהיה שוה ברצון כהשואת כלם לצד מה שעשו לו שמכרוהו ונתאכזרו עליו, ואיך לא יהיה קצת שנוי בינו לבין כלם, בין לצד הצדקות כי היה נתון בכור הטמאה והאחים היו בארץ כנען ומסוככים באילן הוא יעקב אביהם, ועל כל פנים ישתנה קצת. ואף על פי כן מודיעך הכתוב כי שוה הוא להם ונכנס במספר השבעים, וכהשואת כלם יחד לקרא נפש אחת, בין לפרט האהבה והאחוה הנכונה בין לענין הצדקות וטהרת הנפש, שלא נדבק בו מתחלואי הנפש הגם היותו במצרים. ועין מה שכתבתי בפסוק (בראשית מו:ל) ״אמותה הפעם״ וגו׳.

וימת יוסף וגו׳ ובני ישראל וגו׳. צריך לדקדק לאיזה ענין חזר פעם שניה להודיע מיתת יוסף, וכבר השמיענו (בראשית נ:כו) ״וימת יוסף בן״ וגו׳? עוד צריך לדעת כונת הודעת הכתוב שמתו האחים וכל הדור. עוד מה קשר יש בין מיתת האחים והדור לאמרו ״ובני ישראל״. והנה המגיד של מהרי״ק הגיד לו טעם סמיכות זה והוא דרך סוד. עוד צריך לדעת טעם אמרו כסדר זה ״ובני ישראל״ וגו׳, שאם בא להודיענו פרית ורבית בני ישראל היה לו לומר כסדר זה ״ויפרו וישרצו וגו׳ בני ישראל״.

אכן שני כתובים הבאים כאחד להודיע השתלשלות התחלת השעבוד וסבותיו, והם במספר ארבעה. הא׳ – מיתת יוסף, שאם היה יוסף קים יספיק שלא ימשלו בהם המצריים, הא למדת שכל זמן שיוסף קים היו ישראל בארץ מצרים שקטים ומענגים.

ב׳ – מיתת האחים, שכל זמן שאחד מן האחים קים היו המצריים מכבדים אותן, וכמו שפרשו זכרונם לברכה (סוטה יג,א) בפסוק (בראשית נ:יד) ״וישב יוסף וגו׳ ואחיו״ וגו׳ אחר קברו את אביו, יעין שם דבריהם.

ג׳ – מיתת כל הדור. פרוש: כל השבעים נפש, שכלן היו חשובין בעיניהם, ובאמצעותם לא היה להם פנים להשתעבד בהם. או לצד שהיו בני דעת, ואין מציאות למצריים להתחכם חכמתם שמתחיל בפה רך, כי היו בני הדור ההוא חכמים ויכירו החכמה ולא יקבלו עשות להם דבר בשום אפן.

ד׳ – ובני ישראל וגו׳, כי אם לא היתה ההרגשה הגדולה ש״פרו וישרצו וגו׳ במאד וגו׳ ותמלא הארץ״ וגו׳ – לא היו נותנים לב לבקש תחבולות, אלא ההרגש הגדול הוא הסובב באמצעות העדר המונע שהוא יוסף ואחיו וכל הדור. ובזה נתישב אמרו ובני ישראל ולא אמר ״ויפרו״ וגו׳, כי לא בא להודיע ענין הרבוי אלא להודיע כי הוא זה סובב הגלות.

ועוד ויקם מלך חדש וגו׳, וזולת אחת מכל דברים הסדורים לא היה השעבוד, ולמאן דאמר (סוטה יא,א) ״חדש״ שנתחדשו גזרותיו, הסבות הקודמות הם סבבוהו לחדש דעתו משנה מקדם, והבן.

והנה לפי פשטן של דברים יגיד כי כל עוד שהיה אחד מהדור ההוא קים היה מונע השעבוד, וקשה אם כן לא היה לו לומר הכתוב אלא ״וימת כל הדור ההוא״, שאפלו כל ימי אחד מהדור לא היה שעבוד, ולא היה צריך לומר לא מיתת יוסף ולא מיתת אחיו, דקל וחומר שלא יהיה השעבוד בימיהם. ואפלו לדבריהם זכרונם לברכה (סדר עולם רבה ג) שאמרו כל זמן שאחד מהשבטים קים לא היה השעבוד, קשה למה הצרך להזכיר מיתת יוסף, קל וחומר הוא מהאחים.

ואולי כי יכון הכתוב לומר כי היו הדרגות בדבר, כי במיתת יוסף ירדו מגדלתם שהיו מעלים יותר ממצריים ונעשו שוים להם, ובמיתת האחים ירדו למטה ממדרגתם שהיו בעיניהם נבזים אבל לא היו משתעבדים בהם, ובמיתת כל הדור התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם אשר ראו הפלגת רבוים של ישראל שנתמלאת ארץ מצרים בהם.

ואם תאמר, והלא רבותינו זכרונם לברכה לא אמרו אלא כל זמן שאחד מן השבטים וכו׳, ולדברינו אפלו מן השבעים. דע כי דבר זה לא החלט לרבותינו זכרונם לברכה, וזה לשון רבותינו זכרונם לברכה בסדר עולם (סדר עולם רבה ג): משמת לוי עד שיצאו ישראל ממצרים קט״ז שנה, אין שעבוד יתר עליו ולא פחות מפ״ו, כשנותיה של מרים שנקראה על שם המרור, עד כאן. הרי כי אין הכרעת דבר שמשמת לוי שהוא אחרון שבשבטים התחיל השעבוד. ופשט הכתוב אני רואה שלא אמרו ״הבה נתחכמה לו״ אלא אחר מיתת כל הדור ההוא, והשוה הכתוב לכל אחיו.

ויאמר אל עמו הנה וגו׳. אמרו ״הנה״ וגו׳ יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פ,יב) בפסוק (בראשית ל״ד:ל׳) ״עכרתם אותי״ שצלולה היתה החבית וכו׳, כי מסרת היתה ביד וכו׳ שעתידין לפול ביד ישראל, עד כאן. ולזה אמר מלך מצרים ״הנה עם בני ישראל״ הידוע בתוקף ועוז, הנה הוא רב ועצום.

ואמר הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו׳ ועלה מן הארץ, ויעשה מה שהוא מסרת בידם שהוא יאבד כל נפש לכנעני אחיו, לזה יתחכמו עליו לאסרו לבל צאת. ולזה נקראת מצרים בית הכלא, כי היו המצרים שומרים את ישראל בלתי צאת משם לחשש כלות אחיו הכנעני וכו׳.

עוד ירצה באמרו הנה עם וגו׳ על זה הדרך, כי עם זה משנה מכל העמים, כי שאר העמים יתערבו ביניהם, ואין לך עם שאין בו תערובות גדול מכמה עמים, אשר לא כן עם ישראל. והוא אמרו הנה עם כלו בני ישראל ואין זר אתם, ואמרו רב ועצום פרוש כי באמצעות היותם עם אחד ומיחד, הגם שיהיו מעטים בערך שאר האמות, יחשבו לרבים ועצומים מהם לצד שהם כל אחד נותן נפשו על אחיו, וזה ידוע ליודעי ערך מלחמה.

עוד ירצה באמרו רב ועצום, ״רב״ – שמתרבה שלא כדרך העולם, והנה מטבע העולם כאשר יולדו רבים יהיו תשי כח בין בבחינת הנולדים בין בבחינת המוליד, וצא ולמד מהתאומים כידוע לטבעיים, ומעתה אין מחוש לרבוים כי סופם להתמעט, וכי יהיו רבים אין בהם כח לחוש לריבוים, לזה אמר ״ועצום״, פרוש, הגם שהם מתרבים ביותר מהרגיל אף על פי כן ״ועצום ממנו״, הגם שאין בהם הרבוי, ומן הראוי הם היו ראויים להיות חזקים יותר מהם, ומעתה בהכרח להתחכם עליו. וכפי זה תיבת ״ממנו״ חוזרת אל ״עצום״ ולא לאמרו ״רב״, כי בסמוך הוא אומר ״פן ירבה״.

עוד ירצה באמרו רב ועצום ממנו, פירוש שגדולתם ורבוים מהם היה. והכונה בזה כי בא להודיע אותם כי יש להם חוב בישראל, ונתכון להקדים טענה לבל יאמרו אליו עמו או כל רואה מעשיו נכריים, כי באיזה כח יעמד ויקח עם אחד השוכן בקרבו ויעבד בו עבודת עבד. לזה אמר הנה עם בני ישראל זה עצמו ובשרו משלנו הוא, כי אנו החיינו אותו בשני רעב, וכל מה שנתרבה ממנו הוא גם כן, כי בשבעים נפש בא לגור בארץ. ומעתה יחזיק בישראל בחזקה שעמה טענה, ויתחכמו לו לעשות לו כטוב בעיניהם.

עוד ירצה, כי הלא תמצא כי כל המלכים וגדולי העמים יתחכמו לפאר מלכותם בעם מכבד, ומה גם בעם ישראל כי שם ומעלה מיחדת לו, ואין לך אמה ששלטה בישראל שלא היתה מעלה על כל האמות, בסוד (איכה א:ה) ״היו צריה לראש״. לזה אמר מלך חדש: ״הנה בני ישראל״ המכבדים הם הם העקר במלכות יותר מהמצרים, ובהם הם מתכבדים, וכי יצאו מהעיר תהיה העיר פחותה ובזויה. לזה הבה נתחכמה לו וגו׳, פן יצא מהעיר באמצעות סבה כי תקראנה מלחמה ויקוץ מהמלחמה וילך לו, ואז אין אנו יכולין למנעו כי ילחם בנו בהצטרפות מלחמה הלוחמת עמנו.

וישימו עליו וגו׳. כאן הבן שואל: מה חכמה נתחכמו בזה? אין זו חכמה אלא רעות וחציפות. עוד, איך מלאם לבם בתחלת השעבוד לשום עליהם שרי מסים? ועוד, איך בני ישראל נטו ערפם לעבודת עבודה נכריה בחמר ובלבנים? והנה רז״ל שאמרו (סוטה יא,א) כי היה הדבר בהדרגה, בתחלה בפה רך ולבסוף בפרך, ומן סדר הכתובים משמע כי בתחלה שמו עליהם שרי מסים, ולדבריהם זכרונם לברכה צריך לומר כי קדמו דברים לשימת שרי מסים.

והנה לפי מה שפרשתי בפסוק ״רב ועצום ממנו״, כי סוברים שיכולין להשתעבד בהם בעד הטוב שעשו להם בשני רעב, אפשר שבאו עליהם בכח ואל תכף ומיד, ושעבדום וישימו עליהם שרים, ואז היו מועטים בערך המצריים ונטו ערפם. ומה שאמר הכתוב ״הבה נתחכמה״ אינו על פרט השעבוד אלא על פרט אחר, וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (שמות רבה א,יח) שהיה על שקוע הבנים בים כאמור בדבריהם.

עוד נראה בדקדוק עוד אמרו למען ענתו וגו׳, שלא היה צריך והדבר מובן שהוא למען ענותו מתכונים. עוד אמרו בסבלתם מה בא למעט?

אכן נראה שנתחכמו עליו להשתעבד בדרך זה, כי פרעה מן הסתם יהיו לו בונים ערים לשבת והרבה עובדים עבודות הצריכין למלכות מהמצריים עצמם ומהזולת, והאנשים ההמה יקראו ״מס״ כמו שאמר הכתוב (מלכים א ה:כז): ״ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל״, ויעץ עצה לשום על ישראל שיהיו הם שרי מסים, יובן שיהיו הם הממנים על כל עושי מלאכת המלך. ודבר זה אינו פחיתות ולא דלות לישראל ואינם יכולין למאן. וכונתם בזה הוא לערמה, למען ענותו לעם ישראל בסבלותן של המסים שהם עובדי עבדות, כשלא יוכלו לעבד עבודתם אשר שמו עליהם בתוספת מרבה ממה שיוכלו שאת, יצטרכו השרים להצטרף עמהם לעבד עבודתם להשלים חקם, שלא היו מכירים בחק העבודה אלא לשרים שהם ישראל שהם הם הממנים. וזו היא חכמתם שבאמצעות ערמה זו הכניסום בסבלות, והוא אמרם זכרונם לברכה בתחלה בפה רך היו לשרים ואחר כך לעבדים, ״ויבן ערי״ וגומר.

וכאשר יענו אתו כן ירבה וגו׳. מה יערב נעימות הכתוב על פי מה שכתב בזהר (חלק ב צה:) בפסוק (קהלת ח:ט) ״עת אשר שלט האדם באדם לרע לו״, כי באמצעות הענוי והצרות תתברר בחינת הטוב מהרע ותסמך אל חלק הטוב, ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותסמך אל בחינת הרע, ושני פרטים אלו רמוזים באמרו ״לרע לו״. והוא עצמו שאמר הכתוב ״וכאשר יענו אתו כן״ – כשעור הענוי היו מוציאים ומבררים חלק הטוב ומתרבה חלק הטוב ״וכן יפרץ״. או ירמז וכן יפרץ שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצרוף אשר צרף ה׳ אותם בכור הברזל במצרים.

וכפי פשט הכתוב ירצה, כי כשהיו המצרים מרבים לענות, היה ה׳ מרבה את ישראל כדי שיהיו נעזרים על העבודה והיה נותן בהם כח, והוא אמרו כן ירבה לשעור אשר יספיקו העובדים בעבודה, וגם ה׳ נותן בהם כח לשעור אשר יתמעט מכחם מהענוי. וכשראו המצרים כן, היו מעבידים אותם בפרך, כתרגומו בקשיו.

וימררו את וגו׳. אמרו בעבודה קשה פרוש, בעבודה שהיא קשה מצד עצמה אפלו במועט ממנה, והוא עבודת חמר ולבנים ועבודת שדה.

ואמרו את כל עבודתם וגו׳, כי לא תאמר שהרפו ידם מהם משעור הבנין שקצבו להם מקודם, אלא שקצבת עבודה ראשונה במקומה עומדת והוסיפו להם. כמו שתאמר שאחר ששמו עליהם כך וכך שיבנו בכל יום אחר שיהיה החמר והלבנים מוכנים לפניהם, הוסיפו עליהם לעשות הכנת החמר והלבנים וכל עבודת הכנת הבנין, ולא הקלו מצד זה שעור עבודה ראשונה אשר עבדו בהם בפרך אלא אתה עמה. וזה מההתחכמות פן ירבה, ואף על פי כן לא הועילו להמעיטם כי נתרבו בני ישראל והספיקו לדבר זה, ואשר על כן ״ויאמר מלך מצרים״ וגו׳ להמית הזכרים.

ויאמר מלך וגו׳. הגם שכל המעשה האמור בענין אמר לשון רבים, דכתיב ״וישימו״ ״וכאשר יענו״ וגו׳, ״ויעבידו״, ״וימררו״, כי לא המלך לבדו עושה אלא הוא ועמו, דבר זה עשאו המלך לבדו כדי שיהיה הדבר בסוד, שלא ירגישו העבריות להסתיר הריונם ושלא ירחיקו המילדות מלילד אותם כאשר אבאר בסמוך.

למילדת העבריות וגו׳. צריך לדקדק מה אמר להם באמירה זו. ואולי כי האמירה היא שקרא ואמר העבריות אשר שם האחת וגו׳, כי להיות שבאו לפניו הרבה ולא היה מכיר אלו המילדות, לזה קרא בשמותם ליחד להם הדבור לצד שהיו גדולות של כל המילדות ורצה להטיל הדבר עליהן, כי כן דרך השררה. עוד ירצה שהוא עשה אותן גדולות ושרות בקריאה זו על כל המילדות, ואשר על כן פרט את שמותן, ולזה חזר לומר פעם אחרת ויאמר בילדכן וגו׳, פרוש שהצווי לא לשתיהן לבד אלא לכל המילדות, אלא שאלו יהיו עליהם שרות.

עוד ירמז הכתוב לשון גדלה ורוממות, על דרך (דברים כו:יז-יח) ״את ה׳ האמרת וה׳ האמירך״, והכונה בזה להגיד שבאמצעות ענין זה גרם להם פרעה מעלה והתרוממות לשתי המילדות, ועלו במעלה כאמור בסמוך (שמות א:כ): ״וייטב אלהים וגו׳ ויעש להם בתים״ – בתי כהונה, בתי לויה, בתי מלכות, בתי נביאות (סוטה יא:).

ויאמר וגו׳ וראיתן על וגו׳. צריך לדקדק לאיזה ענין ראיה זו, ולא היה לו לומר אלא ״אם בן״ וגו׳, ומה גם לדברי רבותינו זכרונם לברכה (סוטה יא:) שאמרו סימן מסר להם – בן פניו למטה, בת פניה למעלה, לא ידעתי למה הצרך לסימנים אלו. עוד צריך לדקדק טעמו למה לא גזר על הכל, ואין להאמין עליו כי במדת רחמים נהג לשום להם שארית בארץ, כי שרשו שרש אכזרי הוא. עוד קשה אמרו והמתן אותו בתוספת וא״ו מבלי מעשה קודם לדבר. עוד למה הצרך לומר ואם בת היא וחיה, כיון שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, פשיטא שלא יבקשו המילדות לעקור את הכל.

אכן רשע זה נתחכם כדי שתעלה בידו העצה, כי מי זאת האשה אשר תזמין עצמה למילדת להרג בניה, לזה נתחכם ואמר להן שיתנהגו בסדר זה ויעשו בהעלם דבר ולא ירגישו היולדות על זה הדרך, כי קדם שיודע הנולד מה הוא אם בן אם בת יראו המילדות על האבנים אם בן הוא ימיתוהו ויאמרו נולד מת, ולא יניחו עד שיצא ועוי (צועק; ראה סוטה יב,א) אלא שיראו על האבנים קדם שיצא לעולם אם בן הוא, ומנין ידעו, לזה אמרו זכרונם לברכה סימן מסר להם, ולזה אמר ״והמתן״ בתוספת וא״ו, כי מצוה ראשונה צוה אותן להבחין לדעת אם בן הוא קדם שיצא לעולם ויתן קולו, והשניה ״והמתן אותו״ בצאתו מבטן אמו.

ואמרו ואם בת היא וגו׳, נתכון גם כן בזה כדי שבאמצעות ענין זה לא ירגישו בדבר הנשים היולדות, כשיראו שלפעמים ולדותיהן מתקימין לא יחשדו במילדות, והם לא יבחינו כי הורגות הזכרים ולא הנקבות. ואולי שצוה עליהם לבל יודיעו הזכר אלא יאמרו שהנולד נולד מת, שבאמצעות כן יסתר החשד, ובזה נתישבו כל הדקדוקים.

והנה עצה חכמה יעץ פרעה בדבר זה לבל יוכלו עלות מהארץ, והוא כי באמצעות שיהרגו כל זכר ויתרבו הנשים, והן האשה טב למיתב טן דו, ויתחברו נשי ישראל עם המצריים ויתחתנו בהם, ומעתה אין מציאות לעלות מן הארץ כשיהיו לעם אחד. גם יפגימו הנפשות הקדושות בערבוב הנפשות הטמאות ויהיו שם עד עולם, בר מינן. ותמצא שאמרו רז״ל (ויקרא רבה לב,ה) שלא נגאלו ישראל עד שהיו בהם ארבעה דברים, ואחד מהם ששמרו עצמם מן העריות, ועל זה מפרש בקבלה (שיר השירים ד:יב) ״גן נעול״ וגו׳, ואם היו מתחתנים עם המצריים לא היתה בר מינן תקומה לשונאיהם.

ותיראן המילדת וגו׳. צריך לדקדק למה כפל לומר ולא עשו ותחיין. ורז״ל (סוטה יא,א) אמרו שהיו מספקות מים ומזון. וצריך לדקדק למה לא היו עושים להם כן מקודם. ואולי שיודיע הכתוב שלא פסקו מההטבה, והוא סבת היראה שיראו את האלהים אפלו על מניעת ההטבה שהיו רגילין להטיב בספוק מזון, ולא מלבד שלא עשו וגו׳ אלא ותחיין.

או לעולם כי מקודם לא נתנו דעתם על מצוה זו לספק מים ומזון, ואחר שצוה להם פרעה חששו שיהיו נחשדים אם ימות אחד מהנולדים שהם הרגוהו, לזה להוציא עצמן מהחשד, השתדלו להחיות אפלו מי שימות מיתת עצמו מחסרון הספוק. ואולי כי זה רמז בתבת את האלהים לרבות יציאת ידי חובת חשד בני אדם להיות נקיים מה׳ ומישראל.

וטעם אמרו כאשר דבר כ״ף הדמוי, לומר לא הוא ולא דומה לו. או ירצה לומר, להיות כי מן הדרך הוא כשיגזר מלך דבר, על כל פנים בתחלת הגזרה דבר מלך חזק ואימת מלך רועשת לבל עבור עליה, ובארך הימים אחר הגזרה היא רופפת, ולזה הודיע הכתוב כי הצדקניות הללו בטלו גזרת מלך סמוך לגזרה, והוא אמרו ולא עשו, ואימתי? כאשר דבר, כמו שתאמר כי בעת שיצאו משם והיו מילדות לעבריות לא עשו וגו׳, ואדרבה ספקו מזון לאין נכון ובטלו דבריו סמוך לגזרה. ושעור כאשר דבר כשעור (בראשית כז:ל) ״כאשר כלה יצחק לברך״.

מדוע וגו׳ ותחיין וגו׳. צריך לדקדק מה הוא המעשה שעשו, שעליו הוא אומר מדוע עשיתן, ואם שלא המיתו את הילדים, זה יקרא שלילת המעשה והיה צריך לומר מדוע לא עשיתן. עוד צריך לדקדק אמרו ותחיין, ואם על ספוק המזון לילדים הוא אומר כמו שפרשנו באמרו ״ותיראן המילדות וגו׳ ותחיין״ וגו׳, אם לזה נתכון מה מענה בלשון המילדות על זה, והרי הן מורדות במלך.

ואולי כי לא ידע פרעה בפרוש שהיו מספקות מזון לילדים, כי מן הסתם לא יעשו כן בפני המצריים, ולבני ישראל אין לחשד בהם דלטורין, כאמרם זכרונם לברכה (ויקרא רבה לב,ה) בפסוק ״ושאלה אשה״ וגו׳, כי שנים עשר חדשים היה ביניהם דבר זה ולא גלה אדם מעולם. אלא שהמצריים הגידו לו שהיו המילדות מספקות מים ומזון לבית הנשים חיות, ודבר זה יכולין הגוים השכנים להכיר בדבר כשתכניס המילדת עמה דברי ספוק, וידעו גם כן כי הנשים החיות היו בניהם זכרים. לזה אמר פרעה מדוע עשיתן את הדבר הזה, פרוש ספוק מים ומזון שהוא מעשה הנגלה. והן אמת אם לא היו מחיים הילדים הייתי תולה כי לבנות אתם מספקים, אלא כיון שהספוק הוא למקום הילדים והילדים הנם בחיים, זה לך האות כי להם אתם מספקים. והוא אמרו ותחיין את הילדים, ואין זה אלא מעיון שכלי כנזכר, כי הידוע לו בברור אינו אלא מעשה הספוק לבית היולדות.

כי לא כנשים וגו׳. צריך לדקדק למה האריך כל כך לשון, ולא הספיק לומר ״לא כמצריות העבריות״ או ״העבריות לא כמצריות״. עוד צריך לדקדק מה מענה בפיהם על ספוק המזון, ורואני כי קבל פרעה תשובתם. עוד קשה אמרו וילדו שהיה צריך לומר יולדות.

אכן כונת הכתוב הוא שהשיבוהו שלא יקח שעור לעבריות מהמיחדות שבמצריות, כי כלן חכמות מכל המצריות, והוא אמרו כי חיות הנה ומילדות זו לזו או אינם צריכין מילדת.

ואולי שרמזו כי הנשים של בני ישראל היו בהם שתי למודיות בההשכלה: האחת היותם מעקרם עבריות, והשניה שהן עתה מצריות, ובאמצעות זה נתחכמו שני מיני השכלה. וזה הוא שעור הכתוב ״כי לא כנשים״ הרגילות בנמצא הם אלו שהם מצריות עבריות, ובזה לא תהיה הוכחת הסתירה לא מעבריות ולא ממצריות כי אלו יש בהם שתי הדרגות, והבן. ואמרו בטרם וגו׳ נתכונו להשיב אם יאמר ולמה לא יהיו הם מילדות אותם בעל כרחן לצד שהם הממנות מהמלך, ואמרו ״בטרם״ וגו׳, פרוש, כי אנו מתחכמין לבוא אצלם קדם שיגיע זמן הלדה כפי חשבונם לילד אותם, ואף על פי כן אנו מוצאים אותם שכבר ילדו, כי היולדות היו מתחכמות להרחיק להם זמן לדתם כי הרגישו בדבר, וכל זה נכלל בתבת ״חיות״. ומעתה כפי הנחה זו פרחה לה מעצמה החשדה, הגם שיביאו בידם מים ומזון היה לחשבם שעדין לא ילדו והם באים לילד אותם, וכל מה שיעשו מהוראת חבה להם אדרבה כשורה וכהגן עושין כדי שיתקרבו הלבבות של היולדות ולא יהיו נחשדים בעיניהם כרצחניות וימצאו מקום לקים גזרת המלך להמית הבנים. ואחר שהיו מביאין לחשבן שעדין לא ילדו כנזכר, והיו מוצאים כי כבר ילדו, אינו מהמוסר להשיב המובא, ובזה ספה תמה תלונת וחשד פרעה הגם שצדקו דברי הולכי רכיל שאמרו שהמילדות ספקו מזון.

וייטב וגו׳ וירב וגו׳. צריך לדקדק מה הוא ההטבה, ואולי שהוא הרשום בסמוך ״ויעש להם בתים״, וקשה אם כן לא היה מפסיק באמרו ״וירב העם״. ונראה שמורנו הכתוב דבר שבאמצעותו רבו בני ישראל, לפי מה שקדם לנו שהיו מספקות להן מים ומזון, לזה אמר וייטב אלהים למילדת, פרוש, נתן להם רב טוב ובאמצעותו היה להן יכלת לספק מזון, ובזה וירב העם, וזולת זה לא יהיה להם לספק לרבים בהפלגה, ואחר כך הזכיר ה׳ שכרם הטוב שעשה להם בתים.

עוד ירמז כי בראות ה׳ יראתם מהאלהים, הזמין לידם עשות מצוות לאין קץ להרבות שכרם, והוא אמרו וייטב וגו׳, ומה הוא הטובה – וירב העם, שבזה יגדל זכותם כי כלם יחשבו להם כשלא הרגום. ואולי כי לטעם זה זכו משה ואהרן בישראל, כי בשלם זוכים לצד כי יוכבד ומרים נתנו נפשם עלינו ועברו פי מלך, ועוד להם שזנו ופרנסו משלהם, לזה יחשבו עליו הוא אבינו הוא מלכנו הוא מושיענו. וכלך גם כן לדרך זה כי לצד שאנו ענפי נשמתו של משה, דכתיב (ישעיהו סג:יא) ״משה עמו״, לזה סבלה יוכבד עלינו להגן בעדינו ולספק מים ומזון כמשפט היולדים לבניהם.

ולדברי המפרשים (רש״י) שההטבה היא עשית הבתים, יש לומר כי טעם שהפסיק באמרו וירב העם, שזולת זה אין מקום לבתי כהונה ובתי מלכות, כי אם אין עם אין מלך וכהן, לזה הקדים ה׳ העם ואחר כך עשה להם בתים וגו׳:

ויצו וגו׳ לכל עמו וגו׳. לפי מה שכתבנו כי מתחלה דבר למילדות שיהיה הדבר בסוד ולא ידעו בנות ישראל, כשלא עלתה בידו עשה הדבר בפרסום וצוה לכל עמו על הדבר, כי חשב כי אין נמלט מהם לצד היותם רבים ונכרים שלא ירחמו עליהם. עוד אולי לצד שראה באצטגנינות כי מושיען של ישראל נולד ועתיד ללקות במים (סנהדרין קא,א), לזה גזר גזרה חזקה ומנה כל איש מצרי על הדבר, ובזה אין נמלט מידם.

ואמרו לאמר, פרוש, לא שהמצריים הם עצמם ישליכוהו, אלא שיאמרו לבני ישראל שכל אחד ישליך בניו. והטעם למה שאמרנו שהגזרה היתה לצד מה שראו אצטגניניו וכו׳, מן הסתם יראו הדרך שלקה בו שהוא על ידי ישראל, לזה גזר שבני ישראל הם ישליכו אותו היאורה, וכמו שכן היה שיוכבד היא השליכה את משה ביאור.

או ירצה לאמר, שהם יצוו לכל שכן על שכונתו על הדבר, ולא יצטרכו כל העם.

ויש מרבותינו שאמרו (סוטה יב,א) שגם על המצריים גזר, וזה דרך דרש שביום אחד אשר אמרו לפרעה כי בו ביום וגו׳, אותו יום גזר על כל עמו. אבל פשט הכתוב אין הדברים אמורים אלא בישראל, כי גזרה זו בתמידות היתה, והראיה כי יוכבד נתנה משה ביאור אחר שלשה ירחים והאצטגנינים ראו יום הלידה, ואלו לא היתה הגזרה אלא יום לידת משה והוכר היום ההוא, מה מקום לגזור עוד? אלא ודאי שגזרה זו על כל הבן הילוד היתה בתמידות, ובהכרח אמרו לכל עמו הוא לצום על בני ישראל, והדרשה תדרש.