ויקרא כב, טז

והשיאו אותם. את עצמם יטענו עון באכלם את קדשיהם, שהבדלו לשם תרומה וקדשו ונאסרו עליהם ואנקלוס שתרגם במיכלהון בסואבא, שלא לצורך תרגמו כן:

והשיאו אותם. זה אחד משלשה אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה שמדברים באדם עצמו, וכן (במ' ו יג) ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו, הוא יביא את עצמו וכן (דברים לד ו) ויקבור אתו בגיא, הוא קבר את עצמו, כך נדרש בספרי:

וִיקַבְּלוּן עֲלֵיהוֹן עֲוָיָן וְחוֹבִין בְּמֵיכָלְהוֹן בְּסוֹאֲבָא יָת קוּדְשֵׁיהוֹן אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדִשְׁהוֹן

וִיאַרְעוּן יַתְהוֹן חוֹבֵי אַשְׁמַתְהוֹן בְּמֵיכַלְהוֹן בְּסוֹאֲבָא יַת קוּדְשֵׁיהוֹן אֲרוּם אֲנָא יְיָ מְקַדִישְׁהוֹן

והשיאו אותם. פעל יוצא לשנים פעולים והטעם שיזהירום ויורום עד שלא ישגו:

באכלם - הזרים.

את קדשיהם - תרומה.

והשיאו אותם עון אשמה. הם עצמם כשהקדישו ההקדש עשו שיהיו אשמים כשיהיו מועלים בו ליהנות ממנו ולא נאמר הפה שאסר הוא הפה שהתיר. והטעם בזה הוא כי אני ה' מקדשם. שכיון שהקדישו את הדבר אני ה' מקדשו ואין לאל ידם להפקיע את קדושתו:

והשיאו ב' הכא ואידך והשיאו כל ישראל אל העיר בענין אבשלום בעצה שנתן לו חושי שיעץ לו לרעתו וזהו והשיאו אותם עון אשמה. י"א פעמים הזכיר קדשים בזאת הפרשה (מן איש איש מזרע אהרן שמדבר בתרומה עד כי אני ה' מקדשם דחד צריך לגופיה) כנגד י"א דברים שבין תרומה לקודש:

באכלם ב' הכא ואידך באכלם מעבור הארץ דאוכל תרומה בטומאת הגוף:

והשיאו אותם עון אשמה אותם שמחללים את הקדש להאכילו לזרים ישיאו אותם עון אשמה לזרים שיאכלו אותו.

את קדשיהם ללמדך שהתרומה שלהן היא ליתנה לאיזה כהן שירצו.

מקדשם לקדשי בני ישראל קאי.

והשיאו אותם. לישראל עון אשמה, דכיון שהם מחללים אותה לישראל, הנותן אותה להם יש לו עון, כדאמרינן: הנותן תרומה לכהן עם הארץ כאילו וכו'; ורבותינו דרשו אותם, עצמן:

אני ה' מקדשם. לישראל וקדשיהם ותרומה, ואין לנהג בהם דרך חולין:

והשיאו אותם וגומר. פרוש, כשלא יפרעו קרן וחמש יגדילו גדר האשם שעשו בשוגג לקרא מזיד שהוא עון, כיון שיש בידם לתקן ואינם מתקנין. והוא אמרו והשיאו, פרוש ינשאו אותם, פרוש הם שיהיה הדבר עון את שאינו אלא אשמה. ואמרו באכלם את קדשיהם, פרוש שיחשב להם מזיד אכילת הקדשים שאכלו, לא הזדת מניעת הפרעון. ועין מה שפרשתי בפסוק שלפני זה:

והשיאו אותם עון אשמה. היינו לענין קדשי המקדש שבאים לכפרה וכידוע דכהנים אוכלים ובעלי׳ מתכפרים וכשלא יהיו הכהנים נזהרים באכילתם הרי לא יכופרו הבעלים נמצא שהכהנים משיאים אותם עון:

אשמה. לענין קדשי הגבול שאם לא היו מפרישים כלל הרי הם קובעים אותו ית׳ כ״י כמו שאמר מלאכי ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה. ואם אין הכהנים נזהרים באכילתם בקדושת תרומה הרי הם כמו שלא הפרישו תרומה. נמצא הכהנים משיאים אותם אשמה. שהוא לשון גזל. ולזה כוונו בסנהדרין ד״צ ב׳ רי״א אף גורם לו מיתה כו׳ דבי ראב״י תנא אף אשמה פי׳ הוסיף שהוא גם גזל. ורש״י פי׳ בדוחק:

ע פירוש נראה שדעת המתרגם היה שלא יחללו מוסב למעלה על וינזרו מקדשי בני ישראל כלומר יזהרו בהם שלא יחללום וישיאו את עצמם עון כשיאכלום בטומאה ולפיכך כתב ואין צורך כי כבר אפשר שיפורש ולא יחללו על ענינו שלא יאכילום לזרים. הרא"ם: