בראשית מז, כח

ויחי יעקב. למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם דבר אחר שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו:

וַחֲיָא יַעֲקֹב בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵי שְׁנִין וַהֲווֹ יוֹמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיוֹהִי מְאָה וְאַרְבְּעִין וּשְׁבַע שְׁנִין

ויחי וַחֲיָא יַעֲקב בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם שֶׁבְסְרֵי שְׁנִין וַהֲווֹ יוֹמֵי יַעֲקב סְכוּם יוֹמֵי חֲיוֹי מְאָה וְאַרְבְּעִין וּשְׁבַע שְׁנִין

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה כבר הזכרתי (רמב"ן על בראשית מ״ג:י״ד) כי רדת יעקב למצרים הוא גלותינו היום ביד החיה הרביעית (דניאל ז ז) רומי הרשעה כי בני יעקב הם עצמם סבבו רדתם שם במכירת יוסף אחיהם ויעקב ירד שם מפני הרעב וחשב להנצל עם בנו בבית אוהב לו כי פרעה אוהב את יוסף וכבן לו והיו סבורים לעלות משם ככלות הרעב מארץ כנען כמו שאמרו (בראשית מ״ז:ד׳) לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען והנה לא עלו אבל ארך עליהם הגלות ומת שם ועלו עצמותיו וזקני פרעה ושריו העלוהו ועשו עמו אבל כבד וכן אנחנו עם רומי ואדום אחינו הסיבונו ביאתינו בידם כי כרתו ברית עם הרומיים ואגריפס המלך האחרון לבית שני ברח אליהם לעזרה ומפני הרעב נלכדו אנשי ירושלים והגלות ארך עלינו מאד לא נודע קצו כשאר הגליות ואנחנו בו כמתים אומרים יבשו עצמותינו נגזרנו לנו ויעלו אותנו מכל העמים מנחה לה' ויהיה להם אבל כבד בראותם כבודנו ואנחנו נראה בנקמת ה' יקימנו ונחיה לפניו:

ויחי יעקב. פרש"י למה פרשה זו סתומה וכו' ותימה שהרי יוסף מלך אחר פטירתו של יעקב וי"ל שמיד שנפטר יעקב התחילו לשעבד בהם מעט. ועוד פרש"י שבקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. וא"ת מהיכן ידע הקץ י"ל ממעלות הסולם שחלם שראה שרו של עשו עולה במעלות כדפרש"י בפרשת ויצא:

ויחי יעקב בארץ מצרים. למה הזכיר הכתוב סך חייו בארץ מצרים לפי שמצינו שיוסף הי' עם אביו קודם מכירתו י"ז שנה וכשם שפרנס יעקב ליוסף י"ז שנה כך יוסף פרנסו וכלכלו י"ז שנה כנגדן הה"ד אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה:

ויחי וירבו מאד ויחי יעקב. בגימטריא ראה ס' רבוא וזהו שנאמר בראותו ילדיו בראותו אותיות רבואות, ילדיו. עולה ס', לומר שראה ס' רבוא מילדיו ד"א וירבו מאד ויחי יעקב מלמד שראה ל' רבוא דלקמן קאמר במאד מאד והוא ס' רבוא והכא לא כתיב אלא חד מאד דהיינו החצי וכן כתיכ לקמן ו' לשונות והם פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד והכא לא כתיבי אלא תלתא ויפרו וירבו מאד ולהאי לישנא דרוש הכי כי בראותו ילדיו כ"י עולה ל' שראה ל' רבואות מילדיו. ד"א ויחי יעקב בארץ שלא חיה ימים טובים בלא צער אלא כמנין ויחי י"ז שנה משנולד יוסף עד שנמכר וי"ז שנה במצרים. ד"א ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה שהראשונים לא היו חיים שהרי אמר כי ארד אל בני אבל שאולה:

שבע עשרה שנה כנגד י"ז שנה שגדל הוא ליוסף כלכלו י"ז שנה:

ויהי ימי יעקב בכל מקום שנאמר ויהי ימי לא הגיע לימי אבותיו ויהי ימי חנוך ויהי ימי למך וכן בכל מקום שנאמר בו קריבה:

שבע שנים וארבעים ומאת שנה מנה המועט תחלה מה שלא עשה כן באברהם ויצחק בשביל שהיו ימיו מועטים ורעים הזכיר המועט תחלה וחיה ל"ג שנה פחות מאביו משום דכתיב קללת חנם לא תבא על שקלל רחל ואמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה חסרו לו מנין יחי"ה שהוא ל"ג משנותיו:

באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות (משלי יב, כח)

שלמה המלך ע"ה בא לפרסם בכתוב הזה (משלי יב) על שבח מדת הצדקה כי בשמרם עקב רב וימים על ימי המחזיק בה תוסיף. והנה היא תשועת הנפש והגוף והיא העולה על משפט מערכת הכוכבים, שהרי בידוע כי חיי האדם נגזרים הם כפי משפט המערכה ומעיד על זה מה שכתוב (שמואל א' כו) או יומו יבא כלומר יתקרב זמנו ויומו האחרון. וכן (מלכים א' ב') ויקרבו ימי דוד למות. (דברים לא) הן קרבו ימיך למות. ואין ענין קריבה אלא על עת הנגזר. ואע"פ שמערכת הכוכבים מחייבת היות ימי האדם נגזרים, יש על כח המערכה כח עליון כפי השכר והעונש להוסיף על הנגזר כמו שהוסיף לחזקיה שנאמר (ישעיה לח) הנני יוסף על ימיך ט"ו שנה, ולקצר מן הנגזר כמו שקצר מן יהורם בן אחזיה בעונש שדרש בחוליו לע"ג, שכן אמר לו הנביא (מ"ב א) כה אמר ה' יען אשר שלחת מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון המבלי אין אלהים בישראל לדרוש בדברו לכן המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות. וע"כ אמר שלמה כי הצדקה מדה עליונה ועצומה כחה גדול ופריה חיים, זהו שאמר בארח צדקה חיים כלומר תוספת חיים על הנגזר. וכמו שדרשו רז"ל בבנימן הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה באה לפניו אשה בשני בצורת אמרה לו ר' פרנסני א"ל העבודה שאין בקופה של צדקה כלום אמרה לו אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעה בניה מתים עמד ופרנסה משלו לימים חלה בנימן הצדיק ונטה למות אמרו לו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ובנימן הצדיק שקיים אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות, תנא הוסיפו לו כ"ב שנה. ודרך נתיבה אל מות. כלומר וכיון שכן בטוח הוא כי בדרך נתיבה לא ימצא מות, כי כל הדורך נתיבה לא יראה מות קודם הנגזר וקודם זמנו לא ימות. וכענין שכתוב (משלי י') וצדקה תציל ממות, כלומר שהיא מגינה עליו שלא ימות קודם זמנו, כי מאחר שהצדקה היא מוסיפה על הנגזר כ"ש שתגיע ותקרב הימים על הנגזר ולא ימצא מות קודם בא זמנו. ענין הצדקה הוא שיתן אדם משלו למי שצריך. והנה היא מדרגות רבות, יש צדקה שיתן אדם פרוטה לעני מן האומות. גדולה ממנה שיתן לעני ישראל והוא מעניי עיר אחרת. למעלה ממנה שיתננה לעניי עירו שנאמר (שמות כב) את העני עמך, עני שעמך. למעלה ממנה שיתננה לעני קרובו שנאמר (ישעיה נח) ומבשרך לא תתעלם. למעלה ממנה שיפרנס את בניו. וכן אמרו רז"ל מאי דכתיב (תהלים קו) אשרי שמרי משפט עושה צדקה בכל עת, וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת אלא זה הזן את בניו ובנותיו כשהם קטנים, למעלה ממנו שהוא מפרנס אביו ואמו שהוא מקיים מצות כבוד אב ואם והיא צדקה גדולה שאין לך למעלה ממנה, ע"כ שכרה אריכות ימים הוא שכתוב (שמות כ) למען יאריכון ימיך. זהו בארח צדקה חיים. והנה זה מדה כנגד מדה. וכן מצינו ביוסף שפרנס את אביו י"ז שנה והיא מדה כנגד מדה. בזכות צדקה שעשה יעקב עמו שפרנס אותו י"ז שנה, שהרי כשפירש יוסף מאביו בן י"ז שנה היה שנאמר (בראשית לז) אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה. ובזכות שפרנס יעקב את יוסף שבע עשרה שנה מצינו שפרנס יוסף ליעקב במצרים י"ז שנה מדה כנגד מדה. וזהו שכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.

ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה. פרשה זו סתומה מפני שני טעמים, האחד לפי שעכשיו היה מתחיל הגלות ונסתם לבם מצרת השעבוד. והשני לפי שבקש יעקב לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו, שהרי מה שכתוב את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, הכונה לימות המשיח בקץ הגלות הזה הארוך שאנו עומדים בו היום, כי כל עניני יעקב ומקריו הם רמז לגלותינו השלישי הזה, כי כן היה יעקב שלישי לאבות. ולפי שנרמז ענין המשיח בכלל דבריו כמו שאמר עד כי יבא שילה, באה הפרשה הזאת סתומה לרמוז הקץ הסתום שהיה רוצה לגלותו ונסתם ממנו. וכן אמר דניאל (דניאל י״ב:ד׳) כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ ישוטטו רבים ותרבה הדעת. וכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיהו ט׳:ו׳) לםרבה המשרה ולשלום אין קץ ובאה המ"ם סתומה שלא כמשפט, כי מפשט המ"ם שבאמצע תיבה להיות פתוחה וזו סתומה לרמוז כי המעלה והמשרה של ישראל הלא היא סתומה בזמן הגלות. ומצינו בעזרא מ"ם פתוחה בסוף תיבה וזה ג"כ שלא כמשפט והוא שכתוב (נחמיה ב׳:ג׳-ד׳) בחומות ירושלים אשר המ פרוצים ושעריה אכלו באש. ואמרו במדרש שבא הרמז כאשר יסתמו חומות ירושלים שהם עתה פתוחים ופרוצים בזמן הגלות, אז תפתח המשרה שהיא סתומה. וכשם שאותיות הללו באו שלא כמשפט שאר האותיות ויש בהם רמז, כן פרשה זו סתומה שלא כמשפט שאר פרשיות לרמוז על מה שאמרנו. וכן אמרו באגדה ראה יעקב אבינו שהיו כל אותיות בשמות י"ב שבטים בניו חוץ מאות ח' וט' אמר יעקב כיון שאין בהם חטא ראויין הם לגלות להם את הקץ, כיון שראה שאין בהם קו"ף וצד"י אמר אינם ראוים לגלות להם את הקץ לכך סתם ולא גלה ולכך פרשה זו סתומה.

שבע עשרה שנה. ממה שהגיד למעלה שאמר יעקב לפרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה ובכאן פרט הכתוב כל ימי חייו שהיו קמ"ז שנה היינו יכולים ללמוד כי במצרים עמד י"ז שנה ולמה הוצרך לכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. אבל התורה כולה רמזים אין בה תיבה ואות שלא נאמר לענין הכרחי ומוצרך, ובא לרמוז מדה כנגד מדה מן הטעם שהזכרתי בפתיחה, והוא מדרש רבותינו ז"ל.

ויחי יעקב פרש״י פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר וכו׳ וא״ת הרי יוסף מלך אחר פטירתו של יעקב. אלא י״ל כשנפטר יעקב התחילו לשעבד בהם מעט. ד״א סתומה היא על שהענין מחובר למעלה שהתחיל למנות שנותיו של יעקב ועדיין לא השלים החשבון עד עכשיו.

ויחי יעקב בארץ מצרים אבל כל שאר שנותיו וחייו לא היו חיים שכל ימיו היה שרוי בצער ומשבא למצרים נחה רוחו וחיה בנחת. בארץ מצרים שבע עשרה שנה מקרא זה נכתב לשבחו של יוסף שפרנס את אביו ואת כל בני ביתו י״ז שנה כמו שפרנסו אביו שהרי בן י״ז שנה היה כשנמכר.

ויחי יעקב בארץ מצרים. י"ז שנה ראהו בתחלה וי"ז בסוף:

ויחי יעקב. טעם קריאת שמו יעקב אחר אשר אמר אליו ה׳ (בראשית ל״ה:י׳) ״לא יקרא״ וגו׳, ״לא יעקב יאמר עוד שמך״, כבר כתבתי בפרשת וישלח בפרוש פסוק ״לא יקרא״ וגו׳, כי לצד שם נפשו הקבועה בו אשר שמה יעקב, כידוע מדבריהם (ברכות ז:) שפרשו בפסוק (תהילים מ״ו:ט׳) ״אשר שם שמות בארץ״, ולצד שעודנה באבו לזה לא יעקר שמה ושני שמות יקראו לו.

אלא שיש לנו לחקור זאת במה יבחר ה׳ לזמנים יקרא לו יעקב ולזמנים ישראל, הן אמת כי בעדת ישראל מצינו שישתנה להם השם כפי מעשיהם, כשעושים רצונו של מקום בשם ישראל יכנה אותם ולהפך יקרא שמם יעקב, וכן הוא רמוז בדבריהם (זהר בלק רי:), וטעם זה לא יצדק ביעקב כי ישר פעלו בתמידות.

אכן להיות שענף המושכל אשר נתעצם יעקב להשיגו, שבאמצעותו בשם ישראל יתכנה, הוא בחינת קדשה עליונה, ותמצא כי המין המאשר ההוא ימאס לבחינת הדאגה והעצבון והשפלות, כי ממקום השמחה והמנוחה והגדלה באה. והיה לאות בין עיניך יום שבת למנוחה אשר צוה ה׳ את בני ישראל, והוא לטעם נשמה יתרה. ולצד שממקום עליון באה, יצו ה׳ להרחיק היגון והכעס ולקרא לשבת ענג. והן הדברים עצמם נאמרים ביעקב בהשגתו שם עליון, השם יגיד כי צוה ה׳ אתו את הנשמה העליונה בעלת שם זה של ישראל ומשכנה בו, הוא כל זמן שאין שם עצבון וענף הנגדי קצת לשמחה ולשלמות הקדשה והטהרה. ובהעדר כן – ״וינפש״, יוצאה ממנו כיציאת נשמה יתרה של יום שבת, ובאותו זמן לא יקרא לו ישראל, כי בעלת השם הלכה לה ואיננה אז, ויקרא שמו יעקב. ותשוב עוד הנשמה ההיא באמצעות הכנת והצעת המוכן, כהשבת נשמה יתרה בכל שבת ושבת באמצעות הכנת יום המקדש. ובזה תלך לבטח להשכיל טעם בכל מקום אשר בשם יעקב יתכנה, הוא לסבה אשר יארע שם דבר מבחינת העצב והיגון.

וארשם לך קצת מהמקומות להאיר לך, וזה יצא ראשונה. תחלת דבר טוב ה׳ בפרשת וישלח אמר אליו ״שמך יעקב״, פרוש אז יהיה שמו יעקב לצד שהיה אז באבלות אמו, כמאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פרשה פ״ב) שאמרו כי אמרו ״ויברך אותו״ יכון על ברכת אבלים, ולצד זה יקרא שמו יעקב. ולזה תמצא שבכל אותה פרשה קרא ה׳ שמו יעקב, וגם בזמן מיתת רחל נקרא שמו יעקב דכתיב (בראשית לה:כ) ״ויצב יעקב מצבה על קברתה״. ואחר ששלמו ימי העצב קרא ה׳ שמו ישראל, דכתיב (שם כ״א) ״ויסע ישראל״, ״בשכן ישראל״. והגם שאמר שם ״ויהיו בני יעקב״, יש לך לדעת כי כשיהיו הבנים במדרגה פחותה לצד מעשיהם, הגם שהאב יתכנה בשם ישראל הם יתכנו בשם יעקב. ובמה שלפנינו לצד מעשה שהיה שעשה ראובן, קרא להם שם ״בני יעקב״. ומה שאמר עוד שם (בראשית לה:כז) ״ויבא יעקב אל יצחק אביו״, לצד שהיה לפני יצחק אביו לא נהג בו הכתוב השררה והגדלה הנרמזת בשם ישראל. וכן תמצא שאמרו במדרש תהלים (ילקוט שמעוני תתע״ה) וזה לשונו: אלו היה אברהם קים, היאך היה יצחק מנהיג שררה, וכן כל האבות והצדיקים וכו׳, עד כאן. הנך רואה כי תסתלק השררה לפני אביו, ולטעם זה קרא שמו יעקב. וכן מה שקרא לו שם יעקב בפרשת וישב, יודיע הכתוב כי כל זמן שהיה יעקב אז בארץ כנען היה ביגון ואנחה ובמדרגת שם יעקב, זולתי בזמנים מועטים אשר רשם הכתוב בהם שם ישראל, כאמרו (בראשית ל״ז:ג׳) ״וישראל אהב״ וגו׳, אז היה שמח והוכן בלי עצב לקרות לו שם ישראל. ותמצא כי משנמכר יוסף לא נקרא שמו ישראל זולת שלש פעמים: (בראשית מ״ג:ו׳) ״ויאמר ישראל למה הרעתם״ וגו׳, ״ויאמר יהודה אל ישראל אביו״, (בראשית מ״ג:ח׳) ״ויאמר אליהם ישראל אביהם״ (בראשית מ״ג:י״א), וצריכין להדרש כי דבר אליהם דרך שררה לצד ההכרח שראה שלא חשו לצערו ונשתרר עליהם, ורמז כי לא ימחל להם לצד שהוא אביהם, גם שיקבלו דבריו. ומעת התבשרו ביוסף ״ותחי רוח יעקב״ (בראשית מ״ה:כ״ז) ונחה עליו רוח ה׳, ותכף אמר הכתוב ״ויאמר ישראל״ (בראשית מ״ה:כ״ח), ״ויסע ישראל״, ״ויאמר אלהים לישראל״ (בראשית מ״ו), עד שנתבשר בגלות וקבל עליו השבר חזר לקרא יעקב, זולת בעת אשר נגלה אליו יוסף לרב השמחה הגדולה כנה ה׳ אותו בשם ישראל, דכתיב (בראשית מ״ו:כ״ט) ״ויעל לקראת ישראל אביו״, ״ויאמר ישראל אמותה הפעם״ (בראשית מ״ו:ל׳), ומשם ואילך לא נקרא עוד שם ישראל כל ימי היותו בארץ מצרים עד יום שהגיע עת לכתו לעולמו. ומה שאמר (בראשית מ״ז) ״וישב ישראל בארץ מצרים״ יכון אל כללות בניו שיתיחס אליהם שם ישראל כשיהיו בדרך ישר, וגדול כח הבנים מכח אביהם כי הבנים כל אשר ייטיבו דרכם יקרא להם שם ישראל להיותם רבים, מה שאין כן יעקב ידקדק בקריאת שמו לרמז בקריאתו זמן מצבו, ולא נקרא בשם ישראל כל זמן היותו בארץ מצרים עד עת שקרבו ימיו למות אז נקרא שמו ישראל לצד תוסף רוחם, והוא סוד הגדלת נפש אדם בעת מיתתו (זהר חלק א׳ רי״ח:), לזה אמר ״ויקרבו ימי ישראל״, ״וישתחו ישראל״. וכלך לדרך זה להשכיל בכל מקום אשר יקרא לו שם הוא שמו לסבה אשר תשכיל שמה. ועין בדברי הזהר (זהר חלק א׳ רי״א:) ותמצא סעד לדברינו. וכל זה הוא דרך פשט, ויש דברים בגו כפי רוחניות הדברים, והמשכיל יבין.

ויחי יעקב בארץ מצרים וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר מה שחיה בארץ מצרים. ועוד קשה, לא היה צריך לומר אלא ״ויהי ימי יעקב וגו׳ קמ״ז״ וגו׳, ואני יודע לפי החשבון כי שבע עשרה שנה חיה בארץ מצרים, למה שקדם בהודעה בפרשת ויגש, דכתיב (בראשית מז:ט) ״שני מגורי שלשים ומאת שנה״. עוד למה הצרך לומר שני חייו ולא הספיק לומר ״ויהי ימי יעקב״?

ואולי כי לצד שכל ימי יעקב לא נח ולא שקט, כי משנולד נולד שטנו, ועדין לא שקעה שמשו עמד לבן ואלה מוסיף לרע לו, ואחריו הוקם על צערה של דינה, ועוד לו ויבא רגז אבדת יוסף. הוא שאמר הכתוב ״ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה״ – אלו היו חייו ולא קדם, וסמך לזה אמרו ויהי ימי יעקב שני חייו לרמז שהן הנה היו ימיו שהיה לו בהם חיות, והוא אמרו ״ויהי ימי יעקב״ פרוש אותם שבע עשרה שנה שני חייו, פרוש שהיה לו בהם חיים. ונמשכת ״ימי יעקב״ עם מה שלמטה ממנה ״ימי יעקב וגו׳ שבע״ וגו׳:

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (תנא דבי אליהו רבה ה) כל מי שסוף ימיו בטובה כאלו כל ימיו בטובה, והוא טעם (איוב ח:ז) ״והיה ראשיתך וגו׳ ואחריתך ישגה מאד״, גם אמרו (קהלת ז:ח) ״טוב אחרית דבר״ וגו׳, והוא אמרו ויחי יעקב חיים של שלוה בארץ מצרים, בזה היה בעיניו שהיו ימי יעקב שני חייו, פרוש, שנים של חיים כל ימיו שהם שבע שנים וגו׳. וטעם אמרו ויהי לשון צער, יכון לומר שהגם שהיו ימיו בצער, אף על פי כן חזרו בעיניו להיות כלם של חיים.

ויש לנו לחקור זאת, למה שנה הכתוב סדר מספר שנותיו של יעקב מסדר הלקוח במספר שני הצדיקים, שמקדים מספר גדול למספר קטן: באברהם כתיב (בראשית כה:ז) ״מאת שנה ושבעים שנה״ וגו׳, ביצחק כתיב (בראשית לה:כח) ״מאת שנה ושמנים שנה״, בשרה כתיב (בראשית כג:א) ״מאה שנה ועשרים״ וגו׳. ואולי כי הקדים מנין המועט שהוא האחרון שבו היה בשלוה וחיים טובים.

עוד יכון הכתוב באפן אחר, כי ימים שהיה יעקב לבו נכון ומאויו שלמים בכל חייו הם ימים שבע וארבעים שנה, והטעם הוא כאמרם זכרונם לברכה כי את רחל אהב והיא בת זוגו אשר בחר יעקב בה ובבניה אשר תוליד, כאמרו (בראשית ל״ז:ג׳) ״אהב את יוסף מכל״ וגו׳, ויש בזה גם כן סוד עתיק. והיה לך לאות כי כל זמן שלא היה יוסף וישם שק על מתניו, ולכשתצרף מנין הימים שהיה בחברת רחל גם שנים שהיה יוסף עמו תמצא ארבעים ואחת שנים, כי עשרים שנה עשה בבית לבן, צא מהם שבע עד שנשא רחל נשארו שלש עשרה, ובהם נבלעו משני יוסף שש שנים, כי כשנולד התחיל יעקב לעבד בצאנו של לבן דכתיב (בראשית ל״א:מ״א) ״ושש שנים בצאנך״, וכשמכרוהו היה בן שבע עשרה שנה. צא מהם שש נשארו אחת עשרה ושלש עשרה הרי עשרים וארבע, ושבע עשרה במצרים הרי ארבעים ואחת, ושש שנים שהיה יעקב בפעוטות שהם ימים שהלב שמח וריקם מיגון הרי ארבעים ושבע, והוא אמרו ויהי ימי יעקב שני חייו שהיו לו חיים שבע שנים וארבעים, ולזה בחר להקדים פרט המועט להודיע זה.

וטעם אמרו ויהי לדרך זה, יכון להודיע כי לא השלים יעקב אבינו כל ימי חייו החרוצים, והוא מאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה עד:ט) כי לצד שאמר ״לא יחיה״ והכרית חיי רחל, נחסרו לו ימיו ממנין שני יצחק שהיו מאה ושמונים, שלושים ושלש שנה כמנין ״יחיה״, לזה רמזה התורה צער חסרון שני הצדיק בתבת ״ויהי״:

ונשאר לתת טעם הכתוב למה ימנה חשבון שני יעקב קודם שהגיע זמנו לפטר, כי הנך רואה כי אחר שמנה הכתוב ״ויהי ימי יעקב״ אמר אחריו מעשה השבעת יוסף, ואחר כך אמר ״ויהי אחרי הדברים ויאמר ליוסף״ וגו׳, ומן הראוי לא היה להזכיר סכום ימיו עד יום מותו. ואולי כי נתכון להודיע דבר שממנו הרגיש יעקב שקרבו ימיו למות, שמצד זה קרא לבנו ליוסף וגו׳. ואמר ויהי ימי יעקב שני חייו וגו׳, פרוש, לצד מה שקדם אליו מידיעת חיי יצחק שהיו מאה ושמונים שנה, גם שהרגיש הצדיק בשגגתו אשר שגג בקללה ״לא יחיה״, וידע בענשו כי האבות נביאים היו ורוח הקדש לובשתם, ולזה כשעשה חשבון שני אביו והוציא מהם שלושים ושלש, חש לביאת יומו שקרב ויקרא לבנו וגו׳:

ובדרך רמז יתבאר הכתוב למה שהודיע אלהים בבחינת יוסף כי הוא המשביר, והוא שזן והחיה עם רב, כמאמרו (בראשית נ:כ) ״להחיות עם רב״, ובחינה זו תשלל היותה בעלת חוב לזולתה בבחינת ההשפעה לה. ולמדנו שיעקב זן ופרנס את יוסף שבע עשרה שנה, דכתיב (בראשית לז:ב) ״בן שבע עשרה״ וגו׳, לזה שלם הבחינה הלזו והשפיע הוא ליעקב במדת תשלומי כפל כמה מדות מרבות שבע עשרה שנה, והוא שרמז ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. וזולת זה אפשר שהיו שלמים ימיו קדם לכן, אלא לשלם יוסף טובת חסד שקבל ממנו, ולזה טובי״ם השנים מהאחד, כי כל אחד הטיב מספר טו״ב שנים ונכון לשלם זה לזה. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (זהר וישב קפב:) כי יוסף הוא בבחינת וא״ו מלוי וא״ו כידוע ליודעי נסתרות לה׳ אלהינו.

ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. למה פרשה זו סתומה, אלא כיון שנפטר יעקב התחיל השעבוד ד״א שבקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. ד״א שנסתמו ממנו כל צרות שבעולם. כך היא הנוסחא בב״ר (צו א) כפי הנראה שאין סמך מן המקרא לכל הדרשות האלו וכולם כמתנבאים. ואשר נראה לי בזה לפי שמצינו כאן סתימה שלא כדרך הפרשיות הסתומות שבתורה שיש בהם ריוח לפחות כשיעור פרשה סתומה, וכאן אין ריוח כלל ודאי שכונת עזרא הסופר להסמיך פסוק ויחי לפסוק שלפניו וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד ויחי יעקב וגו'. כאילו היה הכל פסוק אחד, ע״כ נחלקו ג' לשונות אלו במשמעות דורשין.

כי ללשון ראשון הדורש, שכיון שנפטר יעקב התחיל השיעבוד יהיה קישור שני פסוקים אלו על זה האופן, כי מתחילה אמר וישב ישראל בארץ גושן הורה בלשון ישיבה שהיה להם ישיבה של שלוה ומנוחה, ויאחזו שהיה להם גם אחוזה בארץ ויפרו וירבו מאד, וכל זה היה בזמן ויחי יעקב כי בחייו עמד להם זכות יעקב שזכו לכל אלה, מכלל שבמותו פסק זכותו ופסק הכל, כי לא היה להם עוד ישיבה של שלום מצד השעבוד, וכ״ש שלא היחה להם אחוזה בארץ כי עבדים המה, וכן לא ניתן להם לפרות ולרבות כי בקשו להמעיטם ע״י העינוי באמרם פן ירבה, ולפי זה היתה מיתת יעקב סבת השעבוד.

ונוכל לומר בהפך זה, שהתחלת השעבוד היה סבת מיתתו כי קיצר הקדוש ברוך הוא שנותיו שלא הגיע לימי אבותיו שלא יראה בשעבוד בניו, כי בא הזמן של ועבדום וענו אותם. לכך נאמר ויקרבו ימי ישראל למות ואמרו רבותינו ז״ל (בר״ר צו ד) כל מי שנאמר בו קריבה לא הגיע לימי אבותיו, ובדרך זה יהיה הסמיכות מבואר ג״כ כמו בדרך ראשון, ומספר י״ז שנה דנקט לומר שמכירתו של יוסף שהיה בן י״ז שנה, גרם להם שלא ישבו בשלום במצרים כ״א י״ז שנה.

וללשון שלישי הדורש, לפי שנסתמו ממנו כל צרות שבעולם יאמר הכתוב אע״פ שהיה כל ימיו בצרה וגרות כמ״ש ימי מגורי ק״ל שנה מעט ורעים, מ״מ לגודל השלוה שהיה לו תוך י״ז שנים שראה ישיבת בניו בשלום ויאחזו בארץ ויפרו וירבו נשכחו ממנו כל הצרות הראשונות שעברו עליו והיו כלא היו, לכך נאמר ויהי ימי יעקב שני חייו קמ״ז שנה כי אותן ק״ל שנים לא היו נחשבים מכלל ימי חייו לגודל צרותיו, ועכשיו למפרע נחשבו כולם שני חייו, וזה לפי שנסתמו ממנו כל הצרות שעברו וכאילו היה חי חיים נעימים ועריבים בכל שנותיו, שהרי באמת יוסף היה חי, לכך סמך ויחי יעקב אל הפסוק הקודם, ומה שהשמיט רש״י לשון זה לפי שנראה לו שהיינו הך הלשון ראשון כאשר הוא מבואר למבין בהתבוננות מעט.

ואולם הלשון השני הדורש, שבקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו השכינה, לפי שבא לתרץ מהו שאמר ויחי יעקב בארץ מצרים י״ז שנה מאי קמ״ל, וכי עדיין לא ידענו שהיה במצרים י״ז שנה, שהרי בבואו לפני פרעה אמר ימי מגורי ק״ל שנה, וא״כ למה הוצרך לומר שהיה חי במצרים י״ז שנה, ועוד למה לא הזכיר לשון זה באברהם ויצחק או אמהות, אלא ודאי שבא להורות שפרשה השכינה ממנו, לפי שנאמר למעלה ותחי רוח יעקב אביהם, שפירושו ששרתה עליו השכינה מדקאמר רוח יעקב, וסד״א ששרתה עליו רוח הקודש כל הימים עד יום מותו, קמ״ל ויחי יעקב בארץ מצרים כי בבואו למצרים חי יעקב אבל לא רוח יעקב שנסתלקה ממנו השכינה מיד, לפי שאמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך, וא״כ מיד היה מוכן אל הצואה לצוות מחמת מיתה והיה חושש הקב״ה פן יגלה הקץ על כן נסתלקה ממנו השכינה, ועדיין לא ידענו מאיזו טעם נסתלקה שכינה ממנו, ע״כ באה פרשה זו סתומה לסמכה לפסוק וישב ישראל בארץ גושן, לפי שמהידוע שימשך נזק גדול מן ידיעת הקץ, כי הדורות הקודמים היודעים שהגאולה לא תהיה בימיהם לא ידרשו את פני ה' לבקש על הגאולה ועל התמורה.

וכן פירש בעקידה, על המדרש (ילקו״ש קנז מט) האומר כשבקש יעקב לגלות הקץ אמר הקב״ה ולא אותי קראת יעקב (ישעיה מג כב) ר״ל שלא היית חס על כבודי, כי מידיעה זו ימשך נזק זה שלא יקראו אותי ולא יבקשו פני הדורות הקודמים ויבקשו לישב וכמתיאשים מן הגאולה, על כן סתם וחתם ה' הקץ האחרון כדי שבכל דור ודור יבקשו את פני ה' ואת דוד מלכם ויהיו מחכים קץ ישועתו תמיד, כאשר בעונינו מדה זו מצוייה בינינו אפילו בזמן שאין הקץ נודע מ״מ רבים המה עמי הארץ המתישבים בארצות העמים ובונין להם בתים ספונים וחשובים ושל אבנים בנין הקיום, ובסבה זו לעולם אינן דורשין את פני ה' בכל לב להביאם אל ארצם, וע״כ הקב״ה מניחם שמה, ולהנחה זו פסוק וישב ישראל בארץ גושן. מדבר באשמת ישראל, שבקשו להיות חושבים ולהיות להם אחוזה בארץ לא להם, ונזק זה בא להם לפי שקץ גלות מצרים היה נודע להם, על כן הדורות הראשונים אשר ידעו בבירור כי לא בימיהם תהיה הגאולה ההוא בקשו להם ישיבה של קבע ואחוזה בארץ מצרים, על כן סמך לפסוק זה פסוק ויחי יעקב דלהורות שנזק זה הנמשך לאותן הדורות מחמת שהיה קצם נודע גרם לויחי יעקב אבל לא רוח יעקב, כי אם יעקב לבדו היה חי כדי שלא יגלה הקץ לאחרון ושלא יתפשט נזק זה לדורות.

ויחי יעקב וגו׳. כ״ז מיותר שהרי כתיב ויהי ימי יעקב שבע שנים ומאה וארבעים שנה וכבר כתיב שהי׳ בבואו למצרים מאה ושלשים שנה. אלא הפי׳ ויחי יעקב שהיה חי חיים טובים ומתוקנים מה שלא הורגל בזה בא״י :

ויהי ימי יעקב שני חייו. אין הלשון מדוקדק. והכי מיבעי. ויהי ימי שני חיי יעקב. אלא משמעות ימי כאן חליפות הזמנים שנשתנה הרבה על יעקב ונתהפך מטובה לרעה ומרעה לטובה כ״פ. וכך משמעות המקרא ובימי אקרא היינו בחליפות הזמנים עלי. וע׳ בס׳ דברים ל״ג כ״ה עה״פ וכימיך דבאך. וסיפר הכתוב שכל חליפות הזמנים הי׳ בשני חייו וגו׳ בזה המשך עברו עליו כמה חליפות מה שעובר על אנשים אחרים רוב חליפות כאלה במשך הרבה שנים יותר מזה הסך של קמ״ז שנה והיינו משום שהיה בהשגחה ונעשה פתגם ההשגחה מהרה דבר בעתו:

ויחי יעקב. אחרית ימי האדם ימדדו את כל ימי חייו, שגם מי שחי כל ימיו בצער וייטב לו באחריתו, ישכח כל עמלו ויחשב לו כאלו חי כל ימיו בטובה. וז"ש ע"י שחי בארץ מצרים שבע עשרה שנה בטובה, עי"כ ויהי ימי יעקב שני חייו, כאלו כל ימיו היו שנות חיים והצלחה, וכן איתא בתד"א מובא בילקוט ויצא, יעקב היה בטובה כל אותן השנים שהיה במצרים, העלה עליו הכתוב כאלו היה בטובה כל ימי חייו, וכן למ"ש למעלה (פסוק ט) שרק שנים שעובד בהם את ה' נקראים שנות חיים, ויעקב חסרו לו ימי אבלו של יוסף, שלא חל עליו רוה"ק כמ"ש חז"ל, והשלים שלמותו בי"ז שנים אלו ד שכל ימי יעקב היו שני חייו:

א כלומר קבלה הוא בידינו מעזרא עליו השלום שפרשת ויחי הוא תחילת פסקא ולא חדא פרשה היא עם וישב ישראל כו', ודרך פרשה סתומה שיעורה ריוח ט' אותיות, והכא כולה סתומה ואין בה ריוח כלל:

ב רוצה לפרש שלא היה להם שעבוד ממש אלא צרת השעבוד שהיה מבקש מהם שיעבדו לו, כדאמרינן במסכת סוטה (י"א:), בפרך בפה רך שהיו מעבידים אותם מתחילה בפה רך וכו':

ג ואם תאמר לפי פירוש א' היה לו לסתום לקמן בפסוק שנכתב בו שמת יעקב, ולדבר אחר היה לו לסתום בפסוק (לקמן מ"ט א') האספו ואגידה לכם, ויש לומר דבאמצע הסדרה אינו ניכר אם נסתמה שדרכו להיות נסתם, ולא הייתי יודע הדרשות הללו, וכאן הוא מונה כל שנותיו והוי מקום מיתתו, וכן לענין גלוי הקץ דמסתמא לא היה מגלה להם הקץ אלא סמוך למיתתו, וכאן הוא מקום מיתתו כדפירש רש"י, לכן מוכח שפיר מיניה. ומהרש"ל כתב דלטעם א' קשה היה לו לסתום פרשת שמות, שהרי בפרשה זו לא הזכיר השעבוד, לכן פירש ד"א, ולד"א קשה היה לו לסתום הפרשה של ויקרא יעקב אל בניו וכו', לכן צריך גם לטעם א':

ויחי יעקב בארץ מצרים וגומר עד ויקרא יעקב אל בניו. ויש בפרשה הזאת גם כן שאלות:

השאלה הא' באמרו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. כי אחרי שזכר הכתוב שהיה יעקב בבואו למצרים בן ק"ל שנה ועתה יזכור שהיה בכלל שבע וארבעים ומאת שנה מה צורך היה להודיע שחיה במצרים שבע עשרה שנה כי הוא דבר מבואר ממה שזכר:

השאלה הב' למה צוה יעקב את יוסף בפרט על קבורתו באמרו אל נא תקברני במצרים ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. והיה ראוי שיצוה זה לכל בניו בכלל כי כלם הלכו לקברו לא יוסף לבדו וכן מצינו שאחרי שברך את בניו אמר להם בכלל אני נאסף אל עמי קברו אותו אל אבותי וגו':

השאלה הג' במה שצוה ליוסף ענין קבורתו פעם בלשון שולל אל נא תקברני במצרים וחזר לומר לו שנית בלשון מחייב ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם והיה הצווי אם כן נכפל ובדרכים זרים ומה ענין אל נא תקברני ואם נא לשון בקשה כבר אמר אם נא מצאתי חן וגו':

השאלה הד' במה שאמר יעקב ליוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי והיא כי למה זכר לו המראה הזאת מזולתה ומה טעם שהיה בלוז שהיה בלוז בארץ כנען ובכל מקום עיני י"י ומה ענין ויברך אותי והיה די שיאמר אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויאמר אלי ולמה תארו כאן באל שדי:

השאלה הה' באמרו ועתה שני בניך כי מאין היה ליעקב שאותו יעוד שנאמר לו בלוז היה על שני בני יוסף ואולי היתה הכוונה האלדית על בני אחד משאר בניו שנולדו אחר כך ולא היה ביד יעקב להגביל היעוד האלדי בזה ולא בזה כי הנה הכל הולך אחר כוונת השם לא אחר כוונתו:

השאלה הו' באמרו ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו כי אולי היה האלדים חפץ בבנים אשר נולדו ליוסף אחרי בא יוסף למצרים כי בהיותם נולדים בין ברכיו היה ראוי שיתקיים בהם היעוד יותר מאותם שנולדו קודם בואו שמה ואם היה שלא היו ליוסף בנים אחרים מה היה זה המאמר ואין לקבל דברי הרמב"ן שהיו ליוסף בנים אחרים ולא זכרם הכתוב כי יותר היה ראוי שיזכרם ממה שלא זכרם וזכר ושם בת אשר סרח או ער ואונן בבני יהודה:

השאלה הז' במאמר ואני בבואי מפדן כי אם היתה הכוונה בו כדברי רש"י לתת התנצלות למה לא קבר את רחל אמו במערת המכפלה והיה מצוה שיקברו אותה שמה היה ראוי שיאמר זה למעלה באותה פעם שצוהו על הקבורה לא עתה בזכרו את הסבות שיחייבוהו לברך את בני יוסף:

השאלה הח' מה היתה המתנה הזאת שנתן יעקב ליוסף בנו להקרא שני בניו שבטים כראובן ושמעון אם לענין הנחלה. ואם לענין הכבוד להקרא אותם שבטים. ואם אמרנו שעשה שניהם שבטים כדי שינחלו שני חלקים בנחלת הארץ הרי כתיב לרב תרבו נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו ומה היתרון אם כן אשר לו בזה ואם אמרנו שהיה היתרון הזה להקרא שני בניו שבטים לכבוד ולתפארת כדברי רש"י הנה הכתוב אומר יקראו בנחלתם מורה שלענין הנחלה עשאם כן. ובגמרא אמרו לנחלה הקשתים לראובן ושמעון ובביאור הפסוקים אזכור דעת הרמב"ן בזה ואשיב עליו:

השאלה הט' במאמר יוסף לאביו בני הם אשר נתן לי אלדים בזה כי מה צורך שיאמר יוסף לאביו שאותם הבנים נתן לי אלדים במצרי' הלא ידע יעקב כי בבא יוסף מצרים לא היה לו אשה ובנים והוא עצמו אמר ועתה שני בניך הנולדי' לך בארץ מצרי' ומה צורך לומ' בזה:

השאלה הי' באמרו ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה כי אם היה שיעקב צוה קחם נא אלי ואברכם ויגש אותם אליו למה זה יוסף הוציאם מעם ברכיו קודם שיברכם ואחר כך להשיגם אליו ויותר טוב היה אחרי שנגשו בראשונה שיהיו שם עד ברכו אותם ומה ענין ההשתחואה הזאת:

השאלה הי"א באמרו ויברך את יוסף כי הנה הברכה ההיא היתה לבנים לא אל יוסף וכמ"ש ויברך את הנערים ויקרא בהם שמי וגומר אמנם אחר כך אמר ויברכם ביום ההוא וכן היה ראוי שיאמר בראשונה לא ויברך את יוסף:

השאלה הי"ב באמרו האלדים אשר התהלכו אבותי לפניו וגומר האלהים הרועה אותי וגומר המלאך הגואל אותי וגומר. כי למה זה זכר כל התארים האלה מהתהלכו אבותי לפניו ומן הרועה אותי וכולו הוא דבר אחד. ועוד כי מה ענין המלאך הנזכר כאן האם היתה הנהגתו על יד מלאך ולמה אמר ויברך את הנערים בלשון יחיד והיה לו לומר יברכו האלדים והמלאך:

השאלה הי"ג באמרו ויקרא בהם שמי ושם אבותי כי הנה מנשה ואפרים לא נקראו בשם יעקב ולא בשם יצחק ולא בשם אברהם ואיך נתקיימה אם כן ברכת הנביא. והראב"ע כתב שנקרא ישראל בשם אפרים ונקראו זרע אברהם ויצחק וכבר תפשו הרמב"ן בזה שהכתוב אמ' בהם והנה לא נקראו על שם מנשה ודעתו הוא שיעמוד זרעם ושמם ויהיה שם אברהם יצחק ויעקב נזכר בהם לעולם אבל כל השבטים היו כן ומה היתרון הזה:

השאלה הי"ד למה ירע בעיני יוסף ויתמוך יד אביו וגו' אחרי אשר בירך את הנערים כי הנה קודם הברכה היה ראוי שיעשה זה אבל הוא שתק ולא מיחה בדבר עד ששמע ברכת אביו ואח"כ עשאו והוא תימה כי לא היה טעות בשימת הידים אם לא בברכה:

השאלה הט"ו אם כבר בירך יעקב את אפרים ומנשה למה חזר וברך אותם שנית לאמור בך יברך ישראל ואם היתה הברכה ההיא צריכה אליהם למה זה לא ברכם בה בתחלה:

השאלה הט"ז באמרו ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך וגו' כי מהו השכם הזה האם הוא עיר שכם שנקברו בה עצמות יוסף כדברי רש"י הנה בספר יהושע כתיב ששכם נפל בחלק בני יוסף בגורלו ומה היתרון שעשה לו יעקב אם כן בזה. ואם כיון בשכם חלק הבכורה שנתן לו מלשון ולעבדו שכם אחד איך יאמר עליו אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי וזה אין ראוי שיפורש על כבוש הארץ. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם:

ויחי יעקב בארץ מצרים וגו' עד וירא יעקב את בני יוסף. לפי שהיתה מחשבת יעקב ובכוונתו ברדתו מצרים לראות את יוסף ולשוב מיד לארץ כנען והש"י הודיעו בבאר שבע שלא יהיה הדבר כן כי הוא יתעכב שם עם כל ביתו ושם ימות ויפרו בניו שמה ולא יעלו משם עד שיעלה אותם הקב"ה לכן הודיעו הכתוב שעצת י"י נתקיימה לכן אמר למעלה מזה וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד. ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה כלומר שלא שב יעקב אחרי ראותו את יוסף אבל ישב בארץ מצרים הוא ובניו ויאחזו בה לא כמ"ש לגור בארץ באנו כי בה נאחזו ולא היה זה לפי שקפצה על יעקב המיתה כי הוא ישב במצרי' י"ז שנה ועכ"ז לא שב לארץ כנען עד יום מותו ולזה ספר הכתוב כאן ביחוד כמה מהשנים חיה במצרים והותרה בזה השאלה הא'. וספר הכתוב שכאשר קרבו ימי ישראל למות והוא כמ"ש הרמב"ן שהרגיש בעצמו אפיסת הכחות וראה שקרב יומו לבא אע"פי שלא היה חולה קרא לבנו ליוסף וראה לצוותו על ענין קבורתו ובזה מהלמוד לנו ולבנינו עד עולם שלא יתאחר אדם לעשות צואתו מחמת חליו עד היותו קרוב למות כי אז בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ולא יהיה בו כח ולא משפט שכלי מחמת חליו לצוות מה שראוי אבל שקודם חליו יצוה את ביתו כמו שעשה יעקב שקודם חליו קרא את יוסף לצוותו על קבורתו והנה צוה זה ליוסף ביחוד כפי דעת רש"י ומפני שהיה היכולת בידו שלא היה לשאר אחיו. אבל במדרש נתנו טעם בזה יפה מאד והוא שבעבור יוסף שלח להביא את אביו מצרימה והוא הביאו שם מדעתו על כן צוהו שיחזירהו למקום שהוציאו משם כאלו אמר כיון שאתה הבאת אותי מארץ כנען ראוי הוא שאתה תשיבני אחרי מותי. ולי אני בזה טעם אחר והוא שיעקב צפה ברוח הקדש שעצמות יוסף אחרי מותו ישארו במצרים עד שיגאלו ישראל משם וחשש שמא יוסף ג"כ יסכים שישארו עצמות אביו ג"כ שם כדי שיעלו עצמות שניהם ושיהיו עצמות הזקן סבה לשיעלו עצמות יוסף עמהם. לכן צוהו על קבורתו שתהיה מיד אחרי מותו ושלא תתאחר עד זמן הגאולה ולזה אמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים. כי הנה שימת היד תחת הירך היא להשביעו בברית המילה הסמוך לאותו מקום כמו שביארתי בהשבעת אברהם לאליעזר עבדו. או שכיון יעקב בזה לרמוז שידיו ישאוהו ויוליכוהו משם כי כן יעשו מוליכי המתים שישימו ידיהם תחתיהם להוליכם. ואמר ועשית עמדי חסד ואמת לפי שהי' ליעקב עם יוסף שתי בחינות אם במה שהוא בנו ואם במה שהוא שר ושופט על הארץ. ובבחינת גדולתו אמר ועשית עמדי חסד. אמנם בבחינת היותו בנו אמר ואמת כי היה מחוייב כפי האמת השכלי לעשותו והיתה שאלתו אל נא תקברני במצרים ומלת נא במקום הזה הוא בלשון עתה יאמר ידעתי בני ידעתי שבזמן הגאולה יעלו עצמותיך בני ישראל מכאן אבל איני רוצה שעתה אקבר במצרים ושאז ישאו עצמותי מזה. אבל שאלתי ובקשתי שלא עתה תקברני במצרים אלא שמיד שאשכב עם אבותי והוא רמז למיתה מיד אתה תשאני ממצרים וקברתני בקבורתם באופן שבשום צד לא זמן רב ולא מעט אקבר במצרים. ויוסף השיבו אנכי אעשה כדבריך רוצה לומר מה שמוטל עלי ויהיה בכחי ורשותי אנכי בלא ספק אעשה כדבריך יהי רצון מלפני הש"י שירצה פרעה לתת לי רשות ללכת אבל מצדי לא אתעכב ולא אמנע וזהו אעשה כדבריך. ובמדרש דרשו יפה הפסוק הזה אמרו אבי מאחר שאתה משתדל כ"כ להקבר בארץ ישראל גם כן אנכי אעשה כדבריך שאצוה בשעת מותי שישאוני מכאן לשם ואעשה גם אנכי לעצמי כמו שאתה דברת לעצמך וכבר כתבתי ענין הקבורה ותועלתה אצל קבורת אברהם ושרה. ואמנם למה השתדל כל כך יעקב ויוסף גם כן שיהיו נקברים בארץ ישראל יתבאר בסוף זה הסדר אצל השבעת יוסף לאחיו על קבורתו. ולפי שהמלך לא יעכב זה בידי יוסף השביעו הזקן עליו וכבר הוצרך אח"כ לזה ששלח לומר לפרעה אבי השביעני לאמר והיתה תשובתו עלה וקבור את אביך כאשר השביעך והותרו השאלות הב' וג'. וספר הכתוב שאחר הדברים האלה כלומר סמוך אליהם כי לא נתארכו עליהם ימים רבים הוגד ליוסף שאביו חולה. ומפני שהיה זקן וחלוש מאד חשש אולי ימות פתאום או אם בימים ההם לא היה אדם ניצול מחליו וכמו שאמרו חז"ל שעד חזקיה לא חלה אדם שיחיה מחליו וכן מיד ששמע בחליו הלך והוליך את בניו עמו כדי שיברכם יעקב לפני מותו. וכן היה שבבואו התחזק וישב על המטה ודבר עם יוסף וברך את בניו ואחר כך קרא לכל בניו וברכם ובהשלמתו ברכותיו אמר ויכל יעקב לצות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע וגו' והוא המורה שמת יעקב בנשיקה בהיותו מדריך את בניו ובהשלימו דבריו. והנה היו דבריו ליוסף אל שדי נראה אלי בלוז וגו' לפי שהיה דעתו להסיר הבכורה מראובן ולתתה ליוסף כמו שיתבאר ואולי יראה זה ממנו עוות הדין ומשפט מעוקל. לכן הודיעו איך משמים שמו הדבר הזה בלבו לעשותו וזהו אל שדי נראה אלי בלוז וגו' ר"ל ידוע תדע שבבואי מבית לבן נראה אלי אל שדי המורה על קיום ההבטחה והיה זה בלוז מקום מוכן לנבואה וכל זה יוכיח על אמתת המראה ההיא והנבואה ההיא לא תחשוב שנאמר לי על רבוי זרעי אחרי אין הדבר כן אבל ויברך אותי. כי אותי בפרט היתה הברכה ההיא. והנה היה ענינה שאמר לי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים ושלשת הלשונות האלו מורים שהיו עוד שלשת בנים להיות נוספים בבני וכנגד הא' אמר הנני מפרך. וכנגד הב' אמר והרביתיך. וכנגד הג' אמר ונתתיך לקהל עמים. ואין לומר שנאמר זה על רבוי זרעי כי מיד אח"ז אמר לי ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם. ומאשר בירושת הארץ ביארה המראה שהיה לזרעי אחרי מורה שמה שאמר משלשת הבנים. היה ברכה לי לא לזרעי שאם לא כן היה לו לומר ונתתי את הארץ הזאת אחוזת עולם. אבל כיון שבארץ ביארה שהיה לזרעו הנה א"כ ברכת הבנים היה לי לא לזרעי. והנה אחר המראה ההיא לא נולד אלא בנימין ודבר אלדינו יקום לעולם. הנה א"כ בהכרח יאמר ששני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם ועליהם אמר השם היעוד הזה. והרא"בע כתב שנתן יעקב הבכורה ליוסף לפי שלא תאות רק לבכור פטר רחם וכיון שראובן לא היה ראוי אליה היתה ראויה ליוסף שהוא פטר רחם לרחל כי דן וגד היו בני השפחות ומאשר אמר הנני מפרך בתחלה ידעתי שנאמר על אפרים כי שמו אפרים מלשון מפרך. וכן אמר לו שם אני אל שדי פרה ורבה שפרה רמז לאפרים כמו מפרך ורבה על מנשה וזהו יעוד והרביתיך שנ' א"כ על מנשה שהוא אחיו והנה נראה לו ענין אפרים בשמו לא ענין מנשה לפי שמנשה להיותו בכור ליוסף כבר היה ראש לשבטו ולא נתחדש בו דבר אבל באפרים שלהיותו הצעיר מבניו לא היה ראוי שיהיה ראש שבט הוצרכה הנבואה להודיעו שהוא יהיה שבט בפני עצמו וגדול בפני אחיו ואמר הנני מפרך על אפרים ועל מנשה הסתפק לומר והרביתיך. והג' שהוא ונתתיך לקהל עמים נאמר על בנימין. והנה ראה יעקב שהיה המראה ההיא על שני בני יוסף הנולדים לו קודם בואו למצרים ולא לשאר בניו וגם לא על שאר בני יוסף אם יוליד אח"כ לפי שנ' לו הנני מפרך ויוסף קרא לבנו אפרים כאלו מן השמים הורוהו לזה כדי שתתקיים בו המראה ההיא ולא קרא כן אחד משאר בני בניו ולכן גזר אומר ואמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ר"ל שיקראו שניהם שבטים בדגלים ובחנוכת המזבח ובנחלת הארץ וביתר הדברים כלם נחשבו אפרים ומנשה כראובן ושמעון גם כיון באמרו אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ר"ל שיהיו כ"כ רבי האוכלוסים אפרים ומנשה כראובן ושמעון וכן אתה מוצא שהיו פקודי אפרים ומנשה יותר מראובן ושמעון והותרו השאלה הד' וה'. ואמנם ומולדתך אשר הולדת אחריהם. ר"ל אשר תוליד אחריהם כדברי רש"י לך יהיו רוצה לומר לא יהיו במדרגת בני אלא במדרגת בני בני כי הנה אפרים ומנשה יהיו כראובן ושמעון אבל שאר אחיהם יהיו במדרגת בני בנים וזהו לך יהיו שיהיו כבניך ולפי שלא יחשוב יוסף ששאר הבנים יהיו נחשבים על שמו יהיו אם כן מביתו ג' שבטים אפרים ומנשה ויוסף לכך הוצרך לברר על שם אחיהם יקראו בנחלתם וכל ביתך אם כן תוכלל בשני שבטים אלו ושאר בני יוסף יהיו ראשי משפחות בישראל כחנוך ופלוא חצרון וכרמי בני ראובן. גם בזה הועילה ברכת יעקב ליוסף ר"ל שאפילו בני שלשים ליוסף היו ראשי משפחות ומכח זה המאמר כמו שאמר למכיר משפחת המכירי ומכיר הוליד את גלעד לגלעד משפחת הגלעדי אלה בני גלעד איעזר משפחת האיעזרי וגומר ראה שלא נמצא ככה בשאר השבטים רק בבני הבנים בלבד והם הם מיורדי מצרים וזהו טעם ומולדתך אשר הולדת אחריהם שלא בלבד נאמר על שאר בני יוסף כי אם על כל תולדותיהם עם היות שלא ישר זה בעיני הרא"בע. ואולי שלזה נאמר וירא יוסף לאפרים בני שלשים כדי להודיע שמכח ברכת אביו זכה לזה כי אלה הן התולדות שהוליד אחריהם והותרה בזה השאלה הו'. ואמנם אמרו ואני בבואי מפדן אפשר לפרש שאמר יעקב ליוסף וראוי לי לעשות לו היתרון הזה על אחיך לפי שקבלת עלבון ממני בקבורת אמך שלא קברתיה במערת המכפלה כאשר קברתי את לאה וקברתיה בדרך אפרת והיה זה לפי שמתה עלי בדרך ולא יכולתי להוליכה שמה להקבר. ובעבור זה לבניך היתרון הזה. והיותר נכון אצלי הוא שבמאמר הזה נתן יעקב ראיה אחרת על עשותו אפרים שבט בפני עצמו מלבד מנשה שהיה שבט במקום יוסף אביו וענינו שאני בבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך והמקום שמתה בו הוא כברת ארץ לבא אפרת וקבר אותה שם בדרך אפרת והיה זה לו סימן גדול שנקברה ונשארה זכירת רחל באפרים בן יוסף בנה כי אפרתה ואפרת מורים על שם אפרים כמו שאמר מפרך. הנה אם כן עשה הזקן שתי ראיות. או אמור טענות על עשותו את אפרים שבט בפני עצמו הא' מלשון מפרך. והב' מקבורת רחל בדרך אפרת. ואמנם מה המתנה שנתן יעקב ליוסף בעשות את בניו שבטים הנה הוא אצלי ג' דברים. האחד כי לפי שהיה ישראל בנוי על י"ב עמודים ערכם במציאות כערך הי"ב מזלות בשמים ממעל וצפה הזקן ברוח הקדש שעתיד שבט לוי ליבדל משאר השבטים לעבוד מקדש ה' היה מחייב שיתוסף עוד שבט אחר למלאת מקומו בשבטים ובכל שאר הדברים להשלים מספר י"ב שבטי יה וזה לא היה אפשר אלא בחלוק שבט אחד לשנים והוא משפט הבכורה הנה אם כן לכבוד ולתפארת ולקדושה רבה היה ליוסף הדבר הזה. והב' לענין רבוי האוכלוסים כי הנה מברכת יעקב זכו בני יוסף שהיו פקודים הרבה כראובן ושמעון. והג' והיא נמשכת מזאת הנה היא בענין נחלת הארץ כי עם היות שנתחלקה לגולגלותם הנה היו שמה גורלות באיזה מחוז יירש כל שבט נחלתו ואם היה יוסף שבט אחד לא היה לו רק גורל אחד ובהיותו שני שבטים יהיו לו שני גורלות שהוא יתרון גדול ואם בהיותו אוכלוסין יהיה לו חלק רב. וכבר ביארתי בפירושי לספר יהושע איך נתחלקה הארץ ושם ביארתי בשלמות רב הדרוש הזה שהוא רב הספקות והוחרו בזה השאלות הז' והח':