'הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך' - חוסה, כי גם הגוף - "שלך" הוא!

על מילות הסליחות הללו המשיל המגיד מדובנא משל נפלא: ילד קטן נותר יתום מאביו ומאמו. את אביו כלל לא הכיר, מאחר שנפטר בהיותו תינוק בעריסה, ואת אמו אבד הילד בגיל שמונה. כך נותר בודד ואמלל. בעת שישבו 'שבעה' על פטירת האם, דנו בני המשפחה מה לעשות עם היתום הקטן. הדודה, אחות הנפטרת, אמרה: 'אני אאמץ אותו. אני אגדל אותו כפי שאמא שלו, אחותי, רצתה שיגדל'. הדוד, אחי האב, הציע שהוא יקח את הילד לביתו, ויגדל אותו עם ילדיו. לבסוף אמר אחיו הגדול שלו, שכבר היה נשוי: 'אני אקח אותו אל ביתי. הוא אחי מאבא ומאמא, עצמי ובשרי. אצלי יהיה לו הטוב ביותר'.

האח הגדול גדל אחיו הקטן במסירות רבה. הוא היה עבורו כאחד מילדיו. השנים חלפו, והילד הקטן הגיע לגיל מצוות, ואחר כך באה גם עת דודים. האח הגדול חפש עבורו כלה יראת שמים וברוכת מעלות. הוא רצה עבורו את הטוב ביותר. אך על אף החפושים המרבים, לא נמצאה הכלה המתאימה.

יום אחד הציע לו מכר: מדוע זה לא תקח את אחיך כחתן עבור בתך, הצעירה ממנו בשנה אחת בלבד? הן אתה מכיר היטב את הבחור ויודע מהן מעלותיו ומהם חסרונותיו. דבר לא נסתר ממך'. האח הגדול שוחח עם רעיתו על הרעיון, ולאחר מכן הציעו זאת בפני בתו, אשר הסכימו לדבר. דברו עם האח הקטן, ואף הוא חפץ בכך. שברו צלחת וקבעו תאריך לחתנה. אך זמן מה לאחר שנשאו זה לזה בשמחה גדולה, התערער השלום ביניהם... האח הקטן שהפך לבעל, לא כבד את אשתו כראוי, עד שמרב צער חזרה הרעיה בוכיה לבית הוריה... האח הגדול נסה להשכין שלום ביניהם, אך למרות כל מאמציו - המצב הלך והדרדר, עד שיום אחד אמרה הבת: 'אבא, די. אינני יכולה יותר'! ראה האב את מצוקת בתו, וגם הוא החליט: עד כאן! נסינו כל כך, חכינו כל כך הרבה, אי אפשר יותר. הגיע הזמן לגט! האח הצעיר הזדעזע ונחרד. הוא נסה לשדל את אחיו הגדול כי מהיום והלאה הוא ישתנה, אך האח הגדול לא רצה לשמע. 'תתן את הגט תחלה, ואחר כך נדבר'...

בנסיון נואש, דפק האח הצעיר פעם נוספת על דלתו של אחיו הגדול: 'לאן אתה זורק אותי, לרחוב? למצבות של אבא ואמא שלנו? אל תשכח: נכון, זו הבת שלך, אבל גם אני אח שלך! בבקשה, רחם עלי, ואני מבטיח לך שתהיה מרצה ממני'!...

הדברים נגעו ללבו של האח הגדול. אכן, זהו אחיו הקטן, עצמו ובשרו, ואיך לא ירחם עליו?! דבר האיש עם בתו, וקבל את הסכמתה לנסיון נוסף. האח הקטן קבל על עצמו באמת ובתמים לנהג כשורה, ואכן, מאותו יום שרר השלום ביניהם.

ממשיך המגיד מדובנא בנמשל: נשמת האדם באה אל הקדוש ברוך הוא בבכיות ובצער: 'אוי, רבונו של עולם, אין אני יכולה לשאת זאת! אני הרי נשמה, מכסא הכבוד חצבתי, ואיני יכולה לחיות בכפיפה אחת עם הגוף, שמושך כל העת לחמריות ולגשמיות. הוא רוצה לדבר לשון הרע! הוא כועס! הוא לא נזהר מגזל ומעשק! ואני, שחצובה מכסא הכבוד, כל חפצי ומגמתי רק קדשה, רוחניות ועשית רצון ה' על ידי תורה ומעשים טובים. אינני יכולה יותר! אני רוצה לפרש מהגוף הזה'!

אומר הקדוש ברוך הוא לגוף: 'די, הנשמה צודקת, היא כבר לא יכולה לשאת אותך. הגיע הזמן שאתן לה להפרד ממך'... מתחנן הגוף: 'רבונו של עולם, 'הנשמה לך' - נכון, הנשמה שיכת לך, ומכסא הכבוד חצבה, אבל אל תשכח ש'הגוף פעלך' - גם הגוף שלך, אתה יצרתו. על כן, רבונו של עולם, 'חוסה על עמלך', אנא ואנא רחם עלי! ומוסיף הגוף ומפציר: 'רבונו של עולם, אנא, עשה למען שמך, ומהיום והלאה איטיב את דרכי, ואעשה רצונך. אתחיל לעשות שלום עם הנשמה... והקדוש ברוך הוא נענה לו ונותן לו עוד אפשרות לתקן. אולם מאחר שהנשמה רוחנית והגוף גשמי - איך נתן להשכין שלום ביניהם? עצה נפלאה לענין זה היא - שבת קדש.