ויקרא כב, יד

כי יאכל קדש. תרומה:

ונתן לכהן את הקדש. דבר הראוי להיות קדש, שאינו פורע לו מעות אלא פירות של חלין, והן נעשין תרומה:

וּגְבַר אֲרֵי יֵיכוּל קוּדְשָׁא בְּשָׁלוּ וְיוֹסֵף חוּמְשֵׁהּ עֲלוֹהִי וְיִתֵּן לְכַהֲנָא יָת קוּדְשָׁא

וּגְבַר יִשְרָאֵל אֲרוּם יֵיכוּל קוּדְשָׁא בְּשָׁלוּ וְיוֹסֵף חוֹמֶשׁ דְמוֹי עֲלוֹי וְיִתֵּן לְכַהֲנָא יַת קוּדְשָׁא

ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש שאין פורע לו מעות אלא פירות של חולין והם נעשים תרומה לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ב:י״ד) והנה טעם הכתוב כי יאכל קדש ויסף חמישיתו על הקדש ההוא ונתן לכהן את הקדש הזה שהוא הקרן והחומש ומפני שקראו קדש למדנו שהוא נעשה כתרומה בדבר הראוי לכך וזהו הנכון בפשוטו ומדרשו וכך כתב ר"א (אבן עזרא על ויקרא כ״ב:י״ד) ונתן לכהן את הקדש טעמו "עם הקדש" או שתהיה מלת "ונתן" מושכת עצמה ואחרת עמה וכן הוא אומר ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן ונתן את הקדש ולפי דעתי אין צורך בעבור מלת "עליו":

ונתן לכהן את הקדש. טעמו עם הקדש או תהיה מלת ונתן לכהן מושכת עצמה ואחרת עמה וכן פירושו ויסף חמשיתו עליו ונתן לכהן ונתן את הקדש ולפי דעתי שאין צורך בעבור מלת עליו:

כי יאכל קדש - תרומה.

ויסף חמשיתו עליו שיהא הוא וחמישיתו חמשה. ונתן לכהן את הקדש יתן לכהן את החומש עם הקדש.

ואיש כי יאכל קדש. אלעיל קאי דקאמר: וכל זר לא יאכל קדש, מפרש דזרה יכלה לאכל קודש אם נישאת לכהן, כדכתיב: כי יקנה נפש קנין כספו, ואשתו קנין כספו, אבל זר לעולם לא יאכל קודש, אפילו נשא כהנת ואפילו הוא תושב ושכיר לכהן, כדאמ' לעיל, והשתא מפרש שאם אכלו שוגג שנותן קרן וחומש:

ונתן לכהן את הקדש. ואם תאמר, הרי כבר אכלו, אלא דבר הראוי להיות קודש, חולין טהורין, ובתרומה מיירי, דאי בקודש ממש היה חיב אף אשם, כדאמ' בויקרא:

ונתן לכהן את הקדש. רז״ל נחלקו בפרק ו׳ דתרומות: רבי אליעזר אומר כל שראוי להיות קדש, ורבי עקיבא אומר הקדש שאכל, עד כאן. ואולי שיכוין לומר שעל ידי הנתינה זו מעלה עליו הכתוב כאלו נותן הקדש עצמו, וכאלו לא אכל הקדש.

נ משום דכל הפרשה כולה בתרומה מיירי ודלא כהרא"ם שפירש מגזירה שוה דקדש קדש דכתיב גבי ביעור בערתי הקדש מן הבית:

ס דקשה לרש"י הא כבר אכל התרומה כיון שצריך לשלם ולמה כתיב ונתן לכהן את הקדש: