בראשית מז, כז

וישב ישראל בארץ מצרים. והיכן בארץ גושן שהיא מארץ מצרים:

ויאחזו בה. לשון אחוזה:

וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּאַרְעָא דְגשֶׁן וְאַחֲסִינוּ בַהּ וּנְפִישׁוּ וּסְגִיאוּ לַחֲדָא

וִיתֵיב יִשְרָאֵל בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּבְנוֹ לְהוֹן בָּתֵּי מֶדְרָשִׁין וּפַלְטִין בְּאַרְעָא דְגשֶׁן וְאַחְסִינוּ בָהּ אַחְסָנַת חַקְלִין וּכְרָמִין וּנְפִישׁוּ וּסְגִיאוּ לַחֲדָא

ויאחזו בה. שקנו שם אחזה:

וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן. עיר גושן קרובה למצרים, ומפני שהיו שנים עשר בניו הגונים ונכבדים כל אחד מהם לפני מלכים יתיצב לכך רצה יעקב להתישב בארץ גושן ולא במצרים ממש אשר שם המלכות לבל יעשו מהם גזברים ושלטונים.

ונראה בפשט הכתוב הזה כי לפי שהיה יודע יעקב אבינו ירידתם למצרים סבת הגלות לזרעו, וכי יתחיל בו עתה, מפני זה יאמר וישב ישראל כלומר נתישב שם, לא כמחשבת בניו שאמרו לפרעה לגור בארץ באנו כי היו סבורים לחזור לארץ כנען ככלות הרעב מיד וע"כ אמרו לגור ולא להתישב.

ואמר ויאחזו בה. מלשון אחוזה ונחלה ולא נתקיימה מחשבתם. והיה ראוי לומר ויאחזו בניו בה, אבל הוא מלשון השורש הנאחז בקרקע ממנו נמשכים הענפים ויפרו וירבו מאד, וע"כ לא הוצרך הכתוב לפרש אלא סתם ויאחזו לפי שכבר הזכיר ישראל שהוא השורש אין ספק שהענפים נאחזים מן השורש.

והנה הצדיקים המשילם הכתוב לשורש הממלא כל הארץ הוא שכתוב (תהלים פ') פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ, וכתיב (ישעיה כ ז) הבאים ישרש יעקב. וע"כ תמצא בפרשה זו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. מה שאין כן ברשעים שהכתוב ימשילם לאילן שאין לו שורש לפי שאין להם קיום ועמידה, שכן תמצא בסנחריב הרשע (יחזקאל ל"א) הנה אשור ארז בלבנון יפה ענף וחרש מצל. גם בנבוכדנצר כתיב (דניאל ד') רבא אילנא ותקיף. והזכיר הכתוב רומו של אילן וגבוליו וענפיו ופריו ולא הזכיר בו שורש בספור החלום, רק מה שאמר המלאך ברם עקר שרשוהי בארעא שבוקו, והיה זה לרמוז לו שתחזור מלכותו אליו, והוא שאמר דניאל ודי אמרו למשבק עקר שרשוהי די אילנא מלכותך לך קימא. וכן אמר הכתוב בענין הרשעים (ישעיה מ') אף בל נטעו אף בל זורעו אף בל שרש בארץ גזעם, וכתיב (הושע ט') שרשם יבש פרי בל יעשון. אבל הצדיקים יש להם שרש ושרשם מתקיים לעד לעולם איננו מתמוטט, וכן אמר שלמה (משלי י"ב) לא יכון אדם ברשע ושורש צדיקים בל ימוט.

ויאחזו בה קנו שם נחלה ואחוזה.

ויפרו וירבו לקיים מה שנאמר כי לגוי גדול אשימך שם. שלימא סדרא דפרשת ויגש

ויאחזו בה. כי כל הארץ היתה לפרעה ונתנה להם והרי היא להם לאחוזה כי הם לא מכרו כלום כי כמו שלא מכרו הכהנים שהיה להם חוק מאת פרעה כך יוסף כלכל אחיו ולא מכרו כלום והיתה הארץ להם לאחוזה:

לתורה ולתעודה, למקדשי אל וסדר עבודה, ולקטורת קנה וקדה, יזכיני לארץ חמדה, ואוייבתי תהיה אבודה ושדודה, ועל מחמדיה תהא ידו הדה, בסיימי ויגש אליו יהודה.

וישב ישראל בארץ מצרים וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר ״בארץ מצרים בארץ גשן״? עוד, מה קשר ושיכות ל״ויפרו״ וגו׳ עם ״וישב ישראל״?

אכן יתבאר הכתוב על פי מה שכתבנו בפסוק (בראשית מ״ו:ג׳) ״כי לגוי גדול״ וגו׳, כי סבת ירידת מצרים היא להעלות ניצוצי הקדשה אשר נתפזרו ובאו שמה, והוא אמרו וישב ישראל בארץ מצרים פרוש שהיא מקום קלפה המזהמת, בארץ גשן מלשון הגשה, כי שמה הוגשו כל ניצוצי הקדשה באמצעות ענף הקדשה שהוא ישראל, שהוא בבחינת אבן השואבת לדומה לו. ואמר לשון יחיד רמז אל היותם בלב מיחד כלם ואין ביניהם פרוד, ובאמצעות כן ויאחזו בה פרוש אחזו דבר בה, והם הניצוצות הנזכרים, ובזה ויפרו וירבו כי כשיתרבו הנפשות יתרבו הנולדים. ועין מה שפרש המגיד למהרי״ק בפרוש פסוק (שמות א:ו) ״וימת יוסף וגו׳ ובני ישראל פרו וישרצו וירבו״ ותמצא עזר לדברינו דברי אלהים חיים.

חסלת פרשת ויגש

וישב ישראל בארץ גושן וגו'. כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר כי הקב״ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך,והמה בקשו להיות חושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב וישב יעקב ביקש לישב בשלוה קפצה עליו רגזו של יוסף כו', הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, מלמד שמתחלה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב״ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה.

ואמר ויפרו וירבו מאוד, וסמיך ליה ויחי יעקב רמז בסמיכות זה למה שארז״ל (תענית ה:) יעקב לא מת ומקשה וכי בכדי חנטו חנטיא כו' ומתרץ מקרא אני דורש אל תירא יעקב וגו' ושב זרעו מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים, ומקשים כאן שלא תירץ לו כלום על וכי בכדי חנטו חנטיא כו'. וביאור הדבר כך הוא שכל מי שמניח בנים דומה כאלו אינו מת, לפי שעובר ירך אמו הוא וכרעיה דאבוה הוא וחלק מן האב כלול בבן, כשהבן בחיים אז גם חלק אביו הכלול בו בחיים ודווקא יעקב שכל מטתו שלימה וכולם צדיקים כמ״ש (עיין רש״י בראשית יח יט) כל המעמיד בן צדיק כאלו אינו מת, דווקא בן צדיק אבל בן רשע החשוב בחייו כמת כשל עוזר ונפל עזור (ישעיה לא ג) ואין ברא כזה מזכי אבא, לפיכך אמרו דוקא יעקב לא מת, אע״פ שחנטו חנטיא מכל מקום כשזרעו בחיים אז גם הוא חלק ממנו בחיים, ודבר זה נרמז בסמיכות זה כי על ידי ויפרו וירבו מאד והיה זרעו בחיים, לפיכך ויחי יעקב שגם הוא בחיים.

בארץ מצרים בארץ גשן. להיפך מיבעי בארץ גשן בארץ מצרים. היינו שבארץ מצרים כפרש״י. וכמו בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלא משום דישיבת ישראל משמעו שתים. א׳ ישיבה גשמית דירה לכל אחד. ב׳ קדושת כנ״י וישוב הכלל. ופי׳ וישב ישראל שדירת כל אחד הית׳ בכל ארץ מצרים. כמו שיבואר בס׳ שמות א׳ ז׳ שאח״כ נתמלאו בכל הארץ. וישיבת הכלל וקדושת כנ״י הית׳ בארץ גושן. וקרוב לזה פי׳ בת״י דבתי מדרשות וב״כ היו בארץ גשן:

ויאחזו בה. קנו שדות ואחוזות בכל מקום:

וישב ישראל. תחלה ישבו ברעמסס לא בכל ארץ גשן שהיתה למצרים, ועתה שהעביר אותם לערים הקנה כל ארץ גשן לבני ישראל, באשר פרו ורבו מאד והוצרכו לארץ רחבת ידים:

ו (ג"א), שלא תאמר שישבו בשתי ארצות במצרים ובגושן: