בכור שור על ויקרא פרק כב

וטמאתו עליו. אעפ"י שהתרתי לבעלי מומין לאכל, טמאין לא התרתי לאכל, ומכאן ואילך לא זו אף זו קתני, לא מיבעיא מצורע כי אף זב אסור, ולא זב שטומאה יוצאה מגופו כי אף טמא מת, ולא טמא מת שמטמא טומאת שבעה אלא אפילו בעל קרי שטמא טומאת ערב, ולא בעל קרי שהטומאה מגופו כי אף טמא מגע בכל שרץ (אשר יטמא לו) כגון שמנה שרצים:

או באדם אשר יטמא לו. כגון אדם אב הטומאה, שאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה כגון זב ומצורע וטמא מת:

נבלה וטרפה לא יאכל. אנבלת עוף טהור ואבהמת קדשים שיצאה חוץ ממחיצתה קא מזהיר להו, לפי שהותרה מליקה אצלם שהיא, להבדיל, דומיא דנבלה, דאי נמלק עוף חולין נבלה היא, איצטריך לאזהורי בהו דלא ליכלי נבלת עוף טהור, וטרפה זהו בשר שיצאת חוץ למחיצת', כגון בשר קדשים שיצאת חוץ לעזרה, ובשר קדשים קלים שיצאת חוץ לחומה דכל בשר שיצאת חוץ למחיצת' נקרית טרפה, כדנפקא לן מובשר בשדה טרפה, דהכי קאמר, ובשר שהוא בשדה, כלומר חוץ למחיצת' טרפה, והכי דרשי ליה בחולין, בפרק בהמה המקשה, גבי עובר שהוציא [את] ידו לחוץ ממעי אמו בשעת שחיטת אמו, והכי קאמר יחזקאל: כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים, וקאי נבלה אעוף חולין שנמלק, שבא להזהיר כהנים עליו לפי שהותרה להם מליקת עוף על גבי המזבח, וטרפה קאי אבהמת קדשים שיצאת חוץ למחיצה, והזהיר הכהנים שלא יאכלום, אלא נשרפה לפני הבירה אם לא עבר צופים, ואם עבר צופים נשרפה במקומה, דלא הטריחו חכמים כל כך לחזר לשרפה לפני הבירה משעבר צופים, כדתנן בפ' אילו עוברין בספחים וצופים קרי כל מקום שצופה ורואה משם ירושלים, דהכי נמי קאמר האי קרא דהכא לטמאה בה, אני מזהירך שלא תאכל כגון שלא במליקה על גבי המזבח כמצותו, וכגון שיצאת בשר ממחיצת הגבול ששמתי לה אני ה', אבל אם נמלקה לשמו במצותו או כמו שעומדת בתוך הגבול ששמתי לה מותרת:

ובת כהן כי תהיה לאיש זר. למי שזר אצלה, היא בתרומה הקדשים לא תאכל, דכיון שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה, ואפילו בת אלמנה או בת גרושה:

ובת כהן כי תהיה אלמנה. ממי שיש לו אלמנות וגירושין בה כיון שאין לה זרע, לא בנים ולא בני בנים, לא פסול ולא כשר, כדנפקא לן מאין לה, עיין עליה:

מלחם אביה תאכל. מתרומ' דבי נשא, מיהי דרשי' מקרא דלעיל, אינה חוזרת לחזה ושוק, דכתיב: בתרומת הקדשים, במורם מן הקדשים לא תאכל:

ואיש כי יאכל קדש. אלעיל קאי דקאמר: וכל זר לא יאכל קדש, מפרש דזרה יכלה לאכל קודש אם נישאת לכהן, כדכתיב: כי יקנה נפש קנין כספו, ואשתו קנין כספו, אבל זר לעולם לא יאכל קודש, אפילו נשא כהנת ואפילו הוא תושב ושכיר לכהן, כדאמ' לעיל, והשתא מפרש שאם אכלו שוגג שנותן קרן וחומש:

ונתן לכהן את הקדש. ואם תאמר, הרי כבר אכלו, אלא דבר הראוי להיות קודש, חולין טהורין, ובתרומה מיירי, דאי בקודש ממש היה חיב אף אשם, כדאמ' בויקרא:

ולא יחללו. [לא] תנהגו בו מנהג חולין:

והשיאו אותם. לישראל עון אשמה, דכיון שהם מחללים אותה לישראל, הנותן אותה להם יש לו עון, כדאמרינן: הנותן תרומה לכהן עם הארץ כאילו וכו'; ורבותינו דרשו אותם, עצמן:

אני ה' מקדשם. לישראל וקדשיהם ותרומה, ואין לנהג בהם דרך חולין:

אשר יקריבו לה' לעלה. עולה צריך תמות וזכרות, שלמים תמות ולא זכרות:

עורת. שם דבר: או"רב"ט"י:

לא תקריבו אלה. להקריבם כולם:

ואשה לא תתנו. שאפילו אימורין:

שרוע וקלוט. לפי הפשט, שרוע לשון יתור, כמו קצר המצע מהשתרע, להתפשט ולהתגדל עליו, וכמו: שרעתא דנהרא, שפרסותיו סדוקות בשנים או שלשה מקומות ויש לו כמה פרסות ורגלו מתפשט אילך ואילך ומשתרע. קלוט, אינם סדוקות כלל אלא כפרסות הסוס, ואין זה מום ולכך מותר לנדבה, אבל אם נדר מתחלה אינו יוצא ידי נדרו, דאדעתא דמשונה לא נדר. ויש מפר' דהכי קאמר, נדבה אם תעשו אותו, בתמיה, ולנדר לא ירצה, דמום הוא וכן פירשו רבותינו בתמורה:

כי משחתם בהם. לשון השחתה כמו: כן משחת מאיש מראהו. ומהר"ר אליעזר ממגנצא שמעתי: כי משחתם, אעפ"י שמשחתם בהם לשון משיחה ושמינות, כמו: למשחה בהם, שהבהמות סריסות שמנות יותר מבעלי ביצים, אפילו הכי, מום בם ולא ירצו:

שבעת ימים יהיה תחת אמו. דשמא נפל הוא, ועוד כל הפורש ממקום טומאה וממקום צחנה צריך פרישות קודם שיכנס למחנה שכינה, כגון זב ומצורע וטמא מת:

אתו ואת בנו. כלומר, יש לך מחוסר זמן אחר, שאם נשחט הבן היום, האם כל זה היום מחוסרת זמן ואסור ליקרב וכן אם נשחטה האם הבן מחוסר זמן, וזה נוהג בין בחולין בין במוקדשין, דאינו אלא מדת רחמנות כגון: כי יקרא קן צפור, שאינו מזהיר כי אם על האם, וכן לא תבשל גדי בחלב אמו, והאי דקאמ' אתו, דדרך לומר לנקבה לשון זכר, כמו: עמד פתח האהל, ולא בשביל שהקב"ה מרחם על הקן ובבהמה, אלא בשביל ישראל, שלא ינהגו עצמם דרך אכזריות. הגה"ה:

המוציא אתכם מארץ מצרים. על מנת להיות לכם לאלהים ושתשמרו מצותי: