שמות א, טז

בילדכן. כמו בהולידכן:

על האבנים. מושב האשה היולדת, ובמקום אחר קוראו משבר, וכמוהו עשה מלאכה על האבנים, מושב כלי אמנות יוצר חרס:

אם בן הוא וגו'. לא היה מקפיד אלא על הזכרים, שאמרו לו אצטגניניו שעתיד להולד בן המושיע אותם:

וחיה. ותחיה:

וַאֲמַר כַּד תֶּהֶוְיָן מוֹלְדָן יָת יְהוּדַיָתָא וְתֶחְזְיָן עַל מַתְבְּרָא אִם בַּר הוּא תִּקְטְלַן יָתֵהּ וְאִם בְּרַתָּא הִיא ותְקַיְמִנַהּ:

וַאֲמַר כַּד תֶּהֱוְיַין מוֹלְדָן יַת יְהוֹדַיְיתָא וְתִיסְתְּכִין עַלוֹי מַתְבְּרָא אִין בִּיר דְכַר הוּא וְתִקְטְלוּן יָתֵיהּ וְאִין בְּרַתָּא נוּקְבָא הִיא וְתִתְקַיֵים

ויאמר בילדכן את העבריות. כל שהוא ממשפחת עבר יקרא עברי. ועל אמונתו יקרא עברי. על כן. אבי כל בני עבר. הבא מעבר הנהר. עבר נהר משתי העברים:

אמר בן קריש כי אל"ף אבנים נוסף מגזרת בנים והטעם המשבר כמו מי אפסים והנכון שהיא כמו באבנים והאל"ף שורש:

והמתן אותו. בסתר שלא יודע הדבר כי חמס היה עושה.

ומלת וחיה קשה מאד בדקדוק והיא זרה כי המשפט וחיתה. כי ה"א השרש מן חיה יחליפוהו בתי"ו כמשפט בסמוכים. ולכל חית הארץ. והיה כן בעבור שהה"א והתי"ו קרובים במכתב ואין ביניהם לבד משך הנקודה שבתוך הה"א אבל לא במבטא. כי הבדל יש ביניהן בשמות כי תחלה תקרא ה"א וכשתמשך הנקודה תקרא תי"ו וזה לאות כי הכתב שבידינו הוא כתב עברי. והכלל כי מלת חי גם חיים בספק. כי הסכימו חכמי הדקדוק. כי וארפכשד חי. מפעלי הכפל. וכמוהו כי אם תם הכסף שהוא מן תמם. וחיי כמו רבים חיים. ולפי דעתי כי זו הגזרה זרה ואם איננו כן. יראנו ממנו פעל עתיד. כמו אחוג יחוג. לחוג. היה ראוי שיאמר אחוי יחוי לחוי. או כמו סב. סבו ציון. סבי עיר. והנה זאת לאות כי היא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה. אחר שלא מצאנו מגזרת חי אחת מכל הגזרות שהזכרנו הנה זאת לאות כי הוא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה כי מצאנו שיאמר אחיה נחיה יחיה תחיה כמו יאמר מן היה נהיה אהיה תהיה יהיה. וא"כ הוא מגזרת חיה כמו היה. ואף על פי שמצאנו שיאמר וארפכשד חי בלשון עבר לא נחוש לכל זה. אע"פ שידמה שהוא מפעלי הכפל. והוצרכתי לומר ככה בעבור שראיתי כי אין וא"ו בכל המקרא שהיא שרש בסוף המלה. ואין טענה עלי ממלת שלו. כי הוי"ו תחת ה"א. כי אותיות אהו"י מתחלפות זו בזו והעד. שלו כל בוגדי בגד. והוא מן שלה. והנה אפרש לך למה לא תבא וי"ו שורש בסוף המלה והיה זה בעבור כי הוי"ו ישרת בסוף בעבור יחיד שאיננו נמצא. כמו עבדו ואמתו. וסימן לשון רבים פרו ורבו. וגם יש וי"ו נוסף כמו. בנו בעור. ואילו היה וי"ו שרש היה מתערב עם אחת מאלו השלשה ווי"ן שהזכרנו יחיד ורבים ונוסף. ולא תדע המלה. גם ככה אומר לך באות יו"ד שלא תבא שורש באחרונה כי הוא סימן יחיד מדבר ידי גם ידי. וסימן רבים בסמוך. ידי נשים רחמניות. וסימן נקבה. דעי וראי. ויו"ד היחוס העברי או העבריה. גם נוסף בפעלים המגביהי להושיבי. גם בשמות בני אתונו. גם במלות הטעם זולתי מני אפרים. ובעבור כל זה אינו ראוי שיבא יו"ד שרש באחרונה פן תתערב לנו המלה עם אחת מכל אלה שהזכרנו. על כן אמרתי כי מלת וחיה זרה והיא כמו וחיתה ותהיה מהפעלים בעלי הה"א באחרונה כאשר פירשתי:

על האבנים - על המשבר. כדאמרינן: באו בנים עד משבר. גם בכלי יוצר כתב בירמיה עושה מלאכה על האבנים.

וחיה - טעמו למעלה. כמו מן שב שבה. מן ארפרכשד חי יאמר לנקבה חיה, אבל אלו חיה אלף שנים פעמים, טעמו למטה ולשון זכר מגזרת עשה עלה ראה.

על האבנים ב' במסורה וראיתן על האבנים וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים כדאי' ר. בפ"ק דסוטה סי' גדול מסר להם בשעה שהאשה כורעת לילד ירכותיה מצטננות כאבנים ד"א מה היוצר ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע אף אשה ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע. ד"א מה ענין זה ליוצר לפי שנאמר כי הנה כחומר ביד היוצר:

וראיתן על האבנים סימן מסר להם הבן פניו למטה והבת פניה למעלה כדרך תשמיש.

אם בן הוא והמתן אתו כשראה שלא הועיל להם ענוי סבלותם כדכתיב וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו', אז לקחו להם צד להמית הבנים שדרכם להלחם כי היו יראים מן המלחמה. כדכתיב ונלחם בנו.

ואם בת הוא וחיה אין דרך אשה להלחם.

אם בן הוא והמיתן אותו. ותאמרו הפילו כי לא רצו עדיין לעשות רציחה בפרהסיא:

ויאמר למילדות עם רב כזה יותר מת"ק מילדות היו צריכים אלא שאלו שרות עליהם לתת מס למלך מהשכר גם היום כן במקומות רבים:

אבנים מגזרת בנים:

ויאמר וגו׳ וראיתן על וגו׳. צריך לדקדק לאיזה ענין ראיה זו, ולא היה לו לומר אלא ״אם בן״ וגו׳, ומה גם לדברי רבותינו זכרונם לברכה (סוטה יא:) שאמרו סימן מסר להם – בן פניו למטה, בת פניה למעלה, לא ידעתי למה הצרך לסימנים אלו. עוד צריך לדקדק טעמו למה לא גזר על הכל, ואין להאמין עליו כי במדת רחמים נהג לשום להם שארית בארץ, כי שרשו שרש אכזרי הוא. עוד קשה אמרו והמתן אותו בתוספת וא״ו מבלי מעשה קודם לדבר. עוד למה הצרך לומר ואם בת היא וחיה, כיון שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, פשיטא שלא יבקשו המילדות לעקור את הכל.

אכן רשע זה נתחכם כדי שתעלה בידו העצה, כי מי זאת האשה אשר תזמין עצמה למילדת להרג בניה, לזה נתחכם ואמר להן שיתנהגו בסדר זה ויעשו בהעלם דבר ולא ירגישו היולדות על זה הדרך, כי קדם שיודע הנולד מה הוא אם בן אם בת יראו המילדות על האבנים אם בן הוא ימיתוהו ויאמרו נולד מת, ולא יניחו עד שיצא ועוי (צועק; ראה סוטה יב,א) אלא שיראו על האבנים קדם שיצא לעולם אם בן הוא, ומנין ידעו, לזה אמרו זכרונם לברכה סימן מסר להם, ולזה אמר ״והמתן״ בתוספת וא״ו, כי מצוה ראשונה צוה אותן להבחין לדעת אם בן הוא קדם שיצא לעולם ויתן קולו, והשניה ״והמתן אותו״ בצאתו מבטן אמו.

ואמרו ואם בת היא וגו׳, נתכון גם כן בזה כדי שבאמצעות ענין זה לא ירגישו בדבר הנשים היולדות, כשיראו שלפעמים ולדותיהן מתקימין לא יחשדו במילדות, והם לא יבחינו כי הורגות הזכרים ולא הנקבות. ואולי שצוה עליהם לבל יודיעו הזכר אלא יאמרו שהנולד נולד מת, שבאמצעות כן יסתר החשד, ובזה נתישבו כל הדקדוקים.

והנה עצה חכמה יעץ פרעה בדבר זה לבל יוכלו עלות מהארץ, והוא כי באמצעות שיהרגו כל זכר ויתרבו הנשים, והן האשה טב למיתב טן דו, ויתחברו נשי ישראל עם המצריים ויתחתנו בהם, ומעתה אין מציאות לעלות מן הארץ כשיהיו לעם אחד. גם יפגימו הנפשות הקדושות בערבוב הנפשות הטמאות ויהיו שם עד עולם, בר מינן. ותמצא שאמרו רז״ל (ויקרא רבה לב,ה) שלא נגאלו ישראל עד שהיו בהם ארבעה דברים, ואחד מהם ששמרו עצמם מן העריות, ועל זה מפרש בקבלה (שיר השירים ד:יב) ״גן נעול״ וגו׳, ואם היו מתחתנים עם המצריים לא היתה בר מינן תקומה לשונאיהם.

אם בן הוא והמתן אותו. הראשונה כשמוציאה את הולד מן הרחם. תעשה פעולה קלה שאינו ניכר בגיחו מרחם ויגוע. והשנית לא תשתדל להחיותו ובין כה וכה ימות הילד:

ואם בת היא וחיה. איתא ברבה פ״א אמר להן אם תחיה תחיה ואם תמות תמות. העלו חז״ל שלא צוה אותן שישתדלו להחיותן. אלא איך שיהיה עם הולד כן יהיה. ולמדו זה מדלא כתיב ואם בת היא ותחיינה אותה. וכמש״כ במקרא כ״ב וכל הבת תחיון. ויותר היה ראוי לכתוב ואם בת היא וחיתה. וכבר עמד ע״ז הראב״ע. אבל כבר ביארנו בס׳ בראשית ג׳ ז׳ ובכ״מ דשורש חי פעם משמעו חי ולא מת. ופעם משמעו חי בבריאות טוב ולא חולה ועצב ומתפרש לפי הענין. ויש הבדל באות השלישי של שורש חיים. יש ביו״ד וא״כ שרשו חיי מהכפולים. אז משמעו ולא מת. ויש בה״א וא״כ שרשו חיה מנל״ה. ואז משמעו בריא ושמח. כמו נפש חיה. והנ״מ הוא כשבא בנקבה נסתרת. שורש חיי כתיב וחיה. והיו״ד חסר כמנהג. ושורש חיה בא ה״א למ״ד הפעל בתי״ו כמו בנה. פנה. דבנקבה נסתרת כתיב בנתה פנתה. מש״ה שם כתיב וחיתה נפשי בגללך. שייטיב לי הרבה כמש״כ שם. וכאן משמעו וחיה שלא תמות ולא שיראו להבריא את הולד. וע׳ ס׳ ויקרא י״א ב׳:

שאלות: מ"ש ויאמר מלך מצרים, ויאמר כפל ויאמר ללא צורך ולמה כפל ולא עשו ותחיין, ומ"ש וייטב אלהים למילדות וירב העם נעלם פירושו שהיל"ל וייטב למילדות ויעש להם בתים ואח"כ יאמר וירב העם:

ויאמר, א"ל כי עצתו הוא שימיתו את הזכרים הנולדים, ולכן לא אמר פה ויצו את המילדות כמ"ש ויצו לכל עמו, כי לא היה דרך צווי רק דרך עצה שיעשו הדבר בלאט שלא יודע לאיש, שזה ההבדל בין צווי ובין אמירה, שאם היה דרך צווי היו חייבות מיתה, כי מרו פי מלך, ואם היה רוצה לעשות הדבר בפרהסיא לא היה צריך לעשות זה בהצנע ע"י המילדות רק לצוות להשליך. הזכרים ליאור, רק שתחלה בוש מלעשות רצח כזה בגלוי ורצה שיעשה בלאט, וחשב שהמילדות שהן מצריות ושונאות את ישראל יעשו כן בשמחה:

ב וא"ת דלמא כדי שלא יפרו וירבו וי"ל דא"כ הי"ל להמית הנקבו' שאף אם ימותו הזכרים וישארו הנקבות אם ישאר זכר אחד יכול לעבר כמה נקבות. (נח"י) ול"נ דאס"ד משום פריה ורביה לחוד הוא א"כ למה חידש גזרת המילדות דטעמא מאי הקפיד על פו"ר משום טענת ונלחם בנו והא כבר נתבטלה בגזרת שרי מסים אלא שראו וכו' ע"ש באריכות:

ג פי' וחיה הוא ל' זכר כדמצינו בהרבה מקומות והאי וחיה לשון נקבה הוא כמו ותחיה ויש חילוק כי זה הטעם למעלה בחי"ת והוא ל' נקבה אבל כשהטעם למטה ביו"ד אז הוא ל' זכר כדמצינו במגילת אסתר דכתיב את שרביט הזהב וחיה וגם בקהלת אם חיה אלף שנים. א"נ כוונתו דוחיה בוי"ו הופך את התיבה להבא: