בראשית מז, כד

וִיהֵי בְּאָעוֹלֵי עֲלַלְתָּא וְתִתְּנוּן חַד מִן חַמְשָׁא לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע חֳלָקִין יְהֵא לְכוֹן לְבַר זְרַע חַקְלָא וּלְמֵיכַלְכוֹן וְלֶאֱנַשׁ בָתֵּיכוֹן וּלְמֵיכַל לְטַפְלְכוֹן

וִיהֵי בְאִישׁוּנֵיהּ בְּמִכְנוֹש עֲלַלְתָּא וְתִתְּנוּן חוּמְשָׁא לְפַּרְעה וְאַרְבַּע חוּלְקִין יְהֵי לְכוֹן לְבַר זַרְעָא דְאַרְעָא וּלְמֵיכְלֵיכוֹן וּלְפַרְנוּס בָּתֵּיכוֹן וּלְמֵיכוּל לְטַפְלְכוֹן

והיה בתבואות. שהם שלו:

ונתתם חמישית לפרעה. כי זה הוא הראוי לו מהם אחר שיפרעכם את המוטל עליו לפרוע:

וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה. שהוא חייב לתת לכם כמו בעל השדה:

ולאכלכם. ובשביל מזונותיכם שהוא חייב לתת לכם ובכן נשאר בדין החומש שלו:

ונתתם חמישית לפרעה כי מחמש הידות יהיה, אחת לזרע הארץ, והשניה לאכלכם, והשלישית לאשר בבתיכם לעבדכם ולשפחותכם, והרביעית לטפכם, והחמישית לפרעה.

חמישית לפרעה וגו׳. נתחכם לומר כי קודם כל דבר יטול פרעה חמישית הזרע, ומשכחת לה שישאר בארבע הידות שיעור המספיק לזרע השדה והם יצאו נקיים, אף על פי כן לא יגרע מהחמישית לפרעה. אחר כך ״ולזרע השדה״ ויקדימו זרע השדה, ואחר כך יטלו המה כל הנשאר אם מעט ואם הרבה.

וטעם אמרו ולאכל לטפכם ולא כללם ״לאשר בבתיכם״, להיות שהטף מנתם מרבה כנגד חלק העודף, אמר ״ולאכל לטפכם״.

והיה בתבואת. בשני תבואות. וגם דקדק בזה שלא יקח החמישית אלא בתבואות ולא בתבן ומוץ:

לזרע השדה. הוא תבואה כמו שהיא:

ולאכלכם. דרך מאכל בעה״ב שטוחנים חטים ואוכלים עם הסובין כמש״כ לעיל י״ב:

ולאשר בבתיכם ולאכול לטפכם. דרך אדון עם עבדיו לטחון ולהפריד הסובין והמורסן מן הסולת ומאכילין הסובין ומורסן לעבדים ובהמות והסולת לטף היינו זקנים וילדים. וזהו עוד חלק יהי לאשר בבתיכם זהו עבדים ושפחות. ואכילת הטף. וע׳ ספ׳ ויקרא כ״ב י״א:

והיה. ואח"כ כשתעשה פרי תבואה תתנו חמישית לפרעה, [וזה לא היה כבד עליהם, שכבר נתנו חומש בשבע שני השבע] וארבעה חושים יהיה לכם ומזה תתנו אתם בעתיד לזרע השדה ולאכלכם וגם לאכול אשר בבתיכם עובדי האדמה שישרתו אתכם:

ב לא בשנה ראשונה לבדה. הקשה הרא"ם למה לא פירש זה לעיל גבי והיה בתבואות שבכל שנה שאז היה שב לכל הכתובים שאחריו. (נח"י), יש לומר דכאן מוכח שפיר דקאי אכל השנים, דעל שנה זו כבר אמר הא לכם לזרע וכו', ואם כן לזרע השדה למה לי, אלא על כרחך דלא עשה חוק זה לשנה ראשונה בלבד, ובשאר השנים לא יצטרכו ליתן החומש, דאם כן מה איכפת ליה אם יזרעו או לא, אלא על כרחך שהחוק היה לכל שנה, ואם כן הוצרך להזהיר שיזרעו כדי שלא יגרע החומש:

ג משום דכתיב אחר כך בהדיא לטפכם, דהיינו בנים קטנים: