ויקרא כב, יג

אלמנה וגרושה. מן האיש הזר:

וזרע אין לה. ממנו:

ושבה. הא אם יש לה זרע ממנו אסורה בתרומה כל זמן שהזרע קים:

וכל זר לא יאכל בו. לא בא אלא להוציא את האונן שמתר בתרומה זרות אמרתי לך, ולא אנינות:

וּבַת כָּהֵן אֲרֵי תְהֵי אַרְמְלָא וּמְתָרְכָא וּבַר לֵית לַהּ וּתְתוּב לְבֵית אֲבוּהָא כְּרַבְיוּתָהָא מִלַחְמָא דַאֲבוּהָא תֵּיכוּל וְכָל חִלוֹנַי לָא יֵיכוּל בֵּהּ

וּבְרַת כּהֵן אֲרוּם תְּהֵי אַרְמְלָא אוֹ מִיתַרְכָא וּוְלַד לֵית לָהּ מִנֵיהּ וְתָבָת לְבֵית אִיבָהָא דְלָא מִינְטְרָא לְיָבָם הֵי כְּיוֹמֵי טַלְיוּתָהּ וְלָא מְעַבְּרָא מִן מְזוֹנֵיהּ דְאִיבָהָא תֵּיכוּל וְכָל חִילוֹנֵי לָא יֵיכוֹל בֵּיהּ

מלחם אביה תאכל. כמו בראשונה:

וכל זר לא יאכל בו. על בן אם יש לה ובעבורו לא תאכל היא:

כנעוריה מלא וא"ו לומר לך שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד:

כי תהיה אלמנה וגרושה מלוי או מישראל.

אלמנה וגרושה יאמר גרושה ואל יאמר אלמנה ואני אומר ומה גרושה שאסורה לכהן הדיוט חוזרת, אלמנה שהיא כשרה לכהן הדיוט אינו דין שתחזור אלא אם כן הייתי אומר גרושה שאין לה זרע תחזור אבל אלמנה בין יש לה זרע בין אין לה זרע תחזור ת״ל אלמנה וזרע אין לה, או אילו נאמר אלמנה ולא נאמר גרושה הייתי אומר אלמנה שאין לה זרע תחזור אבל גרושה בין יש לה זרע בין אין לה זרע לא תחזור ת״ל גרושה וזרע אין לה אלמנה להחמיר עליה גרושה להקל עליה.

ושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם.

כנעוריה פרט למעוברת.

ובת כהן כי תהיה אלמנה. ממי שיש לו אלמנות וגירושין בה כיון שאין לה זרע, לא בנים ולא בני בנים, לא פסול ולא כשר, כדנפקא לן מאין לה, עיין עליה:

מלחם אביה תאכל. מתרומ' דבי נשא, מיהי דרשי' מקרא דלעיל, אינה חוזרת לחזה ושוק, דכתיב: בתרומת הקדשים, במורם מן הקדשים לא תאכל:

ובת כהן כי תהיה אלמנה וגו׳. מדבר הכתוב בבחינת נשמה לנשמה שאין מגיעה דבקות הרע כל עקר, אלא שהיא בורחת והולכת לה כמו שאמרנו, והוא מה שנתן טעם בבת כהן תלישא, לומר כי בחינה זו מעלה ביותר, ולזה אין זר אתה כמו שאמרנו שעליה נאמר ״לא יאנה לצדיק״ וגו׳ (משלי יב:כא). וקורותיה הם שתהיה אלמנה וגרושה, אמר אלמנה כאשה שאין לה בעל הזן ומפרנסה, כמו כן בעלה לא זן ולא מפרנסה במצוות ובמעשים טובים. וגרושה כי לצד שפשט ידו האדם לעבר פי ה׳ – גרשה ממנו כמו שכתבנו. וזרע אין לה – שלא עשה פרות בעולם הזה, אף על פי כן ושבה אל בית אביה וחזרתה היא לאכל משלחן אביה כימי נעוריה שהיתה אוכלת בבושה מלחם אביה תאכל, מה שאין כן נשמה שהשיגה עשות תורה ומצוות שאוכלת יגיעה כאדם האוכל משלו.

ואמרו וכל זר לא יאכל קדש, נתן טעם למה אין השם יתברך מרחם גם לנשמה להאכילה קדש בתורת חן וחסד, לזה אמר הטעם הוא ״וכל זר״ וגו׳, ולזה נשמה שנדבק בה בחינת הרע הנקרא זר לא תאכל, לבל יאכל הזר ההוא הנדבק בה:

וכל זר לא יאכל בו. כפל הכתוב משום מקרא הסמוך ואיש כי יאכל קודש בשגגה דדוקא זר מעיקרא משא״כ בת כהן שנישאת לישראל וכדתנן במס׳ תרומות פ״ז ודייקה תורה לא יאכל בו. דאפילו פסולת שבתרומה לא יאכל:

כ כלומר אף על פי שיש לה זרע מאיש אחר שהוא כהן אפילו הכי לא תאכל אם יש לה זרע ממנו:

ל אף על פי שפשוט הוא הוצרך לפרש כאן, מפני שאין כוונת התורה אלא להודיע האיסור ולא להודיע ההיתר המובן מן הקרא וכאלו אמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה ולה זרע ממנו לא תאכל בתרומה:

מ אבל אחר מיתתו חוזרת אף על פי דגבי יבמה אם מת בעלה ואחר כך מת הבן הרי הוא כחי ואינה חוזרת להזקק ליבם אפילו הכי לענין תרומה אם מת חוזרת ואינו נחשב כחי מדכתיב וזרע אין לה והרי אין לה, כך מפורש ביבמות פרק ז':