ויקרא כב, כג

שרוע. אבר גדול מחברו:

וקלוט. פרסותיו קלוטות:

נדבה תעשה אתו. לבדק הבית:

ולנדר. למזבח:

לא ירצה. איזהו הקדש בא לרצות, הוי אומר זה הקדש המזבח:

וְתוֹר וְאִמַר יַתִּיר וְחַסִיר נְדַבְתָּא תַּעְבֵּד יָתֵהּ וּלְנִדְרָא לָא יְהֵי לְרַעֲוָא

וְתוֹר וְאִימַר יַתִּיר כּוּלְיָא אוֹ דְחָסִיר כּוּלְיָא נְסִיבָא תַעֲבֵיד יָתֵיהּ וּלְנִידְרָא לָא יְהֵי לְרַעֲוָא

נדבה תעשה אותו לבדק הבית ולנדר לא ירצה למזבח אי זהו הקדש שבא לרצות הוי אומר זה הקדש מזבח לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ב:כ״ג) ולפי זה צריך שנדרוש נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה יאמר שנעשה אותו נדבה או נדר לבדק הבית אבל לא לרצון על המזבח כי אין בין נדר ונדבה בענין הזה כלום שניהם מותרין לבדק הבית ואסורין למזבח וכבר הזכיר זה הכתוב בעולה "לכל נדריהם ולכל נדבותם" (ויקרא כ״ב:י״ח) ובשלמים "לפלא נדר או לנדבה" (ויקרא כ״ב:כ״א) וכך מדרש רבותינו בת"כ (פרק ז ו) ויתכן שנתקן בישוב לשון המקרא כי בעבור שרוב הנדבות לבדק הבית כמו שאמר במשכן (שמות לה ה) כל נדיב לב הביאו את תרומת ה' וכן במקדש (דברי הימים א כט יז) אני ביושר לבבי התנדבתי וכן בבית שני (עזרא א ד) עם הנדבה לבית האלהים וכן כתוב בבדק הבית (מלכים ב יב ה) כל כסף אשר יעלה על לב איש להביא בית ה' והוא הנדבה והטעם כי אין בענין בדק הבית חיוב רק נדבת הנפש ומנהג הנותנים לבדק הבית כי בנדבה יביאו "הרי זו לבנין" לפיכך כל מקום שיזכיר נדבה סתם הוא לבדק הבית עד שיפרש בו לעולה או לזבח שלמים כמו שהזכיר למעלה (בפסוקים יח כא) והנדר יאמר סתם לקדשי המזבח לך אזבח זבח תודה (תהלים קטז יז) נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו בחצרות בית ה' (שם שם יח יט) אבא ביתך בעולות אשלם לך נדרי (שם סו יג) עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך (שם נו יג) והנותנים למזבח בנדרים יביאו אם יצליחני אלהים אבא לפניו בעולה ולפיכך יאמר הכתוב בכאן ושור או שה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו לכל אשר ידבנו לבו ולנדר לה' לא ירצה כמו שאמר (ויקרא כ״ב:כ׳) לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם כי לא אמר הכתוב "נדבה תקריב אותו" כלשון הבא בכל הפרשה אבל אמר "תעשה אותו" כלומר תעשה אתה ממנו כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך אבל לנדר לרצון לא יהיה והוצרכו חכמים לאמר כך כי לא יתכן בשום פנים שיהיו המומים כולם הגרב והילפת ואפילו המעוך והכתות אסורין בכל קרבן בין בנדר ובין בנדבה ויהיה השרוע והקלוט אסורין במקצתן ומותרין במקצתן ולא ימצא ככה בתורה במומי המקריבים ובטומאה לחלק בקרבנות ולכך אמרו כי "תעשה אותו" איננו כמו "תקריב אותו" ויתכן שאמר כי שור ושה שרוע וקלוט מותר לעשותו נדבה לאמר "הרי זה" אבל אם נדר "הרי עלי שור או שה" אם יביאנו משחת לא ירצה לו ואיננו פטור מנדרו ונאמר על דרך רבותינו ששניהם לבדק הבית כי אין "תעשה אותו" כמו "תקריב אותו" וזה אמת הוא בלי ספק והזכיר הכתוב היתר הנדבה לבדק הבית בשרוע וקלוט שהן מומין ביצירה מן הבטן וכל שכן מומי המקרה הקטנים עורת אשר בו עורון בשכהתה עינו והשבור ואין צריך לומר בעל הגרב והילפת ויתכן כי הכתוב דבק עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת וכל שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה לכל אחד מאלה ולנדר לא ירצה אחד מהן שאפילו עלו ירדו ובת"כ (פרק ז ה) מנין לרבות כל הפסולין שבשור ושה תלמוד לומר ושור ושה שרוע וקלוט לרבות כל הפסולין שבשור ושה וכללו רבותינו (תמורה ז) עוד בכלל נדבה תעשה אותו שהוא יעשה לנדבה לכל אשר ירצה אבל לא התמימים שהמקדיש אותן לבדק הבית עובר בעשה:

שרוע. כראשון: וקלוט הפכו והוא מגזרת עיר מקלט:

וקלוט - פרסותיו קלוטות.

נדבה תעשה - לבדק הבית.

ולנדר - לקרבן.

נדבה תעשה אותו. אף על פי שהם מומין נראים הרבה ויחשוב החושב שאפילו לבדק הבית אינן ראוים, אמר שלנדבת בדק הבית הם ראוים כמו שבא בקבלה מאחר שאין למזבח חלק בהם ואין קדושה עליו אלא קדושת דמים שימכר ויצא לחולין:

וקלוט מגזרת ערי מקלט.

נדבה תעשה אתו דאין זה מום מחמת חסרון אבר.

ולנדר לא ירצה שהרי כשנדר יודע דמשונה לא נדר. וי״מ אותו בתמיה וכי נדבה תעשה אותו הרי לנדר לא ירצה שהרי מום הוא.

שרוע וקלוט. לפי הפשט, שרוע לשון יתור, כמו קצר המצע מהשתרע, להתפשט ולהתגדל עליו, וכמו: שרעתא דנהרא, שפרסותיו סדוקות בשנים או שלשה מקומות ויש לו כמה פרסות ורגלו מתפשט אילך ואילך ומשתרע. קלוט, אינם סדוקות כלל אלא כפרסות הסוס, ואין זה מום ולכך מותר לנדבה, אבל אם נדר מתחלה אינו יוצא ידי נדרו, דאדעתא דמשונה לא נדר. ויש מפר' דהכי קאמר, נדבה אם תעשו אותו, בתמיה, ולנדר לא ירצה, דמום הוא וכן פירשו רבותינו בתמורה:

שרוע וקלוט. אפילו הני מומין שנולדים בהם כדאי׳ בתמורה ד״ז א׳ דהני בע״מ מעיקרא נינהו וניכרים ביותר גם מעורת. מכ״מ נדבה תעשה אותו. אם היה הכונה נדבה למזבח תקריב אותו מיבעי. אלא לבדק הבית ועשיה זו היא העמדה והערכה וכלשון כן תעשה לשורך במעשר בהמה שיש בו עשיה דהעברה כדאי׳ בכורות דנ״ו א׳:

ולנדר וגו׳. היינו קרבן המרצה בבהמ״ק. וקרי הכתוב קדשי בה״ב נדבה וקדשי מזבח נדר אע״ג שיש גם להיפך וכדאי׳ בתמורה ד״ז ב׳ אין לי אלא נדבה נדר מניין ת״ל ולנדר כו׳. אלא משום שקרבן שבא לרצות על איזה דבר מצוי שידיר אדם אפילו בשעה שאין בידו להקריב כדי שיהא לו לזכות בתפלתו כמש״כ לעיל כ״א. משא״כ בה״ב אין מצוי שידור אדם אלא בשעה שבידו להקדישו וזהו נדבה. וכיב״ז בספר במדבר ט״ו ח׳:

ת רוצה לומר בהמה שמפרסת פרסה וברגל אחד פרסותיו קלוטות ואינה סדוקה כשאר פרסות רגלים אלא שדומה רגליו לשל סוס ולשל חמור:

א רש"י רצה להוכיח בזה שאל תקשה מנא לן דנדבה תעשה אותו לבדק הבית ולנדר לא ירצה היינו למזבח דלמא איפכא, ומתרץ איזה הקדש כו' הוי אומר זה הקדש המזבח הלכך מה שכתוב לא ירצה מדבר במזבח וממילא מה שכתוב נדבה תעשה מדבר בהקדש בדק הבית. והרא"ם פירש מפני שרוב נדבות הם לבדק הבית ורוב נדרים למזבח לכן קרא בדק הבית בשם נדבה ושל מזבח נדר: