שמות א, יב

וכאשר יענו אתו. בכל מה שהם נותנין לב לענות, כן לב הקדוש ברוך הוא להרבות ולהפריץ:

כן ירבה. כן רבה וכן פרץ ומדרשו רוח הקדש אומרת כן אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה:

ויקצו. קצו בחייהם ורבותינו דרשו כקוצים היו בעיניהם:

וּכְמָא דִמְעַנַן לְהוֹן כֵּן סָגָן וְכֵן תַּקְפִין וַעֲקַת לְמִצְרָאֵי מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

וְהֵיכְמָא דִמְעַנְיַין לְהוֹן הֵיכְדֵין הֲווֹן סָגַן וְהֵיכְדַין הֲווֹן תַּקְפִין וְאִתְיַעֲקוּ מִצְרָאֵי בְּחַיֵיהוֹן מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְרָאֵל

וכאשר יענו אותו. אע"פ שהיה בענוי כן ירבה כימים אשר לא עונה:

יפרוץ. שעבר החוק בפריה ורביה. כמו ופורץ גדר:

כן ירבה - כמו כן הרבה כמלפנים.

ויקוצו - בחייהם, כמו: קצתי בחיי. וכן: אשר אתה קץ מפני שני מלכיה.

כן ירבה וכן יפרץ שכן אמר לו הקב״ה אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם.

ויקוצו מפני בני ישראל. כי כאשר ראו כי כן יוסיפו לענותם כן יוסיפו לפרות ולהרבות קצה בחייהם מפני בני ישראל לבדם בתחלה היו יראים פן יתחברו עם השונא ועכשיו שראו אותם כ"כ פרים ורבים קצה מפניהם לבדם:

וכאשר יענו אתו כן ירבה וגו׳. מה יערב נעימות הכתוב על פי מה שכתב בזהר (חלק ב צה:) בפסוק (קהלת ח:ט) ״עת אשר שלט האדם באדם לרע לו״, כי באמצעות הענוי והצרות תתברר בחינת הטוב מהרע ותסמך אל חלק הטוב, ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותסמך אל בחינת הרע, ושני פרטים אלו רמוזים באמרו ״לרע לו״. והוא עצמו שאמר הכתוב ״וכאשר יענו אתו כן״ – כשעור הענוי היו מוציאים ומבררים חלק הטוב ומתרבה חלק הטוב ״וכן יפרץ״. או ירמז וכן יפרץ שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצרוף אשר צרף ה׳ אותם בכור הברזל במצרים.

וכפי פשט הכתוב ירצה, כי כשהיו המצרים מרבים לענות, היה ה׳ מרבה את ישראל כדי שיהיו נעזרים על העבודה והיה נותן בהם כח, והוא אמרו כן ירבה לשעור אשר יספיקו העובדים בעבודה, וגם ה׳ נותן בהם כח לשעור אשר יתמעט מכחם מהענוי. וכשראו המצרים כן, היו מעבידים אותם בפרך, כתרגומו בקשיו.

ויקוצו מפני בני ישראל. פירש"י כקוצים היו בעיניהם, ורצה לומר שישראל נמשלו בעיניהם לקוץ מכאיב ולסילון ממאיר, ואין הלשון משמע כך שהרי נאמר מפני בני ישראל ואיך היו ישראל כקוצים מפני בני ישראל, ועוד ויקוצו בשורק לשון נפעל ומזה נראה שקאי על המצרים ולא על ישראל, ואם רצה לומר שהיה דומה כאילו נכנסו הקוצים בגופם הל"ל ויקוצו מן בני ישראל, ע"כ נראה לי שהמצרים נמשלו בעיני עצמם לקוצים כי מדרך העולם שעוקרין מן השדה הקוצים כדי לטעת במקומם נטיעה משובחת, וכמ"ש (תהלים פ ט-י) גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה פנית לפניה ותשרש שרשיה וגו'. רצה הקב"ה ליטע בא"י נטיעה משובחת דהיינו ישראל אשר כרם חמר ענו לה (ישעיה כז ב), ולעקור משם האומות שנמשלו לקוצים, כך חשבו המצרים אחר שראו רצון האל ית' שעם ישראל פרו ורבו עד למעלה, ודאי רצון האל שיהיו ישראל נטועים בארץ מצרים, והמה יהיו כקוצים מושלכים מן הארץ זרה הלאה, כמ"ש ועלה מן הארץ ועלינו מבעי ליה אלא שתלו קללתן באחרים, וז"ש ויקוצו מפני בני ישראל שהיו נמשלו המצרים בעיני עצמם כקוצים המושלכים מן הארץ, מפני בני ישראל שיהיו נטועים במקומם.

דבר אחר, ויקוצו מפני בני ישראל כדמסיק ברבתי פרשה זו (ב ה) למה נגלה הקב"ה למשה בסנה, ר' יוסי אומר מה הסנה קשה מכל האילנות וכל עוף שנכנס בתוכו אינו יוצא בשלום כו', ע"כ אמר ויקוצו שנמשלו המצרים לקוצים אלו, שהעוף כשנכנס בתוכו הוא נכנס בנקל וכשרוצה לצאת אינו יכול מפני המדקרות של הקוצים, כך המצרים הכניסום בשעבוד בקלות בפה רך ואח"כ בפרך כי לא הניחום לצאת מן השעבוד, לכך סמך לפסוק ויקוצו ב"פ בפרך שנזכרו בפ' כי המה ממש מענין ויקוצו שנמשלו המצרים לקוצים כסוחים מפני מה שעשו בבני ישראל לכך נאמר מפני בני ישראל.

כן ירבה. אנשי חיל. וכן יפרוץ. בכח גבורתם:

ויקוצו מפני בני ישראל. עוד היו מקצה חייהם שראו החשובים שבהם. אנשים גדולי הערך. והיו נחשבים המצרים לנגדם כפחותי הערך וכקוצים. וכן הפי׳ בס׳ במדבר ריש פ׳ בלק:

וכאשר, וכ"ז לא הועיל לא לענין הרבוי כי כן ירבה, ולא לענין חוזק גופם כי כן יפרוץ, ומאז ויקוצו מפני בני ישראל, שתחלה לא שנאו אותם והיה עצתם רק שלא יעלו מארצם לעת מצוא, אבל אח"כ קצו מפניהם ומאסו אותם:

צ ר"ל דק"ל דבפסוק משמע מתוך שהיו מענין אותן לכך היו רבין וכי לא סגי בלאו הכי וע"ק דאדרבה עינוי ממעט פריה ורביה ועל זה פירש בכל כו' ר"ל לא היו מענין אותן אלא מחשבתן היה כן:

ק כיון דכן ירבה קאי אמחשבת המקום ומחשבת המקום שירבו תמיד וא"כ קשה למה כתיב ירבה לשון עתיד לכן פירש כן רבה וכן פרץ שהוא ל' הוה תמיד:

ר דק"ל שאמרו מפני בני ישראל והלא לא היו ישראל בפניהם כל שעה אלא בארץ גושן היו רחוק מפרעה ועמו לכן פי' קצו בחייהם של עצמן כשהיו מזכירין את שם ישראל מהרש"ל ויותר נ"ל דרש"י דייק מדכתיב בפני דלא הל"ל אלא ויקוצו בבני ישראל: