בראשית מז, כט

ויקרבו ימי ישראל למות. כל מי שנאמר בו קריבה למות לא הגיע לימי אבותיו [יצחק חי מאה ושמונים ויעקב מאה ארבעים ושבע. בדוד נאמר קריבה, אביו חי ארבע מאות שנים והוא חי שבעים]:

ויקרא לבנו ליוסף. למי שהיה יכולת בידו לעשות:

שים נא ידך. והשבע:

חסד ואמת. חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול:

אל נא תקברני במצרים. סופה להיות עפרה כנים ומרחשין תחת גופי ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחלות, ושלא יעשוני מצרים עבודה זרה:

וּקְרִיבוּ יוֹמֵי יִשְׂרָאֵל לִמְמַת וּקְרָא לִבְרֵהּ לְיוֹסֵף וַאֲמַר לֵהּ אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ שַׁוִּי כְעַן יְדָךְ תְּחוֹת יַרְכִּי וְתַעְבֵּד עִמִּי טִיבוּ וּקְשׁוֹט לָא כְעַן תִּקְבְּרִנַּנִי בְּמִצְרַיִם

וּקְרִיבוּ יוֹמֵי יִשְרָאֵל לִמְמַת וּקְרָא לִבְרֵיהּ לְיוֹסֵף וַאֲמַר לֵיהּ אִין כְּדוֹן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ שַׁוִי כְּדוֹן אִידָךְ בִּגְזֵירַת מְהוּלְתִּי וְתַעֲבֵיד כְּדוּן עִמִי טִיבוּ וּקְשׁוֹט לָא כְדוֹן תִּקְבְּרִינַנִי בְּמִצְרָיִם

ויקרבו ימי ישראל למות פתרונו כאשר קרבו ימי ישראל למות קרא לבנו ליוסף והוא בשנה האחרונה לימיו וענינו כי הרגיש בעצמו אפיסת הכחות ויתרון החולשה ואיננו חולה אבל ידע כי לא יאריך ימים ולכן קרא לבנו ליוסף ואחרי שוב יוסף למצרים חלה והוגד ליוסף ובא לפניו עם שני בניו כדי שיברכם וכן ויקרבו ימי דוד למות (מלכים א ב א) ושם (שם פסוק ב) נאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ כי ידע בנפשו כן:

שים נא ידך. מפורש בדברי אליעזר. גם חסד ואמת:

ויקרבו ימי ישראל למות - כל מקום שאדם חפץ לצוות את בניו צריך לאמר ויקרבו. וכן: ויהי כי זקן יצחק וגו'. ויקרא את עשו וגו' לא ידעתי יום מותי. וכן: ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו. ועיקר התחלת פרשה זו מן - וישב ישראל בארץ מצרים וגו' כי עליו מחובר ויחי יעקב אלא שלא רצו הקהילות לסיים פרשת ויגש בותהי הארץ לפרעה וסיימוה בוישב ישראל.

שים נא ידך - כבר פירשתיו אצל עבד אברהם.

אל נא תקברני במצרים. אפי' בארון כענין ויישם בארון במצרים. שאם תעשה כן אפי' לשעה לא יניחוך להוליכני למערה שיאמרו שזה מספיק כמו שהי' המנהג אצלם:

ויקרבו ימי ישראל למות. כל מקום שנאמר קריבה לא הגיע לימי אבותיו וכן ויקרבו ימי דוד לא הגיע לימי בעז ועובד וישי שחיו יותר מד' מאות שנה ודוד לא חיה כי אם ע' שנה:

ועשית עמדי חסד ואמת. כלו' אמרת שאתה חייב לקברני בארץ כנען לכך אני מפייס אותך שתעשה עמי חסד ואמת ותטרח לקברני לשם:

אל נא תקברני במצרים. מה שפרש"י לפי שעתיד להיות עפר ארץ מצרים כנים לא נהירא לי דמזה לא היה לו לירא דהשתא בנימין בנו לא שלטה בו רמה כל שכן אביו אם לא נאמר שזה לא היה יעקב יודע. ואומר ר"ת שהיה ירא שלא ינצלו מצרים מעשר מכות בעבורו אם יקבר במצרים שהרי נקרא ישראל שה פזורה ומצרים נקראים חמורים שנאמר אשר בשר חמורים בשרם וכתיב פטר חמור תפדה בשה:

ויקרבו ימי ב' במסורה הכא ואידך גבי דוד איתא במדרש אמר הקב"ה אתה עשית קמ"ז מזמורים (חוץ מאסף והימן וידותן) כמנין שנות יעקב תזכה כמותו מה הוא ובנו מלכו ביחד אף אתה ימלוך שלמה בניך בחייך. ד"א מה יעקב לא הגיע לימי אבותיו אף דוד כן דכתיב ביה והמלך דוד זקן בא בימים וגו':

נא ידך בגימטריא מילה:

חסד ואמת פרש"י חסד שעושין עם המתים זהו אמת:

אמת נוטריקון ארון מטה תכריכין:

ויקרבו ימי ישראל למות. מאין ידע, אבל הכיר בעצמו שאפסו כחותיו ורצה לצוות על יוסף אבל לא היה חולה, ואח"כ חלה והוגד ליוסף הנה אביך חולה. וכן מצינו בדוד (מלכים א ב׳:א׳) ויקרבו ימי דוד למות, כי הרגיש בעצמו כן ומזה אמר (שם) הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ.

וע"ד הפשט מה שהזכיר ישראל ולא אמר ימי יעקב למות כמו שאמר בתחלה ויחי יעקב ויהי ימי יעקב. מעת שקראו הקב"ה בשם ישראל ואמר לו (בראשית ל״ב:כ״ט) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, הפרשיות נוהגות כמנהג הזה לקרותו פעם ישראל פעם יעקב. כי מה שאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, אין זה מניעה אלא שיהיה שם ישראל עיקר ושם יעקב טפל לו. גם זו הפרשה נוהגת המנהג הזה, ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף ויתחזק ישראל. ואמר עוד ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי, וירא ישראל את בני יוסף. וכתיב עוד בסוף הפרשה ויכל יעקב לצוות את בניו ויחנטו הרופאים את ישראל.

וע"ד השכל מה שהזכירו הכתובים בפרשה זו פעם יעקב פעם ישראל הכל בהשגחה ובכונה ידועה. כי שם יעקב נאמר על מדות הגוף בעניני הגוף בעוה"ז, כי מה שנקרא יעקב על שם (בראשית כה) וידו אחזת בעקב עשו, ושם ישראל נאמר על מדות הנפש הוא שכתוב (בראשית לב) כי שרית עם אלהים.

וידוע כי עיקר הכונה במדות הנפש ולא במדות הגוף. מ"מ א"א לו לאדם לעקור לגמרי מדות הגוף ושלא ישתמש בהם כי לא יוכל לחיות זולתם, אבל הכונה להיות הנפש עיקר ומדות הגוף טפל. וזהו שאמרו ז"ל לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא שיהא ישראל עיקר ויעקב טפל לו. וכל מי שעושה מדות הגוף עיקר ומדות הנפש טפל שהיא עבודת ה' יתברך הנה הוא ממית את נפשו. ומזה אמר דוד (תהילים כ״ב:ל׳) אכלו וישתחוו כל דשני ארץ לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה. קרא דשני ארץ הנמשכים אחר התאות כי הם המחזיקים במדת הגוף ועושים אותם עיקר ועושים עבודת הש"י טפל. ומזה הזכיר תחלה אכלו ואחר כך וישתחוו, לפניו יכרעו כל יורדי עפר אין כריעה זו לשון השתחויה אלא לשון השפלה מלשון (תהלים כ ט) כרעו ונפלו, כלומר יענשו וירדו לעפר לפי שאין אחד מהם משתדל להחיות את נפשו. וכן דרך הכתובים להזכיר יעקב אצל הענינים החומרים, הדברים המורכבים הגופניים, וישראל אצל הדברים הפשוטים הדקים הזכים והרוחניים. וזהו לשון הנביא שאמר (ישעיהו מ״ג:א׳) בוראך יעקב ויוצרך ישראל. הזכיר אצל יעקב בריאה ואצל ישראל יצירה. וכן הכתובים מיחסים הבריאה לחשך והיצירה לאור, הוא שכתוב (ישעיהו מ״ה:ז׳) יוצר אור ובורא חשך. וכן מיחסים האנשים לישראל והנשים ליעקב, הוא שכתוב (שמות י״ט:ג׳) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. וזהו מאמר הנביא (ישעיהו מ״ג:כ״ב) ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. יאמר כשאתה יעקב ונמשך אחר החומר ועסקי הגוף לא אותי קראת, אבל כי יגעת בי והשתדלת בעסקי הנפש אתה נקרא ישראל. ועל כן התחילה הפרשה ויחי יעקב ואמר ויהי ימי יעקב כי אצל חיי הגוף בעולם הזה הוצרך שם יעקב בהכרח, והזכיר שם ישראל אצל המיתה כי מיתת הגוף בעוה"ז הוא חיי הנפש לעוה"ב. וכן ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת וכן וישתחו ישראל ויתחזק ישראל כשיזכיר המטה שמת בה יזכירנו בשם ישראל. וכן בסוף הפרשה התחיל לענינו הראשון והזכיר יעקב הוא שאמר ויכל יעקב לצוות את בניו, ואחר שהזכיר ויאסוף רגליו אל המטה הזכירו בשם ישראל ויחנטו הרופאים את ישראל. ומה שכתוב ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף, כי תולדות יעקב יוסף וכשנולד יוסף יעקב היה שמו ולא נקרא עדיין בשם ישראל. וכן ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי וגו' כי בתחלת המראה הזאת שהיה בלוז יעקב היה שמו כי כן כתוב (בראשית ל״ה:ו׳) ויבא יעקב לוזה. ומשם ואילך מזכיר ישראל בכל פעם. ומה שהזכיר ויקרא יעקב אל בניו ולא אמר ויקרא ישראל אל בניו מפני שנסתלקה ממנו שכינה. כי השררה העצומה במעלת הנפש היא ראית פני השכינה.

וע"ד המדרש ויקרבו ימי ישראל למות זהו שאמר הכתוב (דברי הימים א כ״ט:ט״ו) כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה. ולואי כצל כותל או כצל אילן אלא כצל עוף הפורח באויר שנאמר (תהילים קמ״ד:ד׳) ימיו כצל עובר שהעוף עובר וצלו עובר עמו לכך נאמר ימיו כצל עובר. הוי אומר כצל ימינו עלי ארץ. ואין מקוה אין מי יקוה שלא ימות הכל יודעין ואומרים בפיהם שמתים, אברהם אמר (בראשית ט״ו:ב׳) ואנכי הולך ערירי. יצחק אמר (שם כז) בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. ואף יעקב אמר ושכבתי עם אבתי אימתי בשעה שנטה למות. ויקרבו ימי ישראל למות זהו שאמר הכתוב (קהלת ח׳:ח׳) אין אדם שליט ברוח ואין שלטון ביום המות, כשנטה יעקב למות התחיל משפיל עצמו לפני יוסף אמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך. וכן אתה מוצא בדוד (מלכים א) ויקרבו ימי דוד למות. עד עכשיו קראו מלך שנאמר (מלכים א א׳:א׳) והמלך דוד זקן בא בימים. כשנטה למות לא אמר ויקרבו ימי המלך דוד למות אלא ויקרבו ימי דוד למות לקיים מה שנאמר (קהלת ח׳:ח׳) ואין שלטון ביום המות.

ויקרא לבנו ליוסף. לא קרא לראובן שהיה בכור ולא ליהודה שהיה מלך אלא ליוסף למה לפי שהיה ספק בידו לעשות. אל נא תקברני במצרים. בקש ממנו שני דברים שלא יקברנו במצרים ושיקברנו בארץ ישראל. שלא יקברנו במצרים שלא יעשוהו מצרים ע"ז שהרי כשם שנפרעין מן העובדים כך נפרעים מן הנעבדים שנאמר (שמות יב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. ושיקברנו בארץ ישראל לפי שהאבות תאבים ומחבבים קברות ארץ ישראל לפי שהיא ארץ קדושה מכפרת העונות כענין שכתוב (ישעיה לג) העם היושב בה נשוא עון. וכתיב (דברים לב) וכפר אדמתו עמו. ושם שער השמים להכנס התפלות והקרבנות, והנשמות הזוכות נכנסות דרך שם ושבות לשרשם, על כן הצדיקים מתאוים למות בארץ ישראל כדי שתמצא הנפש החכמה פתח פתוח ולא תצטרך לטרוח ולהתגלגל, ועוד שמתי ארץ ישראל חיים תחלה לימות המשיח אבל מתי חוצה לארץ אינם חיים אלא ע"י צער גלגול מחילות.

ויקרא לבנו ליוסף לפי שאמר לו הקב״ה בירידתו למצרים ויוסף ישית ידו על עיניך קראו עתה. ועוד כי בגללו בא יעקב שמה דין הוא שיתעסק להעלותו.

שים נא ידך תחת ירכי זאת לפנים בישראל דוגמת תקיעת כף היא.

ועשית עמדי חסד ואמת הוא תשלום גמול לפנים משורת הדין כמו שוב והשב אחיך עמך. חסד ואמת וקורין אותו מרצ״י בלע״ז, כלומר מחויב אתה לקברני אבל אינך חייב לטרוח לקברני בארץ כנען, ולכך אני מפייס אותך אל נא תקברני במצרים להשתקע שם בקבורה.

שים נא ידך תחת ירכי. השתעבד לכך להיות נתון תחת רגלי לכך:

חסד ואמת אמת הוא מה שחייב חסד מה שאינו חייב. ורש"י השיב חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול. ויתכן שיוסף היה חייב לקוברו שהוא בנו אבל לא היה חייב לקברו בארץ כנען. או נאמר שגם כן היה חייב לקוברו בארץ כנען אחר שהוציא אותו משם אבל לא היה חייב להוליכו לחברון לזה אמר אמת שהיה חייב להוליכו לארץ כנען חסד שיקברהו בחברון:

ויקרבו ימי וגו׳. כבר כתבתי בסמוך מנין ידע, ורמב״ן כתב שידע מהרגשת אפיסת כחותיו. ואין דבריו זכרונו לברכה נראים, כי כמה ימים יחיה אדם אחר שיתחיל להחלש.

עוד יש לומר כי הרגיש מהדברים אשר יארעו לאדם קדם מותו, על דרך אמרם זכרונם לברכה בספר הזוהר (חלק א רי״ז:) כי שלשים יום קדם מותו מעבירין ממנו הצלם, ומעשה הובא שם שראה רבי שמעון בר יוחאי רבי יצחק שעבר צלמו ממנו. והגם כי ידיעה זו משללת מבני אדם, הצדיקים מרגישים ויודעים כל דבר רוחני. עוד יתבאר הענין בדקדוק עוד אמרו ויקרבו ימי, וכי בימים שיך לומר לשון קריבה?

אכן כונת הכתוב הוא על פי מה שכתב איש אלהים קדוש, הלא הוא הרב רבי יצחק לוריא זכר צדיק וקדוש לברכה, ומצאת כי תדרשנו בספר קהלת יעקב, וזה לשונו: ואמנם ידעת מהתחלקות הנשמות לכמה ניצוצות, ובכל גלגול וגלגול באים קצת מהם, וכפי מספר הניצוצות של הצלם כך מספר ימי חייו, והימים שעושה בהם המצוות נתקן ניצוץ אחד של הצלם ההוא כנגד היום ההוא, והיום שאין עושה בו מצוה נשאר פגום ניצוץ ההוא של הצלם ההוא כנגד היום ההוא, וכן על זה הדרך וכו׳, עד כאן.

ומה מאד האירה הקדמה זו עיני משכיל בכמה פרטי החקירות. האחד האירה עינינו בסוד השנה כי היא לעלות ניצוץ שכנגד היום ההוא, והוא סוד אמרם כי השנה אחד מששים מהמיתה (ברכות נז:), ואין יציאת הניצוץ בהחלט מכרחת מהנשמה, אלא שנפרד מהכל ועודנו נסרך ונסבך בנפש, וזה מחסד אל שכל ניצוץ שזכה ביומו הנה הוא רחוק מההפסד הגם שירשיע אדם אחריו, וניצוץ אשר יעלה פגום הנה הוא יכול להתתקן על ידי תשובה, ישוב הניצוץ ויתתקן, גם זה מחסדי המתחסד הוא אלהינו יתעלה שמו.

גם האיר למול עינינו תשובת תרעומת גם בני אדם גם בני איש: מה זאת עשה לנו אלהים? מה נשתנו דורותינו מדורות הראשונים אשר שבעו חיים תשע מאות שנה ושלשים לאדם, וכן בניו ובני בניו שמונה מאות ושבע מאות, ואנחנו המפליא בחיים לא יגיע למאה שנה? ועל פי ההקדמה הלז נחה דעת כל אדם. והמשל בזה למלך שחלק אבנים טובות הבאים מהמחצב לאומנים לתקנם בתכלית היופי וההכנה, ולעשות להם משבצות זהב כדרך סגלות המלכים. וגזר אומר כי האיש הזריז והמשתדל לעשות התקון בכל ההשתדלות ובכל התקון והיופי כאשר צוה המלך, והיו לו האבנים הטובות לו לחלקו ונחלתו להשתעשע ולהתנאות בהם. ונתן האבנים במספר הרבה מאד לכל איש ואיש, לאחד נתן שלש מאות אלף ולאחד שלש מאות וחמשים אלף, הן חסר הן יתר. וקבע להם הזמן אשר יספיק למלאכה, יום אחד לכל אבן ואבן, ובמלאת הימים ישלח המלך לקחת האבנים הטובות. ויהי כי שלמו ימי המלאכה, פקד המלך אומניו העושים במלאכת האבנים, והנה יחד אוספו והמציאו לפני המלך פקדונו. ולא די שלא עשו בהם מלאכת התקון והיופי, אלא עוד להם קלקלו אותם ולכלכו אותם והחזירום כשהם מקלקלים. וכעס המלך על הדבר והצית אש בכל העבדים ההמה, ואת בניהם הקים תחתם ויראם את אשר פרץ באבותם פרץ על זה הדרך, ויצום ויאזרם לבל עשות כמעשה אבות. וימלך לבלתי הרבות להם המלאכה והקל מעליהם הדבר, ויתן להם שלשים אלף עד ארבעים אלף, וזה היה לבחירת ההטבה לעבדיו, אולי יוכלו הכין, גם לצד אמצעות היות פקדת המלך קרובה יתנו לב.

הן הנה הדברים הנאמרים במלך ישראל אלהי עולם ברוך הוא, אשר חלק אבנים טובות, הם הנשמות הנקראים אבנים יקרות, והוא סוד אמרו (בראשית מ״ט:כ״ד) ״משם רועה אבן ישראל״, שבאמצעות הכלים וההכנה אשר הכין בידינו, היא התורה ומצוותיו יתברך, להאיר אותם ולעשותם בתקון אשר יאות עשות, על דרך אמרם זכרונם לברכה (זהר חלק א׳ פ״ב) כי באמצעות התעצמות האדם בעשות טוב ורחוק הרע על פי התורה יעשה לנשמתו מעלה עליונה ויאיר אורה מאור תורה ויכין לה כסא, והוא בחינת המשבצות אשר כתבנו במשל, גם יקנה לה כתר מלכות.

ולראשונים התחיל ה׳ להרבות להם המלאכה, ונתן להם נשמות גדולות שבכל אחת יש בה חלקים רבים, והגביל לכל חלק מלאכתו יום אחד. והוא סוד (שמות טז:ד) ״דבר יום ביומו״, כי הענף יקרא יום, ונתן להם ימים רבים כנגד חלקים אשר בנפשותם. לאדם נתן יותר משלש מאות אלף חלקים שהם מספר ימיו תתק״ל, וכשעור זה הן חסר הן יתר לדורות ההמה. וכשקלקלו ופרץ ה׳ בהם פרץ ואת בניהם הקים תחתם נח ובניו, משם והלאה הקל ה׳ מתת רב הטורח ההוא כדי שתהיה הפקידה קרובה ויתחלחלו האנשים מעת הפקידה. וכשראה כי לא יכלו לעמד היה מחסר והולך להקל, והן היום בעונותינו ימי שנותינו בהם שבעים שנה שהם בקרוב חמשה ועשרים אלף יום, ורבים מבני עמנו לא עמדו בעבודה קלה כזו.

גם בזה הרוחנו מה שאנו רואים, כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו, ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה ויתמעטו הרגשותיו. הגם שאמרו זכרונם לברכה (קינים פ״ג מ״ו) זקני תורה דעתם מתישבת עליהם, דקדקו לומר ״מתישבת״ לשלול דעתם של זקני עם הארץ שמתטרפת, ולעולם כח השכלי והתבוני יאפס. ולפי ההקדמה האיר ה׳ עין בדבר זה, כי לצד שנסתלקו כל חלקי הנפש אין כח במועט הנשאר לעשות כשעור הכל, גם לא תעמיד הגוף ויכבד קצתו על קצתו לצד מעוט המניק והזן שהיא הנפש, וישוב כדעת קטן.

גם בהקדמה זו הרוחנו כונת מאמר רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה סב:ב) שאמרו: ״מה בין מיתת זקנים למיתת נערים? מיתת זקנים וכו׳ יפה לנר ויפה לפתילה״ וכו׳ עד כאן. המשילו מיתת הזקן לנר, וכשם שהנר הולך ומתמעט, גם הזקן כבר הלכו להם חלקי הנפש, וחלק האחרון שנשאר בו ביציאתו יהיה נדמה לו כאדם הישן שלא ירגיש ביציאת החלק ממנו, והבן.

גם בזה הרוחנו פרוש מה שאמר הכתוב (תהילים קד:כט) ״תסף רוחם יגועון״, שאין כונת הכתוב ידועה, גם לא אמר ״תסף ברוחם״. וכפי ההקדמה יאיר אור הכתוב כאור השמש, שיתכון לומר כי כשיגיע קץ האדם פקדת נפשו, יתוספו בו כל חלקי הנפש שנדו והלכו מדי לילה ולילה, והוא אמרו ״תסף רוחם״ – פרוש הרוח עצמה שלהם. וכבר אמרנו שהגם שהולכת אינה נעקרת בהחלט, אלא הרי היא כיציאת הנשמה בלילה בעת שינה, שמאיר אורה בגוף למטה והיא למעלה. וזה לך האות: בהעיר אדם את הישן, ירגיש חלק המתעורר וירגיש גם חלק אשר עלה, והבן.

גם הרוחנו דעת כי אותם חלקי הנשמה נקראים ימים. ובזה האיר משמעות הכתוב שבאנו עליו שאמר ויקרבו ימי ישראל למות, פרוש, חלקי הנשמה שעלו ממנו דבר יום ביומו הן עתה קרבו, כמאמר הכתוב (תהלים קד:כט) ״תסף רוחם״, והוא אמרו ״למות״. והרגיש יעקב אבינו בתוספת המרבה כי באו ימי השלום, ״ויקרא לבנו ליוסף״ וגו׳:

ויקרא לבנו ליוסף וגו׳. טעם שלא קרא אלא ליוסף, יש טעם פשוט בדבר, לפי שיש בידו יכלת. אלא צריך לדעת טעם אמרו לבנו ולא הספיק לומר ליוסף ואין לנו יוסף אחר לטעות. גם הוסיף תבת למ״ד ליוסף ולא הספיק לומר לבנו יוסף.

נראה כי בא הכתוב לתת טעם לקריאה, איך יקרא הדיוט למלך? והלא מצינו שכבוד מלכות עדיף מכבוד רבו, שנסתפקו במסכת קדושין (לג:) בבעיא בנו והוא רבו, ואמר שם הש״ס כשרצה לפשט מימרת רבי יהושע בן לוי שאמר: אני איני כדאי לעמד בפני בני אלא משום כבוד בי נשיאה. וכבר הארכתי בסוגיא זו כיד ה׳ הטובה עלי בחבור שני (ראשון לציון) שחברתי על יורה דעה בסימן ר״מ סעיף ז׳ יעין שם דברי. ועל כל פנים מדברי התלמוד מוכח בפרוש כי גדול חיוב כבוד בי נשיאה על אביו, ואפלו לא היה בנו עצמו נשיא אלא חתניה דבי נשיאה. ואם כן איך יעשה יעקב הדבר לשלח לקרא למלך לבא אצלו? ולזה אמר הכתוב שני טעמים בדבר: האחד היותו בנו, והשני היותו יוסף. ובאחד מהנה לא יספיק לקרותו – אם לא היה בנו, הגם שיהיה צדיק וחביב וחובב אותו, אין כח ביעקב לעשות כדבר הזה משום כבוד מלך, ואם היה בנו ולא היה צדיק גם כן לא היה קורא אותו. אלא לצד היותו בנו, והוא אמרו לבנו, גם להיותו יוסף הידוע בצדקות, הידוע בהפלגת אהבת האב לו והוא לאביו, לטעם זה הוא ששלח לקרא לו שידע שימחל על כבודו. והגם שאמרו זכרונם לברכה (קדושין לב:) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, דוקא מלך ישראל שנמשח ומלך על ישראל, אבל מלך כזה במציאות זה יכול למחל על כבודו לעשות רצון אביו, גם במציאות שאין אביו יכול הלוך אליו.

אם נא מצאתי חן. אמרו נא תתפרש לשון בקשה ולשון עתה, לשון בקשה לשלול המציאות חן שאינה לצד מה שקדם אליו מהחיוב ממנו. ולשון עתה נתכון לרמוז לו כי כבר ידע יעקב כי מצא חן בעיני יוסף, וזה לך האות (בראשית מ״ז:י״ב) ״ויכלכל יוסף את אביו״ וגו׳, ומעתה אם היה אומר אליו יעקב ״אם מצאתי חן״ זה יגיד כי לא הכר אצלו דבר זה שמצא חן בעיניו, לזה אמר עתה פרוש מה שמבקש ממנו מציאות חן הוא על מה שעתה.

או ירצה, לצד שהגיע הערב שמשו, הרי זה כלה צרך החסד הרגיל עד עתה מיוסף אליו. לזה אמר אליו: אם עתה עדין רוצה להתמיד בהנהגת מציאות חן, שים וגו׳.

עוד בדרך רמז נתכון לרמז לו, להיות שכל החסד שעשה עמו עד עתה היה דן בו שני צדדין: האחד, שעושה לצד שמצא יעקב חן בעיניו לא לתכלית סבה, וזה יהיה מצד האהבה הנכונה ומתיחסת למציאות חן. והשני, כי עשה לצד החיוב שהוא מחיב לזון אביו כדרך כל הארץ, וחרפה היא לו להטיל אביו ואחיו על הזולת ולראותם חסרי לחם ומזון. לזה אמר אליו כי הדבר שהוא בספק מה היתה כונתו, יתברר הספק במה ששואל ממנו עתה. אם עתה יעשה לו חפצו ורצונו, נודע הדבר למפרע כי מה שעשה עמו מהטובות הוא לצד שמצא חן בעיניו באהבה ורצון הלב, כי דבר ששואל ממנו הפעם הזאת אינו דבר שיצטרך לעשותו זולת אם אהבתו נכונה ושלמה ויחפץ להטיבו, וזה הוא גלוי על העבר כי ״מצאתי חן בעיניך״. ואם לאו, יתברר הדבר כי טעם החסד העובר הוא לצד השני שכתבנו, ובזה ידיק אמרו מצאתי לשון עבר.

שים נא. תתפרש לשון זמן ולשון בקשה. לשון בקשה, מלבד מה שאמר לשון בקשה בסמוך על המעשה, חזר לומר בקשה פעם שניה, כי מלבד שיסכים על החסד ויאמר לו לעשות כן, עוד מפיסו להשבע לו על החסד לקימו. ותתפרש לשון עתה, שנתכון לשלל ממנו תשובת ״עוד היום״ שבו יעשה דבר זה, כי לא היה זמן המות, כמו שתמצא שאמר אחר זה ״ויהי אחרי הדברים האלה״ וגו׳. הא למדת שלא היה אז בפרק הנסיעה. לזה אמר אליו ״שים עתה״ מבלי טענת עד עת בוא דבר מלך שלטון. גם חש יעקב למסירת מודעה על הדבר, ויקדים שבועה לבטל שבועה זו וישבע לו שבועה שאין בה סמיכות דעת. ומה גם לדבריהם זכרונם לברכה שאמרו (תנחומא) שאמר לו יעקב אם לא ישבע לו הרי הוא מת מדאגה, ורמוזה באמרו ״ושכבתי עם״ וגו׳. אם כן יוסף לצד הכרח הדברים ישבע אחר שיקדים שבועה לשבועתו, לזה אמר אליו שים נא פרוש עתה תכף ומיד, ומנע ממנו הזמן שבו ימסר מודעה לבטל שבועה זו.

ועשית עמדי חסד ואמת. אמר ועשית בתוספת וא״ו, לצד שקדם בקשת מעשה השבועה אמר ״ועשית״ בתוספת וא״ו.

ואמרו חסד ואמת, רז״ל אמרו (בראשית רבה צו:ה) כי חסד העשוי עם המתים קרוי חסד של אמת. וקשה לי, הלא מצינו לו ליעקב ששלם לו חסד זה, שנאמר (בראשית מ״ח:כ״ב) ״ואני נתתי לך שכם אחד״ וגו׳ ופרש רש״י: אתה טורח בשביל קבורתי ואני נתתי וגו׳. גם מאמרו ״נתתי״ לשון עבר יגיד כי הודיעו הדבר בשעת מעשה כשקבל עליו הטורח, והגם שלא נאמר כן, יעקב מיהא היה בדעתו להטיבו שכר טרחו ולא היה לו לומר ״ואמת״.

ואולי כי נתכון כי יוסף יעשה הדבר כדרך זה. או אפשר כי בערך המעשה לא יכר הפרעון שתנתן לו שכם אחד. או לצד שבקש ממנו שני דברים: האחת שלא יקברנו במצרים וישתדל בהוצאתו מעיר גלולים, והב׳ שיעלה הוא ויקברהו בארץ כנען, ואמר חסד של אמת על בחינת העליה מארץ מצרים, והוא שאמר סמוך לאמרו חסד ואמת אל נא תקברני במצרים. והנה מהראוי לו להקדים השכיבה ואחר כך הקבורה, וכאן הקדים להזכיר הקבורה קדם אמרו ״ושכבתי״, אלא הרי זה מראה באצבע כי על פרט זה היא ההשבעה, ודבר זה אין לו פרעון לא עתה ולא אחר זמן. ומה שנתן לו שכם אחד הוא על הטורח שיעלה עמו מארץ מצרים לארץ כנען ויקברהו שם.

עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך: ועשית וגו׳ – פרוש, מה שכבר עשית עמדי יהיה של אמת, פרוש חסד הגמול, כי מה שנותן לו שכם הוא למה שעתיד לעשות לטרח בקבורתו, לא לתגמול העובר. ובזה ידיק גם כן תבת ״ועשית״ בתוספת וא״ו, גם לשון עבר, תוספת וא״ו שיוסיף להיטיב עמו במה שיחשב החסד שכבר עשה שהוא של אמת ולא יקבל הטבה ממנו בעדו, ובזה תהיה ההטבה הבאה משלמת מהמשביע, והוא נשבע על דעת חברו בשביל טובה שעשה לו שאין לו התרה (ר״ן נדרים סה). ונתחכם יעקב לבל יתיר יוסף השבועה אחר מותו. והגם שלא מצינו שהזכיר יעקב ההטבה של שכם אחד אז, הכתוב גלה במקום אחר שהזכירה לו כבר דכתיב ״נתתי לך״, ומן הסתם מקום זכרונה הוא כשאמר לו ״השבעה לי״ לחזק השבועה לבל יתיר נתן לו שכם אחד. וזולת זה במה יסמך דעתו של יעקב בשבועה זו כיון שיכול להתיר אחר כך, וכמו שהארכנו בפרט זה בפרשת תולדות (בראשית כו:כו) בשבועת יצחק לאבימלך. ומה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה לו:) שאמר יוסף לפרעה ״אם אני מתיר שבועת אבי אתיר גם כן שבועתך״ – אין סתירה מזה, או לצד שלדבריו של פרעה השיבו, או גם שבועתו לפרעה היתה בשביל טובה שעשה לו שאין טובה כמותה גדלה וכבוד ועשר.

אל נא תקברני וגו׳. פרוש ״אל נא״ לשון זמן, שאפילו לפי שעה לא יקברוהו על סמך שישתדל אחר כך להעלותו, אלא תכף ומיד יעלהו, והוא אמרו בסמוך ושכבתי וגו׳ ונשאתני וגו׳. וטעם הקדמת ״אל נא תקברני במצרים״ לאמרו ״ושכבתי״ פרשתי בפסוק ״ועשית עמדי״ וגו׳ לאחד מהדרכים שישבתי הכתוב. ולשאר הדרכים יתבאר לפי מה שקדם לנו (זהר וישב קפ״ב) כי יעקב ויוסף היו בחינת נפש אחת, והוא סוד וא״ו מלאה שיש לה שני ווי״ן ולא יתפרדו, ואשר על כן חש יעקב שאחר שיאסף לא יתרצה יוסף להפרד ממנו גם במותו, ומה גם לדבריהם זכרונם לברכה (תענית ה:) שאמרו יעקב אבינו לא מת והוא בחיים, לזה שלל דבר זה מדעתו והודיעו כי כשישכב, פירוש כשיפטר, הנה הוא נפרד בהכרח ממנו ויסמך עם אבותיו, ולזה ״ונשאתני״ וגו׳ ״וקברתני״ וגו׳:

ויקרבו ימי ישראל למות. במדרש (תנחומא ברכה ז) אמרו, הימים מתים והם אינם מתים כי כל זמן שהצדיק בעולם נמצאו ימי השלוה בעולם ובמותו בטלים אותן ימי השלוה ובטולם היינו מיתתם, וכמ״ש כל זמן שיעקב חי לא התחיל השיעבוד, אבל יעקב עצמו ארז״ל שלא מת, ואע״פ שכל צדיק נקרא חי במיתתו מ״מ נקט יעקב דווקא, לפי שדרשו עליו (תענית ה:) מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, כי הבן יש בו חלק מן אביו וכל עובר ירך אמו ואביו הוא, ובהיות זרעו בחיים אז דומה כאילו גם הוא בחיים ר״ל חלק ממנו, ודווקא יעקב שמטתו שלימה וכולם זרע חי רב פעלים, אבל המוליד בן רשע הקרוי בחייו מת, אז אין ברא מזכי אבא כי דיו לבא מן הדין להיות כנדון והוא עצמו קרוי מת בחייו ואיך יקרא חלק אביו חי, וזה שדרשו (בבא בתרא קטז), על פסוק והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב (מ״א יא כא) למה הזכיר בדוד שכיבה וביואב מיתה, לפי שדוד הניח בן צדיק כמותו, משא״כ ביואב, ומטעם זה נאמרה שכיבה ביעקב, והמיתה נאמרה דווקא על הימים.

ועשית עמדי חסד ואמת וגו'. יש כאן בקשה על צד האמת ועל צד החסד, על צד האמת היינו דבר שאינו מצפה לתשלום גמול, ועל צד החסד היינו דבר המצפה לתשלום גמול, כי בקשה שבקש ממנו לקוברו זה דבר המצפה לתשלום גמול כדמסיק (במועד קטן כח:) דקבר יקברוניה כו', אבל מה שבקש ממנו לקברו בארץ כנען, זה חסד שאינו מצפה לתשלום גמול ד״א מה שבקש שלא יקברנו במצרים שלא יעשוהו ע״ג זהו מצד האמת חייבו לעשות כן להרים מכשול מן המצרים, אבל מה שבקש שיקבור אותו דווקא בארץ כנען זהו על צד החסד.

ומה שפירש״י ג' טעמים בדבר, נראה לפרש שכולן צריכין זה לזה, כי הטעם שלא יעשוהו ע״ג, ושלא ישלטו הכינים על קברו, הכל חד טעמא הוא, כי למה יעשוהו ע״ג ומה גבר מגוברין, אלא לפי שיראו שכל עפר הארץ כינים חוץ מקברו, ע״כ יטעו אחריו, ואם יהיו הכינים גם על קברו יצטער בהם, וטעם של כינים לבד אינו מספיק כי יקשה והלא הרבה ריוח והצלה לפניו יתברך להצילו מן הכינים, שהרי ארז״ל (ב״ב יז) ז' לא שלטו בהם רמה ויעקב אחד מהם, ואם רמה לא שלטה בו ק״ו הכינים, אלא שאמר שאם לא יהיו הכינים על קברו יעשוהו ע״ג, ובשני טעמים אלו לא סגי דא״כ למה צוה שיקברנו דווקא בארץ כנען ולא בשאר ארצות אלא בעבור צער גלגול מחילות, ובטעם של גלגול מחילות לבד לא סגי דא״כ למה אמר אל תקברני במצרים, די לי במה שאמר וקברתני בקבורתם, אלא אמר מבקש אני ממך שתקברני בקברות אבותי, ואם תבוא לידך איזו סבה ומניעה שלא תוכל לקברני בארץ כנען, אז תקברני באיזו ארץ שיהיה חוץ מארץ מצרים, שאל תקברני שמה כלל, וכל כך למה אלא ודאי משום חשש ע״ג או כינים כאמור.

ימי ישראל. ולא כתיב יעקב. באשר לא הרגיש חולי וחלישות שיבין מחמת זה כי קרבו ימיו. אלא מחמת שהוא ישראל הי׳ לו הערה רוחנית שקרבו ימיו:

ויקרא לבנו ליוסף. לא רצה להמתין עד שיחלה ויגיע לברכות הבנים ואז יקום על מבוקשו בדבר הקבורה. דא״כ יאמרו דמש״ה העלהו בבכורה כדי שיבטיחו על הקבורה. וא״כ אין זה מרוה״ק. מש״ה הקדים להתברר על הדבר טרם ידע יוסף שמץ מדבר הבכורה:

שים נא ידך תחת ירכי. לעיל כ״ד ב׳ ביארנו שעיקר דבר זה אינו לשבועה. אלא כמו כריתת ברית שבין אדם לחבירו. שהי׳ מנהג ליתן יד על יד. כלשון המקרא ביחזקאל י״ז י״ח והנה נתן יד. אבל אב עם בנו ואדון עם עבדו אין ד״א להשוות יד ליד. ע״כ נהגו להניח היד תחת הירך:

חסד ואמת. אמר שתבטיח יהי׳ חסד ואמת שמקיים הבטחה:

ויקרא לבנו ליוסף. פקד עליו מצד שהוא בנו, ובקש מאתו דרך בקשה מצד שהוא יוסף, שמצד שהוא יוסף אמר אם נא מצאתי חן בעיניך, ומצד שהוא בנו אמר שים נא ידך תחת ירכי והשביע אותו, מצד שהוא יוסף אמר ועשית עמדי חסד, ומצד שהוא בנו אמר ואמת, כי מחויב למלא דבריו מצד כבוד אביו, וגם השבועה עצמה היא חסד, ואחר השבועה הוא אמת כי מוכרח לקיים שבועתו, אל נא תקברני במצרים אפי' לפי שעה:

ד דקשה למה נאמר ויקרבו ימי בלשון רבים, וגם למה נאמר ימי דמשמע דקריבה קאי אימים, הוה ליה למימר ויקרב ישראל למות, ומפרש דאמת הוא דקריבה קאי אימים, ופירושו נתקרבו ונתקצרו הימים:

ה דעת רש"י שלא תאמר דשימת יד הוא השבועה, והוכחתו מדכתיב גבי אברהם בפרשת חיי שרה (לעיל כ"ד ב') שים נא ידך תחת ירכי, וכתיב אחריו (שם פ' ג') ואשביעך בה', אלא הכוונה שיהיה חפץ מצוה בידו בשעה שנשבע, ואף על פי שאצלו לא היתה מצוה ראשונה, נמשך המנהג כן מאברהם, (רא"ם):

ו לאו דוקא נקט רש"י חסד שעושין עם המתים, אלא רוצה לפרש כל היכא דאינו מצפה לתשלום גמול, אף על גב שהוא חי שייך ביה חסד ואמת, והנה אליעזר אמר להם שיתנו לו רבקה בחנם ואל יצפו לשום תשלום גמול, לא ממנו שיתן להם מתנות, וכל שכן שאברהם לא יתן להם מתנות כיון שהוא רחוק מהם. ואם תאמר למה לא פירש רש"י לעיל גבי אליעזר שהוא חסד של אמת, ויש לומר שהרי מצינו ששילם יעקב ליוסף על מה שנשבע לו להוליכו לארץ ישראל שאמר לו (לקמן מ"ח כ"ב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו' כמו שפירש רש"י לקמן (שם ד"ה ואני), לכן פירש רש"י כאן לומר עם כל זה בשעה שביקש יעקב מיוסף שיקבור אותו בארץ ישראל לא הבטיחו ליתן לו כלום, וגם לא היה בדעתו ליתן לו שכם, ומשום הכי נאמר כאן חסד ואמת:

ז (מהרש"ל), יש לומר דצריך לג' טעמים הללו, דאי משום כנים לחוד היה לו לצוות לעשות ארון מברזל, לכך פירש גלגול מחילות, ואי משום הני תרי טעמים לחוד אם כן עדיין למה יטריח אותו להעלותו לארץ ישראל מיד, יצוה להם שיעלו עצמותיו עמהם כשיצאו מארץ מצרים כמו שציוה יוסף, לכן פירש הטעם שלא יעשוני עבודת אלילים, ולטעם עבודת אלילים לחוד קשה למה ציוה להעלותו לארץ ישראל, היה לו לצוות להשליכו אל נילוס, לכן צריך לטעם גלגול מחילות, ולהני תרי טעמי לחוד היה לו להשביעו כמו שהשביע יוסף אחיו, לכן צריך לטעם עפרה כנים: