לאורו נלך

כאשר ישא האומן את היונק

היה זה בהיות מרן דיין בבית הדין "האזורי" בשנות הארבעים לחייו, הגיעה לפני דייני בית הדין בעייה סבוכה בבת ישראל שנפל ספק בכשרותה לבוא בקהל, בוא בעת שהיא עומדת בעוד ימים מספר להינשא עם חתן מופלג וירא שמים. הדיינים טרחו ויגעו למצוא לה היתר אך העלו חרס בידם. בשמוע רבנו כן הדבר נגע ללבו, מהיותו אוהבן של ישראל בכל נפשו ובכל מאודו, הרגיש את דמעת העשוקים שאין להם מנחם, חס עליהם כמלאך מלא רחמים ולא נח ולא שקט, ועם תחילת הלילה נכנס לספרייתו והסתגר בה כשהוא מדיר שינה מעיניו, והחל מעיין בספרי הפוסקים לאורכם ולרוחבם, כדי למצוא היתר לעלובה זו, כך כל הלילה לא נתן רבנו שינה לעיניו. ואכן מן השמים ראו בצערו, וסייעו למצוא מקום להתירה, על פי מה שכתב בשו"ת "נדיב לב" שחיברו אחד מגדולי הפוסקים.

עם בוקר, לקח רבנו עמו את הספר לבית הדין להראותו לחבריו הדיינים, שעל פי דברי הרב נדיב לב, אפשר להתירה מכבלי העיגון. בראות הדיינים את הדברים, הסכימו כולם פה אחד, והיו מלאי התפעלות מדבריו, באומרם שספר זה נדיר מאוד ומעולם לא ידעו ולא שמעו ממנו.

על כך, ניתן להמליץ על מרן את אשר העידה התורה על משה רבנו רעיא מהימנא: "כאשר ישא האומן את היונק".

"אני נכנס כמה דקות!"

עת אשר הגיע מרן עם אשתו הרבנית ע"ה בפעם הראשונה אל מעונו של הרה"ק רבי מרדכי שרעבי זצ"ל. אמר לה רבנו לרבנית: "אני נכנס לכמה דקות לביקור בחדרו של הרב שרעבי, הכנסי נא בינתיים אצל הרבנית שרעבי". והנה, נכנס רבנו לחדרו של הרב שרעבי ונתעכב שם כשעתיים תמימות.

לאחר שעתיים כשיצא רבנו, שאלה אותו הרבנית: "כבודו אמר שנכנס לביקור כמה דקות וכבר עברו כשעתיים?"

אמר לה רבינו: "כל כך התפעלתי מגדלותו בתורה ולא יכלתי להפסיק, נמשכנו בדיבור במצות 'ודברת בם', דברנו על הלכות קריאת שמע בפשט, רמז, דרש וסוד, ובכל הרב שרעבי בקי בצורה מפליאה ביותר".