ויקרא כב, כז

כי יולד. פרט ליוצא דופן:

תּוֹר אוֹ אִמָר אוֹ עִזָא אֲרֵי יִתְיְלִיד וִיהֵי שִׁבְעָא יוֹמִין בָּתַר אִמֵהּ וּמִיוֹמָא תְמִינָאָה וּלְהַלָא יִתִּרְעִי לְקָרָבָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ

עִידַן דְתִידְכַּר לָן סִדְרֵי קוּרְבָּנֵינָן מַה דְהַוֵינָן מְקַרְבִין בְּכָל שְׁנָא וּשְׁנָא הֲווֹ קוּרְבָּנֵינָן מְכַפְּרִין עַל חוֹבֵינָן וּכְדוּ דִי גָרְמוּ חוֹבַיָא וְלֵית לָן מַה נַקְרְבָא מִן עֶדְרֵי עֲנֵינָן תּוֹרָא אִיתְבְּחַר קֳדָמוֹי בְּגִין מַדְכַּר זְכוּת סָבָא דְאָתָא מִמַדִינְחָא פַּטִיר כּוּלֵיהּ קָרֵיב לִשְׁמָךְ בַּר תּוֹרִין רַכִּיךְ שָׁמִין אִימְרָא אִיתְבְּחַר תִּנְיָין בְּגִין מַדְכַּר זַכְוָותֵיהּ דִשְיֵיהּ דְאִתְעֲקַד עַל גַבֵּי מַדְבְּחָא וּפְשַׁט צַוְארֵיהּ בְּגִין שְׁמָךְ שְׁמַיָא מָכוּ וּנְחָתוּ וַחֲמָא יִצְחָק יַת שַׁכְלוּלֵיהוֹן וְכַהֲיָין עֵינוֹי מִמְרוֹמַיָא מִן בְּגִין כְּדֵין זָכָה וְאִזְדַמַן לֵיהּ אִימְרָא תְּחוֹתוֹי לְעָלָתָא גְדִי בַּר עִזֵי אִתְבְּחַר תְּחוֹתָא בְּגִין מַדְכַּר זְכוּת שְׁלֵימָא דְעָבַד גַדְיֵי בַּר עִזֵי תַּבְשִׁילִין וְאוֹבִיל לְאָבוֹי וְזָכָה לִמְקַבְּלָא סְדַר בִּרְכָתָא בְּגִין כֵּן פָּרֵישׁ משֶׁה נְבִיָא וַאֲמַר עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל תּוֹר אוֹ אִימַר אוֹ גַדְיָא אֲרוּם יִתְיְלִיד כְּאוֹרַח עַלְמָא וִיהֵי שַׁבְעָתָא יוֹמִין בָּתַר אִמֵיהּ מְטוּל דְיִשְׁתְּמוֹדַע דְלָא נָפִיל וּמִיוֹמָא תְמִינָאָה וּלְהָלְאָה יִתְרְעֵי לְקָרָבָא קוּרְבָּנָא לִשְׁמָא דַיְיָ

עִידַן (צ"ל דתידכר) דְּתִתְכַּר לָן סִדְרֵי קוּרְבָּנֵינָן מַה דְּהַוֵּינָן מְקַרְבִין בְּכָל שְׁנָא וּשְׁנָא הֲווֹן קוּרְבָּנֵינָן מְכַפְּרִין עַל חוֹבֵינָן וּכְדוּ דִּי גָרְמוּ חוֹבַיָּא וְלֵית לָן מַה נִקְרְבָא מִן עֶדְרֵי עֲנֵינָן תּוֹרָא אִתְבְּחַר קֳדָמַי בְּגִין לְמַדְכְּרָא סַבְיָא מַדִּינְחָא פַּטִּיר כּוּלֵיהּ קְרַב לִשְׁמָךְ בַּר תּוֹרִין וּרְהַט לְבַקְרוּתֵיהּ וּנְסֵיב בַּר תּוֹרִין רַכּוּךְ וָעָב וִיהַב יָתֵיהּ לְרַבְיָּא וְאוֹחִי רַבְיָּא לְמִיעֲבַד יָתֵיהּ וּפַטִּירִין אָפָא וְיֵיכוֹל מַלְאָכִין וְזָכָה לְמִתְבַּשְרָא דְהָא שָרָה יָלְדָהּ לְיִצְחָק אִמְּרָא אִתְבְּחַר תִּנְיָין בְּגִין לְמִדְכְּרָא זַכְוָותֵיהּ דִּשְׁיֵיהּ דְּעָקַד גַּרְמֵיהּ עַל גַּבֵּי מַּדְבְּחָאָ וּפָשַׁט צַוָּארֵיהּ בְּגִין שְׁמָךְ שְׁמַיָא מָכוּ וּנְחָתוּ וַחֲמָא יִצְחָק יַת שַׁכְלוּלֵיהוֹן וְכַהֲיַין עֵינוֹי מִמְּרוֹמַיָּא מִן בְּגִין כְּדֵין זָכָה וְאִיזְדְּמִין לֵיהּ תַּמָן אִימַר תְּחוֹתוֹי לַעֲלָתָא וְתוּ זָכוּ תְּלִיתָאֵי גְּדִי בַּר עִזִּין לְמַדְכְּרָא זַכְוָותֵיהּ דִּתְמִימָא דְּלָבִישׁ מַשְׁכִּין גְּדָיָין וַעַבֲד תַּבְשִׁילִין וְאַיְיתִי לְאָבוֹי מִן תַּבְשִׁילוֹי וַחֲמַר אַשְׁקֵי יָתֵיהּ וְזָכָה לְמִתְקַבָּלָא סְדַר בִּרְכָתָא מִן יִצְחָק אבוּי וּלְמוֹקְמָא תְּרֵי עֲשַר שִׁבְטִין קַדִישִׁין לִשְׁמָךְ הָא בְּכֵן פָּרַשׁ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ וַאֲמַר עַמִּי בֵּית יִשְרָאֵל תּוֹר אוֹ גְּדִי אֲרוּם דְּאִיתְיְלִיד וִיהֵי שׁוּבְעָא יוֹמִין בָּתַר אִמֵּיהּ וּמִן יוֹמָא תְּמִינָאָה וּלְהַלָּא יְהֶוֵי כְּשַׁר לְמִקְרְבָא יָתֵיהּ קוּרְבָּנָא לִשְׁמָא דַיְיָ:

שור או כשב או עז. נקראים על שם סופם כמו ובגדי ערומים תפשיט. יומת המת כי יפול הנופל או הטעם זכר המין:

וטעם ומיום השמיני. כמו הנמול עד המרובע:

והלאה. אחריו והעד חץ יהונתן:

שור או כשב. אחר שהזכיר כל מיני המומים בקדשים והרחיק אותם מן המזבח אף על פי שלפעמים יהיה התמים שוה סלע והבעל מום שוה שתים לגדלו ושמנו ולפעמים יהיה מום נחשב עלוי למנחת מלך ב"ו וזה כי הצור תמים פעלו חפץ בתמימות ושלמות הנקרב והמקריב שיהיה הנקרב על שלמותו הטבעי והמקריב על שלמותו האלהי להדמות ליוצרו כפי האפשר אמר שכמו כן בענין גבול הזמנים שהגביל עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. והזכיר איסור מחוסר זמן ואיסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד ואיסור מחשבת חוץ לזמנו אפילו בקדשים קלים. והזכיר התודה שאף על פי שהיא מכלל השלמים הוגבל זמנה ליום ולילה אחד בלבד ולא לשני ימים ולילה כשאר השלמים:

שור או כשב או עז סמיך לבן נכר לומר שאין מקבלים קרבן חובה אלא מישראל:

והיה שבעת ימים וגו' אמר הקב"ה אם ישחט ביום ראשון יהא נראה כשוחט לשם שמים וארץ שנבראו ביום א' ואם יום ב' יהא נראה כאילו שוחט לרקיע שנעשה ביום ב' וביום ג' לים וליבשה וביום ד' לשם מאורות וביום ה' לשם שרצים וביום ו' לשם אדם אלא ימתין עד שבעה ימים וידע שבראתי העולם בששת ימים ונתתי בשביעי וישחט לשמי:

שור או כשב או עז כי יולד. אמרו במדרש שור או כשב יבא שור ויכפר על תבנית שור, שנאמר (תהילים ק״ו:כ׳) וימירו את כבודם בתבנית שור. וכן דרשו בתרומת המשכן שהזכיר זהב בראשונה הוא שאמר (שמות כ״ה:ג׳) זהב וכסף ונחשת, יבא זהב שבתרומת המשכן ויכפר על זהב העגל, זהו שאמר הכתוב (הושע ז׳:ג׳) ברעתם ישמחו מלך, וכי מה אתה רואה בשור לעשותו ראש לכל הקרבנות. אמר רבי לוי משל למטרונא שיצא עליה שם רע באחד מגדולי המלכות, בדק המלך בדברים ולא מצא בהן ממש, מה עשה המלך, עשה סעודה והושיבה בראש המסובין להודיע שבדק ולא מצא בדברים ממש, כך בדק הקב"ה ומצא שלא עשו ישראל את העגל אלא הגרים שהיו ביניהם, אלו ערב רב שנתגיירו בגאולת מצרים, הם שאמרו לישראל (שמות ל״ב:ד׳) אלה אלהיך ישראל, לפיכך נעשה ראש לכל הקרבנות. הזכיר מטרונא והכונה על ישראל.

ואומר אני לפי הקבלה כי "אחד מגדולי המלכות הוא אחד מטטראמולין של הקב"ה, וכדי לפרסם שלא התחילו ישראל בעבירה ההיא לפיכך הקדים שור בראש הקרבנות, וכן הקדים הכתוב (ויקרא כ״ג:מ׳) פרי עץ הדר כפת תמרים, כי החטא היה בו לבדו. והנה אדם הראשון חטא במחשבה ובמעשה, במחשבה באחד מגדולי מלכות, ובמעשה בפרי עץ הדר, וכמעשה אבות עשו הבנים, וכשם שהקריבו ישראל עגל לכפרת העגל כן הקריב אדם שור לכפרת חטאו הוא שדרשו רז"ל שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו. ומצינו פסוק אחד שצרף את שניהם, חטא המחשבה וחטא המעשה, הוא שכתוב (דברים ל״ג:י״ז) בכור שורו הדר לו, הזכיר שור וצרף לו הדר, ומזה אמר הנביא (הושע ז׳:ג׳) ברעתם ישמחו מלך, כי כשם שאנו מרצים לפניו בפרי עץ הדר שבו היה החטא כך אנו מרצים אותו בקרבן שור שבו היה חטא. והזכיר למעלה מפסוק זה (שם ו) והמה כאדם עברו ברית, באר בפירוש כי חטאם של ישראל שבו ישמחו להקב"ה הוא היה חטאו של אדם הראשון. ומה שהכשירה תורה לצורך קרבן ג' מינין אלו, שור או כשב או עז, דרשו רז"ל שור בזכות אברהם שנאמר (בראשית י״ח:ז׳) ואל הבקר רץ אברהם, כשב בזכות יצחק (שם כב) וירא והנה איל, עז בזכות יעקב שנאמר (שם כז) לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים, טובים לך טובים לבניך, טובים לך שעל ידן תטול הברכות, טובים לבניך שעל ידן יתכפרו ביום הכפורים. זהו שאמר הכתוב שור או כשב או עז כי יולד. זהו שאמר הכתוב (קהלת ג׳:ט״ו) מה שהיה הוא שיהיה ואשר להיות כבר היה והאלהים יבקש את נרדף, אם יאמר לך אדם שאם לא חטא אדם הראשון הרי הוא חי וקיים, אמור לו הרי אליהו שלא חטא והוא חי וקיים לעולם. ואשר להיות, אם יאמר לך אדם שעתיד הקב"ה להחיות את המתים, אמור לו כבר היה, כבר עשה כן ע"י אליהו וע"י אלישע וע"י יחזקאל. והאלהים יבקש את נרדף, צדיק רודף צדיק רשע רודף רשע, והאלהים יבקש את נרדף, רשע רודף צדיק, צדיק רודף רשע והאלהים יבקש את נרדף. תדע לך שכן הוא, הבל נרדף מפני קין מה כתיב (בראשית ד׳:ד׳-ה׳) וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה, נח נרדף מפני דורו מה כתיב (שם ו) ונח מצא חן, וכתיב (שם ז) וימח את כל היקום, אברהם נרדף מפני נמרוד מה כתיב (נחמיה ט׳:ז׳) אשר בחרת באברם, יצחק מפני פלשתים מה כתיב (בראשית כ״ו:כ״ח) ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך, יעקב מפני עשו מה כתיב (תהילים קל״ה:ד׳) כי יעקב בחר לו יה, יוסף מפני אחיו מה כתיב (בראשית ל״ט:ב׳) ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח, משה מפני פרעה מה כתיב (תהילים ק״ו:כ״ג) לולי משה בחירו, ישראל מפני העכו"ם מה כתיב (דברים י״ד:ב׳) ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה. אף כאן שור או כשב או עז שור נרדף מפני ארי, כשב מפני זאב, עז מפני נמר, אמר הקב"ה לא תביאו לי קרבן מן הרודפין אלא מן הנרדפין.

והיה שבעת ימים תחת אמו. משל למלך שנכנס למדינה והוציא בתו ואמר כל האכסנאין שבאו לכאן אל יראו פני עד שיראו פני מטרונא תחלה. כך אמר הקב"ה לישראל לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו השבת, שאין שבוע בלא שבת, ואין מילה בלא שבת, כך דרשו רז"ל. והמטרונא היא ה"א אחרונה והיא ראשונה למחשבת המקריב, וזה מבואר.

שור או כשב פרט לכלאים. או עז פרט לבהמה.

כי יולד ולא אדם כי יולד פי׳ אינו נקראו שור או כשב או עז להיות ראוי לקרבן עד שיולד אבל אדם יוצא דופן כשר להיות מקריב כילוד.

והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן דחיישינן שמא נפל הוא. ד״א שכל הפורש ממקום צחנה וטומאה צריך פרישה שבעת ימים קודם שיכנס למחנה שכינה כגון זב ומצורע וטמא מת. תחת אמו פרט ליתום מצוה זו כבר נאמרה בפרשת משפטים לענין בכור וכאן לענין פשוט.

ומיום השמיני והלאה למעלה בפ׳ משפטים שנאמר בו וביום השמיני תתנו לי היינו להקדישו וכאן להקריבו.

ירצה לקרבן אשה אחר שהזהיר אותם שלא ירצו הזכיר אותם כמו כן שלא ירצה קודם יום שמיני.

שבעת ימים יהיה תחת אמו. דשמא נפל הוא, ועוד כל הפורש ממקום טומאה וממקום צחנה צריך פרישות קודם שיכנס למחנה שכינה, כגון זב ומצורע וטמא מת:

שור או כשב או עז כי יולד. אמרו המפרשים שביום הולדו יש לו עליו שם שור או כשב כי אינו מוסיף על שלימתו ועל עצמותו כלום כי הוא נולד עם כל שלימתו, לאפוקי האדם עיר פרא יולד (איוב יא יב) וקניית שלימתו תלוי במעשיו. ונראה שלכך הודיע לנו הכתוב כדי שלא תאמר מאחר שביום הולדה יש להם כל השלימות הראוי להם א"כ יהיו כשר להקרבה מיד, ת"ל יהיה ז' ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה. כי כל מספר שמיני קודש כמבואר למעלה פרשת שמיני (ט א) על כן אינו ראוי להיות קודש עד אשר יעבור עליו מספר זה.

שור או כשב וגו׳. פרשה זו סמוכה לפ׳ מועדות. וקורין אותה במועדים. ובל״ס היו מקובלים איש מפי איש עד משה רבינו שקורין במועדים משור או כשב. תדע דבמשנה מגילה פ״ד תנן בפסח קורין בפ׳ מועדות שבת״כ. והכי תנן בסוכות לא כן בר״ה תנן בחדש השביעי באחד לחודש והרי הוא ג״כ פ׳ מועדות שבת״כ ואמאי שני בלשון אלא משום דבמועדים צריך להתחיל שור או כשב וזה נקרא פ׳ מועדים משא״כ בר״ה. ועי׳ מש״כ המרדכי פ׳ בני העיר. כ״ז בא ללמדנו דפ׳ זו שייך לפסח וחה״ס. ע״כ יש לבאר כל מקרא בפ׳ זו שהוא מיוחד ושייך יותר למועדים אלו:

והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה וגו׳. זה הדין עיקר מקומו בפ׳ ויקרא צו. אבל ייחד הכתוב כאן בשביל נדרים ונדבות שמצוי הרבה במועדי ה׳ ואע״ג דבעיקר הדין אין נ״מ בין נדבה לחובה לענין שמונה מכ״מ יש שנוי לענין לכתחלה כדתנן במס׳ פרה פ״א כל הקרבנו׳ מצותן משלשים יום והלאה ואף ביום שלשים. ואם הקריבם ביום ח׳ כשרים. נדרים ונדבות הבכור ומעשר ופסח כשרים מיום השמיני והלאה ואף ביום השמיני ולא נודע הטעם. ע׳ בפי׳ הר״מ והר״ש. ונראה משום דבנדרים ונדבות כאן מפורש דמיום השמיני והלאה ירצה. אין לעשות גדרים ולהחמיר בזה. וכן בבכור ומעשר כתיב בפ׳ משפטים שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי. ובפסח הראיתי רמז בס׳ שמות י״ב ה׳. משא״כ בקרבנות חובה דלא כתיב מפורש ממילא מובן דיש זמן אחר לכתחלה ונמסר הדבר לחכמים וקבעו שלשים יום. וכיב״ז איתא בבכורות ר״פ עד כמה :