ויקרא כב, יח

נדריהם. הרי עלי:

נדבתם. הרי זו:

מַלֵל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְעִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר גְבַר מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא בְּיִשְׂרָאֵל דִי יְקָרֵב קֻרְבָּנֵהּ לְכָל נִדְרֵיהוֹן וּלְכָל נִדְבָתְהוֹן דִי יְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ לַעֲלָתָא

מַלֵיל עִם אַהֲרן וְעִם בְּנוֹי וְעִם כָּל בְּנֵי יִשְרָאֵל גְבַר טְלֵי אוֹ גְבַר סִיב מִבֵּית גְנִיסַת יִשְרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא דִבְיִשְרָאֵל דְיִקְרַב קוּרְבָּנֵיהּ לְכָל נִדְרֵיהוֹן וּלְכָל נְסִיבַתְהוֹן דִיקַרְבוּן קֳדָם יְיָ לְעָלָתָא

לכל נדריהם ולכל נדבותם נדריהם האומר הרי עלי נדבותם האומר הרי זו לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ב:י״ח) והנראה בעיני בעבור שאמר הכתוב (ויקרא כ״ב:כ״א) לפלא נדר או לנדבה וכן יאמר בכל מקום בפרשת נסכים (במדבר טו ג ח) וכן כי יפליא נדר בערכך נפשות (ויקרא כ״ז:ב׳) וכן בפרשת נזיר (במדבר ו ב) כי הנדר הוא הבא על דבר שיפלא ממנו שידור לה' בצר לו אם תעשה עמי להפליא להצילני מן הצרה הזאת אביא עולה או שלמים כענין וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי (בראשית כח כ) וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן (במדבר כא ב) וידרו נדרים (יונה א טז) וכן כולם ורבותינו אמרו (קנים פ"א מ"א) אי זהו נדר האומר הרי עלי עולה נדבה האומר הרי זו עולה ומה בין נדר לנדבה נדר מת או נגנב חייב באחריותו וכו' להגיד החלוק שביניהם כי דרך הנודרים בצרתם לאמר אם יהיה אלהים עמדי בזה עלי לעשות עולה או זבח וזה לא יקרא נדבה סתם ואשר יפרישו ויתן מיד הוא נדבה כי בעת המתן נדבה רוחו אותו והנה אמר הכתוב כי בין שיקריב עולה או שלמים אשר נדר על צרתו או שיקריב אותם בנדבת רוחו יהיה תמים אולי נחשוב כי הנדר ראוי להיותו תמים יותר מן הנדבה וזה טעם הכתוב:

ואחרי שהזכיר קדשי בני ישראל הזהיר שלא יביאו הקדשים מבעלי המומין:

וטעם ומן הגר. כי משפט אחד לנודר ולמתנדב לישראל ולגר כי כן כתוב וחכמים הפרישו בין נדר ובין נדבה וכל נדר נדבה ואין כל נדבה נדר וכל קרבן שיעלה כלו על המזבח ראוי להיותו בלא מום::

אשר יקריב קרבנו. אחר שדבר בכהנים המקריבים וקדושתם דבר בתנאי הנקרבים ואמר לכל נדריהם ולכל נדבותם. שאף על פי שהם קרבנות נדבה ויחשוב שכל מה שיתנדב אפילו בעל מום יהיה לרצון כיון שלא היה זה שנתן חובה עליו כמו שחשבו קצת מישראל והראה טעותם הנביא באמרו וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך:

איש איש פירש״י ללמדך שהכותים נודרים נדרים ונדבות כישראל וא״ת תיפוק לי מדכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה דמשמע את אלה לא תקריבו הא תמימים תקריבו אלא י״ל אי לאו איש איש הוה אמינא מאומות העולם שכלל לא תקריבו והמקריב מהן תמימים עובר בלאו ובעלי מומין בלאו ועשה. פירוקא אחרינא אי לאו איש איש הוה אמינא כותים מקריבים תמימים אפילו חטאות ואשמות ת״ל איש איש, לכל נדריהם ולכל נדבותם דוקא נדרים ונדבות יכולים כותים להקריב אבל חטאות ואשמות לא.

אשר יקריבו לה' לעלה. עולה צריך תמות וזכרות, שלמים תמות ולא זכרות:

מבית ישראל ומן הגר בישראל. כבר נתבאר ר״פ ויקרא ור״פ צו דעולה באה לתכלית להשיג דעת אלהים. כדכתיב בהושע ו׳ כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות. ומש״ה מי שנצרך לתפלה היה מביא עולה כמו שעשה שמואל במצפה וכן שאול המלך במלחמת הפלשתים. והנה ר״פ ויקרא ביארנו מה שאמרו ז״ל ברבה אדם כי יקריב. היינו אדם שהוא אחד מאלף. שהוא מי שבא להתפלל בשביל הכלל יע״ש באורך. אבל כאן מיירי באדם שמביא בשביל עצמו. ובזה א״צ שיהא אחד מאלף. אבל מכ״מ אינו ראוי להביא עולה אלא איש מבית ישראל. היינו שיהיה בן תורה ויודע תכלית הקרבן להשיג איזה ידיעה באלהות שיבוא מזה לתפלה זכה ומקובלת משא״כ איש הדיוט אשר אין דעתו מסוגלת לכ״ז אינו ראוי להביא עולת נדבה:

ומן הגר בישראל. לא כתיב ומן הגר בתוכם כמו דכתיב בפ׳ אחרי בשלשה מקומות. אלא דייק הכתוב הגר בישראל שכבר נתגדל בקרב ישראל והשיג מעלת ידיעת אלהים:

אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה׳ לעולה. אריכות לשון הוא וגם שנוי מלשון יחיד לל״ר. אלא בא ללמדנו שהעולה באה עוד לתכלית אחר. היינו מי שמקריב שלמים לתכלית בקשת שלום או פרנסה. וכדי שיהא מפיק רצון ויקובל השלמים לתכליתו ה״ז מביא עולה להיות שלחן רבו מלא דשן. וכך מבואר בס׳ דברים י״ב ו׳ י״ג. וכן בק״צ להלן כ״ג י״ח. ובחיבורינו על שיר השירים בפסוק עורי צפון יבואר יותר. וא״כ תכלית עולת נדבה שנים המה. או להשיג דעת אלהים ובא בפ״ע. או מצורף לנדרים ונדבות של שלמים וזה דבר המקרא אשר יקריב אותו יחיד קרבנו לצרף לנדריהם ונדבותם של אחרים אשר יקריבו המה לה׳ ויבא הוא ויצרף הקרבן שלו לעולה. ונמצא דקאי תיבת לעולה על שני אופנים וכמו דכתיב אשר יקריב קרבנו לה׳ לעולה. היינו להשיג דעת אלהים. אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם וגו׳ כמש״כ. שהוא בא לצרף קרבנו לעולה לנדרי רבים לצרכיהם שנוגע להם לתכלית השלמים שמביאים המה:

פ רוצה לומר ואם הפריש ונאבד קודם הקרבה חייב באחריותו:

צ ואם נאבד אינו חייב באחריותו: