אור החיים על בראשית פרק מז

אבי ואחי וגו׳. פרוש, כאשר צוית עליהם עשות. והנם בארץ גשן כמו שאמרת (בראשית מה:יח) ״ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים״, וארץ גשן בערך מרעה המקנה היא טוב ארץ מצרים. אבל האחים בדברם לפני פרעה לא באו בטענה כאשר אמרת אלא כמתחנן על דבר טוב, ואמרו (בראשית מז:ד) ״לגור וגו׳ כי אין מרעה״ וגו׳ ועיין בסמוך:

ויאמר פרעה וגו׳ לאמר וגו׳. צריך לדעת כונת אמרו לאמר, גם קשה אמרו אביך וגו׳ באו אליך, הרי זה בא ללמד ונמצא למד בדבר עצמו שלמד.

אכן תמצא כי פרעה בדברו אל יוסף ענין אחיו שיקחו את אביהם ויבואו, אמר (בראשית מ״ה:י״ז): ״אמור אל אחיך זאת עשו וגו׳ וקחו את אביכם וגו׳ ובאו אלי״. ודבר זה יש בו שתי משמעיות: האחת כי ידבר אליהם משם פרעה כי הוא המצוה דבר, והשניה כי יוסף יאמר להם כן מפי עצמו. ופרוש זה הוא יותר צודק ממה שמצינו שאמר אחר כך (בראשית מ״ה:י״ט): ״ואתה צויתה״ וגו׳. ואם הכל הוא דברי פרעה, לא יצטרך לומר שנטל רשיון מפרעה, הלא הכל הוא דברי פרעה. והנה תמצא כשדבר יוסף אל אחיו קדם שידבר לפרעה אמר להם (בראשית מ״ו:ל״א): ״אעלה ואגידה לפרעה וגו׳ אחי וגו׳ באו אלי״, הרי גלה דעתו כי הוא המצוה אותם לבא אצלו והנה באו אליו האנשים, וזה הצדיק פרוש שני. וכאשר דבר אל פרעה לא דקדק לומר ״באו אלי״ אלא סתם ״אחי וגו׳ באו מארץ כנען״ וגו׳. זה יגיד כי ביאתם היא לפרעה, ולזה מודיעו לומר קימו דבריך, וכמו שפרשתי בפסוק הסמוך לזה. אשר על כן השיב פרעה ליוסף לאמר: אביך ואחיך באו אליך, פרוש, שתאמר שביאת אחיך באו אליך, כי אין כונתי באמרי ״אמור אל אחיך זאת עשו״ בשליחותי תדבר אליהם כי אני המצוה, אלא הרשיתי אותך שתדבר אליהם משמך שיבואו אליך, וכבר הרשיתי אותך שתתן להם טוב ארץ מצרים, ואם כן ״ארץ מצרים לפניך היא במיטב הארץ״ וגו׳.

וההפרש שבין אם יהיה הדבר במצות פרעה או על פי יוסף, יש בזה לומר צד גנאי וצד שבח. צד גנאי ששלל החיוב ממנו אליהם, ועוד כי מנימוסי המלכות כשיתן מלך גדלה או הנאה לאדם אחד היא לו מתנת עולמית, ולזה אם יהיו הדברים הנאמרים מפי פרעה הנה הנם באים למאמר המלך, וחיוב על המלך לסבל עלם ומיטב הארץ יתן להם נצחי במלכותו. ולזה הקפיד פרעה שלא יהיה הדבר ממנו אלא מיוסף, והחיוב אליו הוא ולא על פרעה, ובזה אין מתנתו עולמית כי אינו אלא שליט בארץ מצרים ואין לו שם מלכות, ומתנתו תהא קימת כל זמן שיחפץ המלך בה. ובזה נתכון שלא יחשב יוסף כי הוא צריך להם, ולצרך המלכות שלח אחריהם להיותם גבורי חיל להיות חיל וחומה למלכותו. לזה אמר אליו כי הוא אין לו צרך בהם.

וצד השבח הוא, כי למה יצטרך להודיעו הדבר כאיש אשר אין כח בידו לעשות דבר עד שיקח רשות מאת המלך, הלא כבר נתן לו רשות בכל ועשה יעשה. והוא אמרו באו אליך – ראוי אתה שיבואו בשבילך, ובכח מאמרך ״ארץ מצרים לפניך היא, במיטב הארץ״ וגו׳ מבלי צרך קחת רשות ממני. ולדרך זה תתפרש עוד ״לאמר״ שנתן לו רשות לומר הדברים הנאמרים אליו, והוא על דרך אמרם בפרק א׳ ממסכת יומא (ד:) וזה לשונו: אמר רבי מנשיא מנין לאומר דבר לחברו שהוא בבל תאמר עד שיאמר לו אמור, דכתיב ״וידבר ה׳ וגו׳ לאמר״, עד כאן. ולזה הצרך פרעה להרשותו כי כל יקר וגדלה נאמר לו מפי פרעה, והגם שיגיע קצת פחיתות ערך פרעה באמצעות הדברים, אין בכך כלום.

עוד ירמז בתיבת אליך לאמר לו כי טעם הדבר שצוה להם שיבואו אינו אלא למה שנוגע לכבודו של יוסף, כדי שתוכר משפחתו במצרים שלא יהיה נחשב לשפל אנשים. והגם שהוכרו אחיו ביום שהתודע אליהם, עודנו בחשד שראה כת של בחורים וכנה עצמו עליהם, כאמור בדבריהם זכרונם לברכה (בראשית רבה ק,ט) בפסוק (בראשית נ:כא) ״וינחם אותם וידבר על לבם״. ובביאת אביו ואחיו יאמן הדבר, והוא אמרו באו אליך – לצרכך ולכבודך היא ביאתם:

במיטב הארץ וגו׳ ישבו בארץ גשן. הנה חש לומר ״במיטב הארץ״ לבד, לצד שיוסף רמז בדבריו כי חפץ בארץ גשן, יחשב כי אינו חפץ שישבו בארץ גשן ממה שלא הסכים על דבריו. ואם היה אומר ״ישבו בארץ גשן״ יהיה נשמע שהוא כמסתפק להם בנתינת ארץ גשן לבד ולא בטוב ממנה אם יכשר בעיני יוסף, וזה סותר מה שקדם בדבריו (בראשית מה:יח) ״ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים״. לזה אמר ״במיטב וגו׳ בארץ גשן״. וזה שעור דבריו: במיטב הארץ הושב וגו׳ ואני מודיעך כי ארץ גשן היא המיטב. ומצינו שכן העיד הכתוב דכתיב (בראשית מז:יא) ״ויושב יוסף וגו׳ במיטב הארץ בארץ רעמסס״ וגו׳:

או יהיה שעור הכתוב על זה הדרך: במיטב וגו׳, ואם בחרו להם ארץ גשן – ישבו בה. ובזה אין החלט לומר כי הוא זה מקומם, אלא עודם בשער הרצון, אם ייטב בעיניהם מקום אחר – הרשות בידם לשבת במיטב הארץ.

ויעמידהו לפני פרעה. טעם אמרו ויעמידהו וגו׳, אולי שהעמידו במקומו של יוסף ששם לו פרעה מקומו לפני כסאו, כשאמר לו (בראשית מא:מ) ״רק הכסא אגדל ממך״, והודיע הכתוב כי יוסף העמיד אביו לפני פרעה במקום המעלה קרוב למלך.

עוד ירצה שהעמידו למול פניו כדרך המברכין, ויברך יעקב וגו׳.

עוד ירצה להודיע כי הצרך להעמידו לפניו, לצד היות פרעה שפל אנשים צעיר קומה (מועד קטן יח.), הצרך להכירנו לו והעמידו לפניו לומר כי הוא זה.

ולחם אין וגו׳ כי כבד וגו׳. פרוש: ולצד כבד הרעב היו אוכלים דבר מפלא וכלו הלחם, והלא לראות עינינו דאבה נפשנו בשני רעב שהיו במערב, שהיה אדם אחד אוכל שעור מאכל עשרה בני אדם ועודנו רעב בבטנו, רחמנא לצלן.

וילקט וגו׳. אמר לשון לקיטה, פרוש שלא נשאר מהכסף בידם ולא כלום, כי לא הניח אחריו לקט.

ולמה נמות וגו׳ כי אפס כסף וגו׳. פרוש, להיות שלא היה חפץ לקחת בשכר התבואה כי אם הכסף ולא פרעון אחר, ואשר מצד זה לקט כל הכסף הנמצא, ועתה באו בטענה לומר ״למה״ וגו׳ לטעם שתם הכסף, שהרי יכולין המה לפרע התבואה בשוה כסף. ולזה השיבם יוסף שנתרצה לקחת מקניהם בעד הלחם כיון שתם הכסף, ודקדק בדבריו לומר אם אפס כסף, וזולת זה לא יתן להם כל עוד שיש להם לפרעו בכסף. וטעמו להעני מצרים כדי שלא יהיו אחיו דלים בפני עשירים, ולזה נתחכם שיקנו ממנו בכסף, שכל עוד שהמקנה בידם מזונותם עליהם ויצטרכו לקנות לחם להם ומזונות המקנה, כי מן הסתם אין דשא ואין עשב וצריכין לתת שעורים מאכל לבהמות. לזה הניח צרכי המקנה עליהם וישבר להם בכסף, שבזה לא נשלמה שנה ראשונה עד שהורקו ונעשו כלי ריק מכל, וכשבאו אחיו היו עשירים לפני עניים והיו לכבוד ולתפארת, מה שלא היה כן אם היה מקדים לקחת מהם המקנה.

עוד נראה שיכונו לומר שיש להם כסף, אלא שאינו בנמצא להם אז, וזה הוא דבר הרגיל שבני אדם לא יהיה להם מצוי תמיד כסף, כי ישלחו בארץ מרחקים. והוא אמרו אפס לשון מניעה. ולזה טענו למה ימותו לצד שכספם במקום אחר. והשיבם כי יתנו מקניהם אם נמנע מהם הכסף, וכונתו הוא, אם אמת דבריהם שיש להם כסף אלא שאינו מצוי, וזה יורה שאינו מצדיק דבריהם, ואמר להם שיתנו לו מקנה הבהמה משכון בעד הכסף עד שיגיע לפרק התקבל, ואז יחזיר להם המקנה.

לא נכחד מאדני וגו׳. קשה מה כונתם באמרם לא נכחד, והיאך יכולין לכחד בדבר שעומד להתברר, שאם יאמרו כי לא תם צריכין להביאו, ומה היא אמנה זו שאומרים לו שלא יכחידו את הדבר? עוד צריך לדעת אמרם כי אם שאין להם משמעות. עוד, הלא כבר אמרו לו בשנה ראשונה אפס כסף. עוד צריך לדעת כונת אמרם ומקנה וגו׳ אל אדני.

ואולי שנתכונו לומר על זה הדרך לא נכחד וגו׳, פרוש, אין לנו כסף ואנו מכחידים אותו מאדוני, כי אם האמת במה שהוא תם הכסף. וכונתם לבל יחשדו אותם כי הענו עצמם ובאו לבקש בתורת צדקה. ואמרם ומקנה הבהמה אל אדני, פרוש, כל מה שיש ממקנה הבהמה הוא של אדוני, כי הוא לא עשה גבול למקנה אלא בדרך כלל קנה הכל, כאמרו ״וינהלם בכל מקניהם״. לזה אמרו כי לא הצרכו לומר ״לא נכחד״ אלא בכסף שהוא דבר שיכול להטמן, אבל מקנה הבהמה כל מה שיש להם הוא של אדוני, בכל מקום שהם שלו הם. ואמרם לא נשאר וגו׳, לומר שאין להם לא כסף ולא שוה כסף.

ולפי מה שפרשתי בפסוק ״כי אפס כסף״ בדרך שניה, כי טענו שיש להם אלא שאינו מצוי בידם, יתישב הכתוב על נכון, כי באו ואמרו לו לא יכחדו דבר ממנו כפעם ראשונה שטענו שקר שהיה להם אלא שמנע מהם, לא כן הוא, כי אם תם ממש, פרוש, נשלם ואין להם עוד כסף. ובזה ידיק למה בפעם ראשונה אמרו ״אפס״ ובפעם שניה אמרו ״תם״.

ואמרם ומקנה הבהמה אל אדני – פרוש, מקנה הבהמה אשר היה עד עתה לבטחון עד שיזדמן הכסף, מעתה יהיה מחלט לך, והוא אמרו ״אל אדני״.

הן קניתי אתכם היום. טעם אמרו היום, גם הטיל תבת היום, בין קניתם לקנית האדמה. כי קניתם הוא על ידי משיכה כדין קנית עבדים (קידושין כב:) ובמעשה שעשה שהעביר העם לערים מקצה וגו׳, זו היא קניתם. לזה אמר הן קניתי אתכם היום, פרוש במה שהעבירם אז לערים. אבל האדמה אין זה דרך קנינה, וכשהזכיר למעלה ״ויקן יוסף את אדמת מצרים״ שם נרמז כי קנה באחד מדרכי קנין האדמה.

ויש להעיר בדבר אחר: שקנה אותם מה צרך לקנית אדמתם? הלא מה שקנה עבד קנה רבו (פסחים פח:)? ואולי כי לצד שלא היה קנינם כקנין עבדים, אלא לפרט זה לעבד את האדמה וגו׳ ולתת חמישית לפרעה, אין זה אלא כקנין שכיר שלא קנה קנינו. ולזה הצרך לקנות האדמה, וקנה אותה בקנין גמור, כמו שגלה הכתוב באמרו: ״ויקן יוסף את כל אדמת מצרים וגו׳ כי מכרו מצרים איש שדהו״. ואם ירצה פרעה להביא פועלים ולעבד האדמה לזכותו ולאחריותו, עשה יעשה, מה שאין כן גופם של מצרים לא אמר שקנה קנין גמור. והגם שאמר ״הן קניתי אתכם״, פרוש כקנין שכיר לדבר המזכר בדברי יוסף ״הא לכם זרע״ וגו׳. וטעמו של יוסף כי מה יועיל באדמה אם אין עובד, לזה נתחכם לקנותם לחיבם על העבודה.

חמישית לפרעה וגו׳. נתחכם לומר כי קודם כל דבר יטול פרעה חמישית הזרע, ומשכחת לה שישאר בארבע הידות שיעור המספיק לזרע השדה והם יצאו נקיים, אף על פי כן לא יגרע מהחמישית לפרעה. אחר כך ״ולזרע השדה״ ויקדימו זרע השדה, ואחר כך יטלו המה כל הנשאר אם מעט ואם הרבה.

וטעם אמרו ולאכל לטפכם ולא כללם ״לאשר בבתיכם״, להיות שהטף מנתם מרבה כנגד חלק העודף, אמר ״ולאכל לטפכם״.

והיינו עבדים לפרעה. דקדקו לשלול כי עבדותם לפרעה ולא ליוסף.

עוד יכונו לומר על דרך מה שפרשתי למעלה, כי לא קנאם אלא לפרט עבודת האדמה, לזה אמרו ״והיינו עבדים״ בהחלט העבדות לפרעה ולא לעבודת האדמה לבד. ואולי כי לזה נתכונו כשנדברו מצרים עם פרעה על ישראל ואמרו (שמות א:ט) ״הנה עם בני ישראל רב וגו׳ ממנו״, פרוש כי אין לו שם עבדות ככלן שהיו עבדים לפרעה.

וישב ישראל בארץ מצרים וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר ״בארץ מצרים בארץ גשן״? עוד, מה קשר ושיכות ל״ויפרו״ וגו׳ עם ״וישב ישראל״?

אכן יתבאר הכתוב על פי מה שכתבנו בפסוק (בראשית מ״ו:ג׳) ״כי לגוי גדול״ וגו׳, כי סבת ירידת מצרים היא להעלות ניצוצי הקדשה אשר נתפזרו ובאו שמה, והוא אמרו וישב ישראל בארץ מצרים פרוש שהיא מקום קלפה המזהמת, בארץ גשן מלשון הגשה, כי שמה הוגשו כל ניצוצי הקדשה באמצעות ענף הקדשה שהוא ישראל, שהוא בבחינת אבן השואבת לדומה לו. ואמר לשון יחיד רמז אל היותם בלב מיחד כלם ואין ביניהם פרוד, ובאמצעות כן ויאחזו בה פרוש אחזו דבר בה, והם הניצוצות הנזכרים, ובזה ויפרו וירבו כי כשיתרבו הנפשות יתרבו הנולדים. ועין מה שפרש המגיד למהרי״ק בפרוש פסוק (שמות א:ו) ״וימת יוסף וגו׳ ובני ישראל פרו וישרצו וירבו״ ותמצא עזר לדברינו דברי אלהים חיים.

חסלת פרשת ויגש

ויחי יעקב. טעם קריאת שמו יעקב אחר אשר אמר אליו ה׳ (בראשית ל״ה:י׳) ״לא יקרא״ וגו׳, ״לא יעקב יאמר עוד שמך״, כבר כתבתי בפרשת וישלח בפרוש פסוק ״לא יקרא״ וגו׳, כי לצד שם נפשו הקבועה בו אשר שמה יעקב, כידוע מדבריהם (ברכות ז:) שפרשו בפסוק (תהילים מ״ו:ט׳) ״אשר שם שמות בארץ״, ולצד שעודנה באבו לזה לא יעקר שמה ושני שמות יקראו לו.

אלא שיש לנו לחקור זאת במה יבחר ה׳ לזמנים יקרא לו יעקב ולזמנים ישראל, הן אמת כי בעדת ישראל מצינו שישתנה להם השם כפי מעשיהם, כשעושים רצונו של מקום בשם ישראל יכנה אותם ולהפך יקרא שמם יעקב, וכן הוא רמוז בדבריהם (זהר בלק רי:), וטעם זה לא יצדק ביעקב כי ישר פעלו בתמידות.

אכן להיות שענף המושכל אשר נתעצם יעקב להשיגו, שבאמצעותו בשם ישראל יתכנה, הוא בחינת קדשה עליונה, ותמצא כי המין המאשר ההוא ימאס לבחינת הדאגה והעצבון והשפלות, כי ממקום השמחה והמנוחה והגדלה באה. והיה לאות בין עיניך יום שבת למנוחה אשר צוה ה׳ את בני ישראל, והוא לטעם נשמה יתרה. ולצד שממקום עליון באה, יצו ה׳ להרחיק היגון והכעס ולקרא לשבת ענג. והן הדברים עצמם נאמרים ביעקב בהשגתו שם עליון, השם יגיד כי צוה ה׳ אתו את הנשמה העליונה בעלת שם זה של ישראל ומשכנה בו, הוא כל זמן שאין שם עצבון וענף הנגדי קצת לשמחה ולשלמות הקדשה והטהרה. ובהעדר כן – ״וינפש״, יוצאה ממנו כיציאת נשמה יתרה של יום שבת, ובאותו זמן לא יקרא לו ישראל, כי בעלת השם הלכה לה ואיננה אז, ויקרא שמו יעקב. ותשוב עוד הנשמה ההיא באמצעות הכנת והצעת המוכן, כהשבת נשמה יתרה בכל שבת ושבת באמצעות הכנת יום המקדש. ובזה תלך לבטח להשכיל טעם בכל מקום אשר בשם יעקב יתכנה, הוא לסבה אשר יארע שם דבר מבחינת העצב והיגון.

וארשם לך קצת מהמקומות להאיר לך, וזה יצא ראשונה. תחלת דבר טוב ה׳ בפרשת וישלח אמר אליו ״שמך יעקב״, פרוש אז יהיה שמו יעקב לצד שהיה אז באבלות אמו, כמאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פרשה פ״ב) שאמרו כי אמרו ״ויברך אותו״ יכון על ברכת אבלים, ולצד זה יקרא שמו יעקב. ולזה תמצא שבכל אותה פרשה קרא ה׳ שמו יעקב, וגם בזמן מיתת רחל נקרא שמו יעקב דכתיב (בראשית לה:כ) ״ויצב יעקב מצבה על קברתה״. ואחר ששלמו ימי העצב קרא ה׳ שמו ישראל, דכתיב (שם כ״א) ״ויסע ישראל״, ״בשכן ישראל״. והגם שאמר שם ״ויהיו בני יעקב״, יש לך לדעת כי כשיהיו הבנים במדרגה פחותה לצד מעשיהם, הגם שהאב יתכנה בשם ישראל הם יתכנו בשם יעקב. ובמה שלפנינו לצד מעשה שהיה שעשה ראובן, קרא להם שם ״בני יעקב״. ומה שאמר עוד שם (בראשית לה:כז) ״ויבא יעקב אל יצחק אביו״, לצד שהיה לפני יצחק אביו לא נהג בו הכתוב השררה והגדלה הנרמזת בשם ישראל. וכן תמצא שאמרו במדרש תהלים (ילקוט שמעוני תתע״ה) וזה לשונו: אלו היה אברהם קים, היאך היה יצחק מנהיג שררה, וכן כל האבות והצדיקים וכו׳, עד כאן. הנך רואה כי תסתלק השררה לפני אביו, ולטעם זה קרא שמו יעקב. וכן מה שקרא לו שם יעקב בפרשת וישב, יודיע הכתוב כי כל זמן שהיה יעקב אז בארץ כנען היה ביגון ואנחה ובמדרגת שם יעקב, זולתי בזמנים מועטים אשר רשם הכתוב בהם שם ישראל, כאמרו (בראשית ל״ז:ג׳) ״וישראל אהב״ וגו׳, אז היה שמח והוכן בלי עצב לקרות לו שם ישראל. ותמצא כי משנמכר יוסף לא נקרא שמו ישראל זולת שלש פעמים: (בראשית מ״ג:ו׳) ״ויאמר ישראל למה הרעתם״ וגו׳, ״ויאמר יהודה אל ישראל אביו״, (בראשית מ״ג:ח׳) ״ויאמר אליהם ישראל אביהם״ (בראשית מ״ג:י״א), וצריכין להדרש כי דבר אליהם דרך שררה לצד ההכרח שראה שלא חשו לצערו ונשתרר עליהם, ורמז כי לא ימחל להם לצד שהוא אביהם, גם שיקבלו דבריו. ומעת התבשרו ביוסף ״ותחי רוח יעקב״ (בראשית מ״ה:כ״ז) ונחה עליו רוח ה׳, ותכף אמר הכתוב ״ויאמר ישראל״ (בראשית מ״ה:כ״ח), ״ויסע ישראל״, ״ויאמר אלהים לישראל״ (בראשית מ״ו), עד שנתבשר בגלות וקבל עליו השבר חזר לקרא יעקב, זולת בעת אשר נגלה אליו יוסף לרב השמחה הגדולה כנה ה׳ אותו בשם ישראל, דכתיב (בראשית מ״ו:כ״ט) ״ויעל לקראת ישראל אביו״, ״ויאמר ישראל אמותה הפעם״ (בראשית מ״ו:ל׳), ומשם ואילך לא נקרא עוד שם ישראל כל ימי היותו בארץ מצרים עד יום שהגיע עת לכתו לעולמו. ומה שאמר (בראשית מ״ז) ״וישב ישראל בארץ מצרים״ יכון אל כללות בניו שיתיחס אליהם שם ישראל כשיהיו בדרך ישר, וגדול כח הבנים מכח אביהם כי הבנים כל אשר ייטיבו דרכם יקרא להם שם ישראל להיותם רבים, מה שאין כן יעקב ידקדק בקריאת שמו לרמז בקריאתו זמן מצבו, ולא נקרא בשם ישראל כל זמן היותו בארץ מצרים עד עת שקרבו ימיו למות אז נקרא שמו ישראל לצד תוסף רוחם, והוא סוד הגדלת נפש אדם בעת מיתתו (זהר חלק א׳ רי״ח:), לזה אמר ״ויקרבו ימי ישראל״, ״וישתחו ישראל״. וכלך לדרך זה להשכיל בכל מקום אשר יקרא לו שם הוא שמו לסבה אשר תשכיל שמה. ועין בדברי הזהר (זהר חלק א׳ רי״א:) ותמצא סעד לדברינו. וכל זה הוא דרך פשט, ויש דברים בגו כפי רוחניות הדברים, והמשכיל יבין.

ויחי יעקב בארץ מצרים וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר מה שחיה בארץ מצרים. ועוד קשה, לא היה צריך לומר אלא ״ויהי ימי יעקב וגו׳ קמ״ז״ וגו׳, ואני יודע לפי החשבון כי שבע עשרה שנה חיה בארץ מצרים, למה שקדם בהודעה בפרשת ויגש, דכתיב (בראשית מז:ט) ״שני מגורי שלשים ומאת שנה״. עוד למה הצרך לומר שני חייו ולא הספיק לומר ״ויהי ימי יעקב״?

ואולי כי לצד שכל ימי יעקב לא נח ולא שקט, כי משנולד נולד שטנו, ועדין לא שקעה שמשו עמד לבן ואלה מוסיף לרע לו, ואחריו הוקם על צערה של דינה, ועוד לו ויבא רגז אבדת יוסף. הוא שאמר הכתוב ״ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה״ – אלו היו חייו ולא קדם, וסמך לזה אמרו ויהי ימי יעקב שני חייו לרמז שהן הנה היו ימיו שהיה לו בהם חיות, והוא אמרו ״ויהי ימי יעקב״ פרוש אותם שבע עשרה שנה שני חייו, פרוש שהיה לו בהם חיים. ונמשכת ״ימי יעקב״ עם מה שלמטה ממנה ״ימי יעקב וגו׳ שבע״ וגו׳:

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (תנא דבי אליהו רבה ה) כל מי שסוף ימיו בטובה כאלו כל ימיו בטובה, והוא טעם (איוב ח:ז) ״והיה ראשיתך וגו׳ ואחריתך ישגה מאד״, גם אמרו (קהלת ז:ח) ״טוב אחרית דבר״ וגו׳, והוא אמרו ויחי יעקב חיים של שלוה בארץ מצרים, בזה היה בעיניו שהיו ימי יעקב שני חייו, פרוש, שנים של חיים כל ימיו שהם שבע שנים וגו׳. וטעם אמרו ויהי לשון צער, יכון לומר שהגם שהיו ימיו בצער, אף על פי כן חזרו בעיניו להיות כלם של חיים.

ויש לנו לחקור זאת, למה שנה הכתוב סדר מספר שנותיו של יעקב מסדר הלקוח במספר שני הצדיקים, שמקדים מספר גדול למספר קטן: באברהם כתיב (בראשית כה:ז) ״מאת שנה ושבעים שנה״ וגו׳, ביצחק כתיב (בראשית לה:כח) ״מאת שנה ושמנים שנה״, בשרה כתיב (בראשית כג:א) ״מאה שנה ועשרים״ וגו׳. ואולי כי הקדים מנין המועט שהוא האחרון שבו היה בשלוה וחיים טובים.

עוד יכון הכתוב באפן אחר, כי ימים שהיה יעקב לבו נכון ומאויו שלמים בכל חייו הם ימים שבע וארבעים שנה, והטעם הוא כאמרם זכרונם לברכה כי את רחל אהב והיא בת זוגו אשר בחר יעקב בה ובבניה אשר תוליד, כאמרו (בראשית ל״ז:ג׳) ״אהב את יוסף מכל״ וגו׳, ויש בזה גם כן סוד עתיק. והיה לך לאות כי כל זמן שלא היה יוסף וישם שק על מתניו, ולכשתצרף מנין הימים שהיה בחברת רחל גם שנים שהיה יוסף עמו תמצא ארבעים ואחת שנים, כי עשרים שנה עשה בבית לבן, צא מהם שבע עד שנשא רחל נשארו שלש עשרה, ובהם נבלעו משני יוסף שש שנים, כי כשנולד התחיל יעקב לעבד בצאנו של לבן דכתיב (בראשית ל״א:מ״א) ״ושש שנים בצאנך״, וכשמכרוהו היה בן שבע עשרה שנה. צא מהם שש נשארו אחת עשרה ושלש עשרה הרי עשרים וארבע, ושבע עשרה במצרים הרי ארבעים ואחת, ושש שנים שהיה יעקב בפעוטות שהם ימים שהלב שמח וריקם מיגון הרי ארבעים ושבע, והוא אמרו ויהי ימי יעקב שני חייו שהיו לו חיים שבע שנים וארבעים, ולזה בחר להקדים פרט המועט להודיע זה.

וטעם אמרו ויהי לדרך זה, יכון להודיע כי לא השלים יעקב אבינו כל ימי חייו החרוצים, והוא מאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה עד:ט) כי לצד שאמר ״לא יחיה״ והכרית חיי רחל, נחסרו לו ימיו ממנין שני יצחק שהיו מאה ושמונים, שלושים ושלש שנה כמנין ״יחיה״, לזה רמזה התורה צער חסרון שני הצדיק בתבת ״ויהי״:

ונשאר לתת טעם הכתוב למה ימנה חשבון שני יעקב קודם שהגיע זמנו לפטר, כי הנך רואה כי אחר שמנה הכתוב ״ויהי ימי יעקב״ אמר אחריו מעשה השבעת יוסף, ואחר כך אמר ״ויהי אחרי הדברים ויאמר ליוסף״ וגו׳, ומן הראוי לא היה להזכיר סכום ימיו עד יום מותו. ואולי כי נתכון להודיע דבר שממנו הרגיש יעקב שקרבו ימיו למות, שמצד זה קרא לבנו ליוסף וגו׳. ואמר ויהי ימי יעקב שני חייו וגו׳, פרוש, לצד מה שקדם אליו מידיעת חיי יצחק שהיו מאה ושמונים שנה, גם שהרגיש הצדיק בשגגתו אשר שגג בקללה ״לא יחיה״, וידע בענשו כי האבות נביאים היו ורוח הקדש לובשתם, ולזה כשעשה חשבון שני אביו והוציא מהם שלושים ושלש, חש לביאת יומו שקרב ויקרא לבנו וגו׳:

ובדרך רמז יתבאר הכתוב למה שהודיע אלהים בבחינת יוסף כי הוא המשביר, והוא שזן והחיה עם רב, כמאמרו (בראשית נ:כ) ״להחיות עם רב״, ובחינה זו תשלל היותה בעלת חוב לזולתה בבחינת ההשפעה לה. ולמדנו שיעקב זן ופרנס את יוסף שבע עשרה שנה, דכתיב (בראשית לז:ב) ״בן שבע עשרה״ וגו׳, לזה שלם הבחינה הלזו והשפיע הוא ליעקב במדת תשלומי כפל כמה מדות מרבות שבע עשרה שנה, והוא שרמז ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. וזולת זה אפשר שהיו שלמים ימיו קדם לכן, אלא לשלם יוסף טובת חסד שקבל ממנו, ולזה טובי״ם השנים מהאחד, כי כל אחד הטיב מספר טו״ב שנים ונכון לשלם זה לזה. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (זהר וישב קפב:) כי יוסף הוא בבחינת וא״ו מלוי וא״ו כידוע ליודעי נסתרות לה׳ אלהינו.

ויקרבו ימי וגו׳. כבר כתבתי בסמוך מנין ידע, ורמב״ן כתב שידע מהרגשת אפיסת כחותיו. ואין דבריו זכרונו לברכה נראים, כי כמה ימים יחיה אדם אחר שיתחיל להחלש.

עוד יש לומר כי הרגיש מהדברים אשר יארעו לאדם קדם מותו, על דרך אמרם זכרונם לברכה בספר הזוהר (חלק א רי״ז:) כי שלשים יום קדם מותו מעבירין ממנו הצלם, ומעשה הובא שם שראה רבי שמעון בר יוחאי רבי יצחק שעבר צלמו ממנו. והגם כי ידיעה זו משללת מבני אדם, הצדיקים מרגישים ויודעים כל דבר רוחני. עוד יתבאר הענין בדקדוק עוד אמרו ויקרבו ימי, וכי בימים שיך לומר לשון קריבה?

אכן כונת הכתוב הוא על פי מה שכתב איש אלהים קדוש, הלא הוא הרב רבי יצחק לוריא זכר צדיק וקדוש לברכה, ומצאת כי תדרשנו בספר קהלת יעקב, וזה לשונו: ואמנם ידעת מהתחלקות הנשמות לכמה ניצוצות, ובכל גלגול וגלגול באים קצת מהם, וכפי מספר הניצוצות של הצלם כך מספר ימי חייו, והימים שעושה בהם המצוות נתקן ניצוץ אחד של הצלם ההוא כנגד היום ההוא, והיום שאין עושה בו מצוה נשאר פגום ניצוץ ההוא של הצלם ההוא כנגד היום ההוא, וכן על זה הדרך וכו׳, עד כאן.

ומה מאד האירה הקדמה זו עיני משכיל בכמה פרטי החקירות. האחד האירה עינינו בסוד השנה כי היא לעלות ניצוץ שכנגד היום ההוא, והוא סוד אמרם כי השנה אחד מששים מהמיתה (ברכות נז:), ואין יציאת הניצוץ בהחלט מכרחת מהנשמה, אלא שנפרד מהכל ועודנו נסרך ונסבך בנפש, וזה מחסד אל שכל ניצוץ שזכה ביומו הנה הוא רחוק מההפסד הגם שירשיע אדם אחריו, וניצוץ אשר יעלה פגום הנה הוא יכול להתתקן על ידי תשובה, ישוב הניצוץ ויתתקן, גם זה מחסדי המתחסד הוא אלהינו יתעלה שמו.

גם האיר למול עינינו תשובת תרעומת גם בני אדם גם בני איש: מה זאת עשה לנו אלהים? מה נשתנו דורותינו מדורות הראשונים אשר שבעו חיים תשע מאות שנה ושלשים לאדם, וכן בניו ובני בניו שמונה מאות ושבע מאות, ואנחנו המפליא בחיים לא יגיע למאה שנה? ועל פי ההקדמה הלז נחה דעת כל אדם. והמשל בזה למלך שחלק אבנים טובות הבאים מהמחצב לאומנים לתקנם בתכלית היופי וההכנה, ולעשות להם משבצות זהב כדרך סגלות המלכים. וגזר אומר כי האיש הזריז והמשתדל לעשות התקון בכל ההשתדלות ובכל התקון והיופי כאשר צוה המלך, והיו לו האבנים הטובות לו לחלקו ונחלתו להשתעשע ולהתנאות בהם. ונתן האבנים במספר הרבה מאד לכל איש ואיש, לאחד נתן שלש מאות אלף ולאחד שלש מאות וחמשים אלף, הן חסר הן יתר. וקבע להם הזמן אשר יספיק למלאכה, יום אחד לכל אבן ואבן, ובמלאת הימים ישלח המלך לקחת האבנים הטובות. ויהי כי שלמו ימי המלאכה, פקד המלך אומניו העושים במלאכת האבנים, והנה יחד אוספו והמציאו לפני המלך פקדונו. ולא די שלא עשו בהם מלאכת התקון והיופי, אלא עוד להם קלקלו אותם ולכלכו אותם והחזירום כשהם מקלקלים. וכעס המלך על הדבר והצית אש בכל העבדים ההמה, ואת בניהם הקים תחתם ויראם את אשר פרץ באבותם פרץ על זה הדרך, ויצום ויאזרם לבל עשות כמעשה אבות. וימלך לבלתי הרבות להם המלאכה והקל מעליהם הדבר, ויתן להם שלשים אלף עד ארבעים אלף, וזה היה לבחירת ההטבה לעבדיו, אולי יוכלו הכין, גם לצד אמצעות היות פקדת המלך קרובה יתנו לב.

הן הנה הדברים הנאמרים במלך ישראל אלהי עולם ברוך הוא, אשר חלק אבנים טובות, הם הנשמות הנקראים אבנים יקרות, והוא סוד אמרו (בראשית מ״ט:כ״ד) ״משם רועה אבן ישראל״, שבאמצעות הכלים וההכנה אשר הכין בידינו, היא התורה ומצוותיו יתברך, להאיר אותם ולעשותם בתקון אשר יאות עשות, על דרך אמרם זכרונם לברכה (זהר חלק א׳ פ״ב) כי באמצעות התעצמות האדם בעשות טוב ורחוק הרע על פי התורה יעשה לנשמתו מעלה עליונה ויאיר אורה מאור תורה ויכין לה כסא, והוא בחינת המשבצות אשר כתבנו במשל, גם יקנה לה כתר מלכות.

ולראשונים התחיל ה׳ להרבות להם המלאכה, ונתן להם נשמות גדולות שבכל אחת יש בה חלקים רבים, והגביל לכל חלק מלאכתו יום אחד. והוא סוד (שמות טז:ד) ״דבר יום ביומו״, כי הענף יקרא יום, ונתן להם ימים רבים כנגד חלקים אשר בנפשותם. לאדם נתן יותר משלש מאות אלף חלקים שהם מספר ימיו תתק״ל, וכשעור זה הן חסר הן יתר לדורות ההמה. וכשקלקלו ופרץ ה׳ בהם פרץ ואת בניהם הקים תחתם נח ובניו, משם והלאה הקל ה׳ מתת רב הטורח ההוא כדי שתהיה הפקידה קרובה ויתחלחלו האנשים מעת הפקידה. וכשראה כי לא יכלו לעמד היה מחסר והולך להקל, והן היום בעונותינו ימי שנותינו בהם שבעים שנה שהם בקרוב חמשה ועשרים אלף יום, ורבים מבני עמנו לא עמדו בעבודה קלה כזו.

גם בזה הרוחנו מה שאנו רואים, כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו, ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה ויתמעטו הרגשותיו. הגם שאמרו זכרונם לברכה (קינים פ״ג מ״ו) זקני תורה דעתם מתישבת עליהם, דקדקו לומר ״מתישבת״ לשלול דעתם של זקני עם הארץ שמתטרפת, ולעולם כח השכלי והתבוני יאפס. ולפי ההקדמה האיר ה׳ עין בדבר זה, כי לצד שנסתלקו כל חלקי הנפש אין כח במועט הנשאר לעשות כשעור הכל, גם לא תעמיד הגוף ויכבד קצתו על קצתו לצד מעוט המניק והזן שהיא הנפש, וישוב כדעת קטן.

גם בהקדמה זו הרוחנו כונת מאמר רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה סב:ב) שאמרו: ״מה בין מיתת זקנים למיתת נערים? מיתת זקנים וכו׳ יפה לנר ויפה לפתילה״ וכו׳ עד כאן. המשילו מיתת הזקן לנר, וכשם שהנר הולך ומתמעט, גם הזקן כבר הלכו להם חלקי הנפש, וחלק האחרון שנשאר בו ביציאתו יהיה נדמה לו כאדם הישן שלא ירגיש ביציאת החלק ממנו, והבן.

גם בזה הרוחנו פרוש מה שאמר הכתוב (תהילים קד:כט) ״תסף רוחם יגועון״, שאין כונת הכתוב ידועה, גם לא אמר ״תסף ברוחם״. וכפי ההקדמה יאיר אור הכתוב כאור השמש, שיתכון לומר כי כשיגיע קץ האדם פקדת נפשו, יתוספו בו כל חלקי הנפש שנדו והלכו מדי לילה ולילה, והוא אמרו ״תסף רוחם״ – פרוש הרוח עצמה שלהם. וכבר אמרנו שהגם שהולכת אינה נעקרת בהחלט, אלא הרי היא כיציאת הנשמה בלילה בעת שינה, שמאיר אורה בגוף למטה והיא למעלה. וזה לך האות: בהעיר אדם את הישן, ירגיש חלק המתעורר וירגיש גם חלק אשר עלה, והבן.

גם הרוחנו דעת כי אותם חלקי הנשמה נקראים ימים. ובזה האיר משמעות הכתוב שבאנו עליו שאמר ויקרבו ימי ישראל למות, פרוש, חלקי הנשמה שעלו ממנו דבר יום ביומו הן עתה קרבו, כמאמר הכתוב (תהלים קד:כט) ״תסף רוחם״, והוא אמרו ״למות״. והרגיש יעקב אבינו בתוספת המרבה כי באו ימי השלום, ״ויקרא לבנו ליוסף״ וגו׳:

ויקרא לבנו ליוסף וגו׳. טעם שלא קרא אלא ליוסף, יש טעם פשוט בדבר, לפי שיש בידו יכלת. אלא צריך לדעת טעם אמרו לבנו ולא הספיק לומר ליוסף ואין לנו יוסף אחר לטעות. גם הוסיף תבת למ״ד ליוסף ולא הספיק לומר לבנו יוסף.

נראה כי בא הכתוב לתת טעם לקריאה, איך יקרא הדיוט למלך? והלא מצינו שכבוד מלכות עדיף מכבוד רבו, שנסתפקו במסכת קדושין (לג:) בבעיא בנו והוא רבו, ואמר שם הש״ס כשרצה לפשט מימרת רבי יהושע בן לוי שאמר: אני איני כדאי לעמד בפני בני אלא משום כבוד בי נשיאה. וכבר הארכתי בסוגיא זו כיד ה׳ הטובה עלי בחבור שני (ראשון לציון) שחברתי על יורה דעה בסימן ר״מ סעיף ז׳ יעין שם דברי. ועל כל פנים מדברי התלמוד מוכח בפרוש כי גדול חיוב כבוד בי נשיאה על אביו, ואפלו לא היה בנו עצמו נשיא אלא חתניה דבי נשיאה. ואם כן איך יעשה יעקב הדבר לשלח לקרא למלך לבא אצלו? ולזה אמר הכתוב שני טעמים בדבר: האחד היותו בנו, והשני היותו יוסף. ובאחד מהנה לא יספיק לקרותו – אם לא היה בנו, הגם שיהיה צדיק וחביב וחובב אותו, אין כח ביעקב לעשות כדבר הזה משום כבוד מלך, ואם היה בנו ולא היה צדיק גם כן לא היה קורא אותו. אלא לצד היותו בנו, והוא אמרו לבנו, גם להיותו יוסף הידוע בצדקות, הידוע בהפלגת אהבת האב לו והוא לאביו, לטעם זה הוא ששלח לקרא לו שידע שימחל על כבודו. והגם שאמרו זכרונם לברכה (קדושין לב:) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, דוקא מלך ישראל שנמשח ומלך על ישראל, אבל מלך כזה במציאות זה יכול למחל על כבודו לעשות רצון אביו, גם במציאות שאין אביו יכול הלוך אליו.

אם נא מצאתי חן. אמרו נא תתפרש לשון בקשה ולשון עתה, לשון בקשה לשלול המציאות חן שאינה לצד מה שקדם אליו מהחיוב ממנו. ולשון עתה נתכון לרמוז לו כי כבר ידע יעקב כי מצא חן בעיני יוסף, וזה לך האות (בראשית מ״ז:י״ב) ״ויכלכל יוסף את אביו״ וגו׳, ומעתה אם היה אומר אליו יעקב ״אם מצאתי חן״ זה יגיד כי לא הכר אצלו דבר זה שמצא חן בעיניו, לזה אמר עתה פרוש מה שמבקש ממנו מציאות חן הוא על מה שעתה.

או ירצה, לצד שהגיע הערב שמשו, הרי זה כלה צרך החסד הרגיל עד עתה מיוסף אליו. לזה אמר אליו: אם עתה עדין רוצה להתמיד בהנהגת מציאות חן, שים וגו׳.

עוד בדרך רמז נתכון לרמז לו, להיות שכל החסד שעשה עמו עד עתה היה דן בו שני צדדין: האחד, שעושה לצד שמצא יעקב חן בעיניו לא לתכלית סבה, וזה יהיה מצד האהבה הנכונה ומתיחסת למציאות חן. והשני, כי עשה לצד החיוב שהוא מחיב לזון אביו כדרך כל הארץ, וחרפה היא לו להטיל אביו ואחיו על הזולת ולראותם חסרי לחם ומזון. לזה אמר אליו כי הדבר שהוא בספק מה היתה כונתו, יתברר הספק במה ששואל ממנו עתה. אם עתה יעשה לו חפצו ורצונו, נודע הדבר למפרע כי מה שעשה עמו מהטובות הוא לצד שמצא חן בעיניו באהבה ורצון הלב, כי דבר ששואל ממנו הפעם הזאת אינו דבר שיצטרך לעשותו זולת אם אהבתו נכונה ושלמה ויחפץ להטיבו, וזה הוא גלוי על העבר כי ״מצאתי חן בעיניך״. ואם לאו, יתברר הדבר כי טעם החסד העובר הוא לצד השני שכתבנו, ובזה ידיק אמרו מצאתי לשון עבר.

שים נא. תתפרש לשון זמן ולשון בקשה. לשון בקשה, מלבד מה שאמר לשון בקשה בסמוך על המעשה, חזר לומר בקשה פעם שניה, כי מלבד שיסכים על החסד ויאמר לו לעשות כן, עוד מפיסו להשבע לו על החסד לקימו. ותתפרש לשון עתה, שנתכון לשלל ממנו תשובת ״עוד היום״ שבו יעשה דבר זה, כי לא היה זמן המות, כמו שתמצא שאמר אחר זה ״ויהי אחרי הדברים האלה״ וגו׳. הא למדת שלא היה אז בפרק הנסיעה. לזה אמר אליו ״שים עתה״ מבלי טענת עד עת בוא דבר מלך שלטון. גם חש יעקב למסירת מודעה על הדבר, ויקדים שבועה לבטל שבועה זו וישבע לו שבועה שאין בה סמיכות דעת. ומה גם לדבריהם זכרונם לברכה שאמרו (תנחומא) שאמר לו יעקב אם לא ישבע לו הרי הוא מת מדאגה, ורמוזה באמרו ״ושכבתי עם״ וגו׳. אם כן יוסף לצד הכרח הדברים ישבע אחר שיקדים שבועה לשבועתו, לזה אמר אליו שים נא פרוש עתה תכף ומיד, ומנע ממנו הזמן שבו ימסר מודעה לבטל שבועה זו.

ועשית עמדי חסד ואמת. אמר ועשית בתוספת וא״ו, לצד שקדם בקשת מעשה השבועה אמר ״ועשית״ בתוספת וא״ו.

ואמרו חסד ואמת, רז״ל אמרו (בראשית רבה צו:ה) כי חסד העשוי עם המתים קרוי חסד של אמת. וקשה לי, הלא מצינו לו ליעקב ששלם לו חסד זה, שנאמר (בראשית מ״ח:כ״ב) ״ואני נתתי לך שכם אחד״ וגו׳ ופרש רש״י: אתה טורח בשביל קבורתי ואני נתתי וגו׳. גם מאמרו ״נתתי״ לשון עבר יגיד כי הודיעו הדבר בשעת מעשה כשקבל עליו הטורח, והגם שלא נאמר כן, יעקב מיהא היה בדעתו להטיבו שכר טרחו ולא היה לו לומר ״ואמת״.

ואולי כי נתכון כי יוסף יעשה הדבר כדרך זה. או אפשר כי בערך המעשה לא יכר הפרעון שתנתן לו שכם אחד. או לצד שבקש ממנו שני דברים: האחת שלא יקברנו במצרים וישתדל בהוצאתו מעיר גלולים, והב׳ שיעלה הוא ויקברהו בארץ כנען, ואמר חסד של אמת על בחינת העליה מארץ מצרים, והוא שאמר סמוך לאמרו חסד ואמת אל נא תקברני במצרים. והנה מהראוי לו להקדים השכיבה ואחר כך הקבורה, וכאן הקדים להזכיר הקבורה קדם אמרו ״ושכבתי״, אלא הרי זה מראה באצבע כי על פרט זה היא ההשבעה, ודבר זה אין לו פרעון לא עתה ולא אחר זמן. ומה שנתן לו שכם אחד הוא על הטורח שיעלה עמו מארץ מצרים לארץ כנען ויקברהו שם.

עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך: ועשית וגו׳ – פרוש, מה שכבר עשית עמדי יהיה של אמת, פרוש חסד הגמול, כי מה שנותן לו שכם הוא למה שעתיד לעשות לטרח בקבורתו, לא לתגמול העובר. ובזה ידיק גם כן תבת ״ועשית״ בתוספת וא״ו, גם לשון עבר, תוספת וא״ו שיוסיף להיטיב עמו במה שיחשב החסד שכבר עשה שהוא של אמת ולא יקבל הטבה ממנו בעדו, ובזה תהיה ההטבה הבאה משלמת מהמשביע, והוא נשבע על דעת חברו בשביל טובה שעשה לו שאין לו התרה (ר״ן נדרים סה). ונתחכם יעקב לבל יתיר יוסף השבועה אחר מותו. והגם שלא מצינו שהזכיר יעקב ההטבה של שכם אחד אז, הכתוב גלה במקום אחר שהזכירה לו כבר דכתיב ״נתתי לך״, ומן הסתם מקום זכרונה הוא כשאמר לו ״השבעה לי״ לחזק השבועה לבל יתיר נתן לו שכם אחד. וזולת זה במה יסמך דעתו של יעקב בשבועה זו כיון שיכול להתיר אחר כך, וכמו שהארכנו בפרט זה בפרשת תולדות (בראשית כו:כו) בשבועת יצחק לאבימלך. ומה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה לו:) שאמר יוסף לפרעה ״אם אני מתיר שבועת אבי אתיר גם כן שבועתך״ – אין סתירה מזה, או לצד שלדבריו של פרעה השיבו, או גם שבועתו לפרעה היתה בשביל טובה שעשה לו שאין טובה כמותה גדלה וכבוד ועשר.

אל נא תקברני וגו׳. פרוש ״אל נא״ לשון זמן, שאפילו לפי שעה לא יקברוהו על סמך שישתדל אחר כך להעלותו, אלא תכף ומיד יעלהו, והוא אמרו בסמוך ושכבתי וגו׳ ונשאתני וגו׳. וטעם הקדמת ״אל נא תקברני במצרים״ לאמרו ״ושכבתי״ פרשתי בפסוק ״ועשית עמדי״ וגו׳ לאחד מהדרכים שישבתי הכתוב. ולשאר הדרכים יתבאר לפי מה שקדם לנו (זהר וישב קפ״ב) כי יעקב ויוסף היו בחינת נפש אחת, והוא סוד וא״ו מלאה שיש לה שני ווי״ן ולא יתפרדו, ואשר על כן חש יעקב שאחר שיאסף לא יתרצה יוסף להפרד ממנו גם במותו, ומה גם לדבריהם זכרונם לברכה (תענית ה:) שאמרו יעקב אבינו לא מת והוא בחיים, לזה שלל דבר זה מדעתו והודיעו כי כשישכב, פירוש כשיפטר, הנה הוא נפרד בהכרח ממנו ויסמך עם אבותיו, ולזה ״ונשאתני״ וגו׳ ״וקברתני״ וגו׳:

ויאמר אנכי אעשה וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר לו כן, והיה לו לעשות המעשה בפעל וזאת היא תשובתו, וכמו שמצינו גם כן לאליעזר עבד אברהם כשאמר לו אברהם (בראשית כד:ב) ״שים נא ידך״ וגו׳ התשובה היתה ״וישם העבד את ידו״ וגו׳:

אכן הכונה היא שאמר לו תשובה שאינו צריך לשבע לו, והנה הוא מוכן לעשות כדבריו.

או ירצה שכפי הדין הוא מחיב לעשות כדבריו, או לצד שהוא בנו, והוא אמרו אנכי אעשה, או לצד שהוא מצוה מחמת מיתה (חושן משפט רנב:ב), והוא אמרו כדבריך ואינו צריך שבועה, ובזה הודיע יוסף עליו השלום צדקתו כי חפץ חסד הוא לעשות דבר מצוה מרצונו הפשוט:

ויאמר השבעה לי. הצרך לומר לו פעם שניה ״השבעה״, ולא הספיק במה שענהו לעשות כדבריו, לפי מה שפרשנו בפסוק ״אנכי אעשה״ וגו׳. יבא על נכון כי משיבו למה שאמר שאינו צריך שבועה כי מצדיק הוא דבריו, אלא לעשות רצונו הוא מבקש ממנו לשבע, והוא אמרו השבעה לי פרוש, להפיס דעתי, או לטעם הכמוס עמי. והכונה חושש לזולת שיהיה מונע אותו, וכמו שכן היה שאמר לו פרעה שיתיר שבועתו כאמרם זכרונם לברכה (סוטה לד:), ולזה תכף נשבע לו.

או יאמר השבעה לי – לדעתי, כדי שלא יבטל השבועה בלבו ועקר השבועה בלב, ועשה יעקב כן לבטחון לכל צדדי הספק שיהיו בדבר.