שמות א, יא

עליו. על העם:

מסים. לשון מס, שרים שגובין מהם המס ומהו המס, שיבנו ערי מסכנות לפרעה:

למען ענתו בסבלתם. של מצרים:

ערי מסכנות. כתרגומו וכן לך בא אל הסכן הזה, גזבר הממנה על האוצרות:

את פתם ואת רעמסס. שלא היו ראויות מתחלה לכך ועשאום חזקות ובצורות לאוצר:

וּמַנִיאוּ עֲלֵיהוֹן שִׁלְטוֹנִין מַבְּאִישִׁין בְּדִיל לְעַנוֹאֵהוֹן בְּפָלְחָנְהוֹן וּבְנוֹ קִרְוֵי בֵית אוֹצָרָא לְפַרְעֹה יָת פִּיתוֹם וְיָת רַעַמְסֵס:

וְשַׁווּן עֲלֵיהוֹן רַבְרְבָנִין מְפַלְחָנִין מִן בִּגְלַל לְמִצְעֲרָא יַתְהוֹן בְּשִׁעֲבּוּדְהוֹן וּבִנְיַין קוּרְיַין תְלִילִין לְשׁוּם בֵּית אוֹצְרוֹי דְפַרְעה יַת טָאנֵיס וְיַת פִּילוּסִין

יַת טָנִיס וְיַת פִּילוּסִין:

שרי מסים למען ענותו שם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבודת המלך ומינה על המס שרים מן המצריים שיקחו מהם כרצונם אנשים לפי העבודה חליפות חדש או יותר יהיו בבנין המלך ושאר הימים בביתו והשרים האלה צוו אותם שיבנו ערים לפרעה ויבן העם ערי מסכנות לפרעה במס הזה וכאשר ראו שלא יזיק זה לעם קצו בחייהם מפניהם וגזרו שיעבידו כל מצרים את העם וכל איש מצרי שיצטרך בעבודה ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו עבודתו וזה טעם ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך ועוד גזרו עליהם עבודות קשות בחומר ובלבנים כי מתחלה היו השרים נותנים להם הלבנים והיו אנשי המס בונים הבנין ועתה נהגו העם בעבודה וצוום שיהיו מביאים עפר ועושים החמר בידיהם וברגליהם ולא ינתן להם מבית המלך רק התבן בלבד ונותנין הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבנין וגם כל עבודה קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה כגון החפירות והוצאת הזבלים הכל נתנו עליהם וגם היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו ומכים ומקללים אותם וזה טעם את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך והיה המלך מפרנס אותם בלחם צר כמנהג לפועלי המלך וזה מאמר המתאוים שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים (במדבר יא ה) כי הדגה במצרים רבה מאד והיו לוקחים מן הצדים אותם במצות המלך ולוקחים מן הגנות קשואים ואבטיחים ואין מכלים כי מצות המלך היא ורבותינו אמרו עבדים למלכים היו ולא עבדים לעבדים (מכילתא בחדש סוף פרק ה) אם כן "ויעבידו מצרים" רמז לשרי המסים אשר לפרעה

מסים. רבים והאחד מס וכמו פתים פת והם מפעלי הכפל.

וטעם ענותו ליבש זרע הזכרים:

מסכנות. אוצרות וכמוהו אל הסוכן. ותהי למלך סוכנת. שומרת האוצר ולא יודע לכל ושכבה בחיקך:

רעמסס. בפתחות העי"ן. ואיננו מקום ישראל:

מסים - מן הכפולים הוא מסס. כמו: פתות אותו פתים מן פתת.

מסכנות - אוצרות כמו: אל הסוכן הלז לשבנא אשר על הבית.

למען ענותו. כדי שיסכימו לצאת אל ארץ אחרת:

ויבן ערי מסכנות. והם קבלו עליהם למס לבנות את הערים:

ערי מסכנות. על שם שכל העוסק בבנין מתמסכן ולשון מסכן הוא ויש לומר שמסכנות האומנין שעומדים כמה פעמים בסכנה על גבי הבנין.

פיתום ורעמסס פי' תהום בולע הבנין.

רעמסס ראשון ראשון מתמוסס ומתמוטט וק"ל דכתב בפרך בפה רך בתחלה אמר להם פרעה לכל אחד מכם אני נותן מכל לבנה שיעשה ובאו כלן ודחקו עצמן מפני חמוד השכר ועשו יותר מדאי וכיון שראה פרעה כך אמר להם השלימו חקכם ללבון כאשר בהיות שכר נתן לכם:

ענותו ב' במס' הכא ואידך גבי אמנון ותמר לומר לך מה התם בענין תשמיש אף כאן היו מענים אותם כדי למעטן מתשמיש לבטלם מפריה ורביה:

רעמסס ראשון מתרוסס:

למען ענתו בסבלתם לשון מעוט תשמיש. כמו ״אם תענה את בנותי״, כלומר שימעטו לשמש מטתם בשביל סבלותם, וכל זה לקיים ״וענו אותם״.

וכן אמרו רבותינו ״את ענינו״ - זו פרישות דרך ארץ.

וישימו עליו שרי מסים. שהיו גובין מס האנשים שהיו שולחין על עבודת המלך עשרת אלפים והיו מחולקים לחדשים או לשבתות כמו שנ' בשלמה (מלכים א ה׳:כ״ז) ויהי המס שלשים אלף איש ואמר (שם) חודש יהיו בלבנון ושנים חדשים בביתו ואדונירם על המס וכאן שרי מסים ממונים על מס האנשים למחלוקתם והיו חודש בעבודת פרעה או ג' או ד' בביתם והא ליכא למימר שהיו תדיר בעבודה דא"כ מתי יעשו לביתם ומי יפרנסם:

ויבן ערי מסכנות. לשון אוצר כמו (דה"ב ל"ב) ומסכנות לדגן ולתירוש וכן תרגם אונקלוס ופרעה היה צריך רוב אוצרות כי חומש כל תבואת מצרים שלו כדכת' (בראשית מ״ז:כ״ו) וישם אותה לחק עד היום הזה לפרעה לחומש אבל בני ישראל לא היו נותנים חומש כי יוסף נתן להם אחוזה במיטב הארץ וכלכל אותם ולא מכרוהו ובאו בעלילה על ישראל לאמר כל המצרים עובדים את המלך שעובדים את האדמה והחומש שלו וכל בהמתם שלו והם מגדלים אותם ונותנין חצי הוולדות למלך וכולם אריסין אבל אתם אינם עובדים אותו לכן כיון שהמצרים נותנין את התבואה אתם בנו את האוצרות לתתה בהם:

וישימו עליו וגו׳. כאן הבן שואל: מה חכמה נתחכמו בזה? אין זו חכמה אלא רעות וחציפות. עוד, איך מלאם לבם בתחלת השעבוד לשום עליהם שרי מסים? ועוד, איך בני ישראל נטו ערפם לעבודת עבודה נכריה בחמר ובלבנים? והנה רז״ל שאמרו (סוטה יא,א) כי היה הדבר בהדרגה, בתחלה בפה רך ולבסוף בפרך, ומן סדר הכתובים משמע כי בתחלה שמו עליהם שרי מסים, ולדבריהם זכרונם לברכה צריך לומר כי קדמו דברים לשימת שרי מסים.

והנה לפי מה שפרשתי בפסוק ״רב ועצום ממנו״, כי סוברים שיכולין להשתעבד בהם בעד הטוב שעשו להם בשני רעב, אפשר שבאו עליהם בכח ואל תכף ומיד, ושעבדום וישימו עליהם שרים, ואז היו מועטים בערך המצריים ונטו ערפם. ומה שאמר הכתוב ״הבה נתחכמה״ אינו על פרט השעבוד אלא על פרט אחר, וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (שמות רבה א,יח) שהיה על שקוע הבנים בים כאמור בדבריהם.

עוד נראה בדקדוק עוד אמרו למען ענתו וגו׳, שלא היה צריך והדבר מובן שהוא למען ענותו מתכונים. עוד אמרו בסבלתם מה בא למעט?

אכן נראה שנתחכמו עליו להשתעבד בדרך זה, כי פרעה מן הסתם יהיו לו בונים ערים לשבת והרבה עובדים עבודות הצריכין למלכות מהמצריים עצמם ומהזולת, והאנשים ההמה יקראו ״מס״ כמו שאמר הכתוב (מלכים א ה:כז): ״ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל״, ויעץ עצה לשום על ישראל שיהיו הם שרי מסים, יובן שיהיו הם הממנים על כל עושי מלאכת המלך. ודבר זה אינו פחיתות ולא דלות לישראל ואינם יכולין למאן. וכונתם בזה הוא לערמה, למען ענותו לעם ישראל בסבלותן של המסים שהם עובדי עבדות, כשלא יוכלו לעבד עבודתם אשר שמו עליהם בתוספת מרבה ממה שיוכלו שאת, יצטרכו השרים להצטרף עמהם לעבד עבודתם להשלים חקם, שלא היו מכירים בחק העבודה אלא לשרים שהם ישראל שהם הם הממנים. וזו היא חכמתם שבאמצעות ערמה זו הכניסום בסבלות, והוא אמרם זכרונם לברכה בתחלה בפה רך היו לשרים ואחר כך לעבדים, ״ויבן ערי״ וגומר.

שרי מסים. אלו היה הפי׳ מלשון מס לחוד. היה ראוי לכתוב מסים בפת״ח. אלא נכלל בזה עוד שורש אחד כת״א שלטונין מבאישין והוא משורש כמסוס נוסס. ועי׳ ס׳ דברים ד׳ ל״ד וכ״ט ב׳. ואולם אם מזה השורש לבד הוא. הי׳ לכתוב שרים ממסים. מבנין פיעל. וגם למה בא בל״ר. אלא נכלל בזה התיבה שני שרשים כמש״כ כפ״י. שאמר פרעה שיעשו שרים לעשות איזה מס עליהם. והשרים האלה יהיו רשעים ומענים בכוון לא רק כדי לגבות המס. אלא כדי למען ענותו בסבלתם. ובזה ימס כחם:

ויבן ערי וגו׳. זה היה המס. ולא היה בזה בעצם רע כ״כ. אבל הי׳ בענוי בעלילות ובהכאה:

וישימו, אחר שספר מעצתם הרעה יתחיל לספר איך התחייבו עונש קשה על הרעות שעשו לישראל שהיו יותר מן הגזרה שנגזרה בברית בין הבתרים, שכבר פרשתי שם שמ"ש ועבדום היינו שישראל יעבדו אותם ברצונם, שיתנו להם מס מעצמם כדרך כל הגרים בארץ לתת מס למלך, וע"כ לא כתיב וישימו עליהם מס וכמ"ש וישם המלך אחשורוש מס, שכבר נתנו מס מעצמם וברצונם, רק שהם שמו עליהם שרי מסים, שהם נוגשים ולוחצים שינגשו אותם לפרוע כמה מיני מסים לפי רצון השרים, וידוע ששרים כאלה הם מוצצים דמי העמים וצריך לתת להם תמיד שוחד שלא יכבידו אכפם כ"כ, וז"ש למען ענותו בסבלותם של השרים, שסבלות השרים היו עוד גרוע מן המסים עצמם, ומבואר שלא עשו זה מצד שלא נתנו מס ברצונם, כי עד עתה נתנו מס בלא לוחצים ונוגשים, רק עשו זה לענותם. וכבר בארתי בפ' לך מ"ש וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, שלא לבד שיענוש על הענוי יענוש גם על איכות העבודה אם תהיה יתר על המדה הראויה לפי חוקי הארצות, וכ"ש פה דתרווייהו איתנהו, ואח"כ התחילו לשעבד בגופם ויבן ערי מסכנות לפרעה כי מעת שנתן החוק שחמישית התבואה שייכה לפרעה היו לו מסכנות של תבואה, והעמיס עליהם לבנות ערים ששם יאצרו את התבואה באוצרות, וחז"ל אמרו שפיתום ורעמסס מורה שבנו הבנינים על מקום לח ונרפש שלא יכלו להעמיד שם יסוד חזק, וראשון ראשון מתרוסס ופי תהום בלעו, כי לא היה כונתו הבנין עצמו רק להלאות את הבונים שלא יגמר הבנין לעולם כדי שיהיו מעונים תמיד:

ע ק"ל דהל"ל ענותו בסבלותו או ענותם בסבלותם:

פ דק"ל הל"ל ויבן את פיתום ואת רעמסס לערי מסכנות לפרעה ומדכתיב ויבן ערי מסכנות לפרעה ש"מ שבנויות היו אלא וגו' (רא"ם):