ויקרא כב, כח

אתו ואת בנו. נוהג בנקבה, שאסור לשחוט האם והבן או הבת, ואינו נוהג בזכרים, ומתר לשחוט האב והבן או האב והבת:

אתו ואת בנו. אף בנו ואותו במשמע:

וְתוֹרְתָּא אוֹ שֵׂיתָא לֵהּ וְלִבְרֵהּ לָא תִכְּסוּן בְּיוֹמָא חָד

עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל הֵיכְמָא דְאָבוּנָן רַחֲמָן בִּשְׁמַיָא כֵּן תֶּהֱוֹן רַחֲמָנִין בְּאַרְעָא תּוֹרָתָא אוֹ רְחֵילָא יָתָהּ וְיַת בְּרָהּ לָא תִיכְסוּן בְּיוֹמָא חָד

אתו ואת בנו נוהג בנקבה שאסור לשחוט האם והבן או האם והבת ואינו נוהג בזכרים ומותר לשחוט האב והבן לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ב:כ״ח) פוסק הרב הלכה כדברי האומר אין חוששין לזרע האב (חולין עט) וכן דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא כ״ב:כ״ח) והוא הנכון בגמרא בדין אותו ואת בנו אבל דרך הכתוב כשמזכיר הנקבה ביחוד לקרות אותה פרה ואם כן היה ראוי שיאמר הכתוב ופרה או כשבה אותה ואת בנה אלא מפני שהזכיר שור או כשב או עז כי יולד והזכיר האם והבן והיה שבעת ימים תחת אמו אמר כי במינין הנזכרים האלו שהם שור ושה עוד מצוה אחרת בהן כי אותו ואת בנו הנזכרים לא ישחטו ביום אחד:

ושור או שה. פירשתיו והמצוה על זכר ונקבה:

אותו ואת בנו ב' הכא ואידך ועבדו אותו וגו' ואת בנו גבי נ"נ בשביל שנא' אותו ואת בנו לא תשחטו ביום א' והוא לא עשה כן אלא שחט בני צדקיהו לעיניו ע"כ נאמר בו ועבדו אותו ואת בנו עד בא עת ארצו גם הוא ועבדו בו גוים רבים שנהרג בלשצר ונטלה ממנו המלכות. סמך אותו ואת בנו לשור או כשב לומר שנוהג במוקדשין:

ושור או שה אותו ואת בנו. הדין הזה נוהג בנקבות ולא בזכרים, שהרי מותר לשחוט האב והבן ביום אחד, שהלכה כדברי האומר אין חוששין לזרע האב, וזהו שתרגם אונקלוס ותורתא או שיתא, לומר שנוהג בנקבות ולא בזכרים. ולפי הדין הזה היה הכתוב ראוי לומר ופרה או כשבה אותה ואת בנה, אלא מפני שהזכיר שור או כשב או עז הזכיר האב והבן. והיה שבעת ימים תחת אמו. אמר כי יש במינים הנזכרים האלה שהם שור ושה עוד מצוה אחרת כי אותו ואת בנו הנזכרים לא תשחטו ביום אחד, כן פירש הרמב"ן ז"ל.

ובמדרש ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, זה שאמר הכתוב (משלי יב) יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי, יודע צדיק נפש בהמתו זה הקב"ה שאמר ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ורחמי רשעים אכזרי זה המן הרשע שכתב להשמיד להרוג ולאבד. יודע צדיק נפש בהמתו זה שאמר הכתוב (דברים כב) לא תקח האם על הבנים, ורחמי רשעים אכזרי זה סנחריב הרשע שכתוב בו (הושע י) אם על בנים רטשה.

ושור ולא חיה.

או שה ולא עופות.

אתו ואת בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא [זכר] שאין בנו כרוך אחריו. כאן פירש״י אינו נוהג בזכרים ומותר לשחוט האב והבן, חז״ק נהי דחיוב מלקות ליכא איסורא מיהא איכא כדאיתא בפרק אותו ואת בנו.

אתו ואת בנו. כלומר, יש לך מחוסר זמן אחר, שאם נשחט הבן היום, האם כל זה היום מחוסרת זמן ואסור ליקרב וכן אם נשחטה האם הבן מחוסר זמן, וזה נוהג בין בחולין בין במוקדשין, דאינו אלא מדת רחמנות כגון: כי יקרא קן צפור, שאינו מזהיר כי אם על האם, וכן לא תבשל גדי בחלב אמו, והאי דקאמ' אתו, דדרך לומר לנקבה לשון זכר, כמו: עמד פתח האהל, ולא בשביל שהקב"ה מרחם על הקן ובבהמה, אלא בשביל ישראל, שלא ינהגו עצמם דרך אכזריות. הגה"ה:

ושור או שה. אזהרה זו מיוחדת ביותר בימי המועדים, דאז צריך לחקור אחר זה ולהזהר אולי הוא אותו ואת בנו, מה שאינו כן בכל השנה.

ו דילפינן משלוח הקן כדלקמן ומה התם אף הנקבות בכלל דהא כתיב על האפרוחים שכולל בין זכרים בין נקבות הוא הדין הכא נמי לא שנא זכרים ולא שנא נקבות:

ז דילפינן במה מצינו משילוח הקן דמצות אותו ואת בנו נאמרה בבנים ובאבות ומצות שילוח הקן נאמרה בבנים ובאבות מה להלן בבנים ואם דכתיב והאם רובצת אף הכא בנים ואם. ואם תאמר היה לו למכתב אותה ואת בנה. ויש לומר כיון שכתיב לפניו שור או שה לשון זכר נקט נמי אותו ואת בנו דסמיך ליה לשון זכר:

ח רוצה לומר אם שחט בנה קודם הוא גם כן חייב מדכתיב לא תשחטו משמע דמצינו שני שוחטים חייבין בין השוחט האם בין השוחט הבת והיכן מצינו על כרחך צריך לומר דמיירי בשלש פרות אם ובתה ובת בתה ולעולם הראשון פטור. ואין לומר דמיירי כגון ששחט זה האם ושנים האחרים שחטו כל אחד בתה דזה פשיטא הוא דשנים אחרונים חייבים דהא תרווייהו אותו ואת בנו נינהו אלא ודאי כך מצינו כגון ששחט אחד פרה ואחד שחט אמה דהוא חייב ואחד שחט בתה אף על פי שהראשון ששחט בתה קודם ולמה יתחייב מי ששחט האם אלא לאו שמע מינה אף אם שחט בנו קודם ואחר כך אותו חייב: