"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל" (נצבים כ"ט, ט) - סגלת אמירת מאה ברכות בכל יום בכל עת ובכל צרה

כתב החיד"א ('רוח חיים' דרוש א' דבר המתחיל ואפשר לתת) בשם ה'רוקח' (הלכות ברכות סימן ש"כ): המברך מאה ברכות בכל יום נצול ממאה קללות שבפרשת כי תבוא (שהלא מלבד הצ"ח קללות הכתובות במפרש בתורה בפרשת כי תבוא, ישנן עוד שתי קללות. 'גם כל חלי ו'כל מכה' אשר לא כתובה בספר התורה הזה. ו'חלי' ו'מכה' הן עוד שתי קללות. נמצא סך הכל מאה קללות).

ומבאר בדברי ה'רוקח' שאמירת מאה ברכות בכל יום אינה סגלה להנצל רק ממגפה, אלא גם סגלה כללית להנצל מכל מאה קללות שבתורה. וזכורני שלפני שנים רבות, בזמן שהיה עת צרה בארץ ישראל, הייתי בראש העין וכנסו שם את כל בני העיר לעצרת תפלה ותקעו בשופרות. והיה שם זקן מפלג, צדיק ומקבל שעלה מתימן, והרים קולו בדרשה: 'אנחנו מחפשים עצה להנצל, ומדוע צריכים אנו למצא עצות אחרות ממה שמסרו לנו חז"ל סגלה נפלאה - לברך בכל יום מאה ברכות בכונה, ועל ידי זה נצולים מכל צרה', וספר שהיה מקבל אצלם בתימן בכל עת צרה לברך מאה ברכות בכונה, והם אכן ראו ישועות גדולות כשעשו כן, ודרש מכלם לקבל על עצמם מאה ברכות בכל יום, גם בשבת, בכונה, ועל ידי זה ינצלו. ובכל דור ודור, ובפרט בעת צרה, יש להזהיר על אמירת מאה ברכות, שהוא חיוב גמור, וזהו דבר קל אך היצר הרע גורם לזלזל בזה (ולגבי נשים יש אומרים שפטורות אבל יש אומרים שחיבות כי התקנה היתה למנע פרענות. וזה שיך גם בנשים. וגם אם אינן חיבות, על כל פנים בודאי יש בזה קיום התקנה).

ובפרט בימים הללו, ימי התשובה, יש להקפיד על אמירת מאה ברכות בכונה, כי כאשר האדם מקפיד לומר מאה פעמים ביום 'ברוך אתה ה' בכונה, נכנסים בלבו יראת שמים ופחד מחטא, ומה עוד שעל ידי זה מגיע להכרה שהקדוש ברוך הוא נמצא לידו בכל רגע ומנהל אותו בכל פרט בחיים, וגדל התביעה עליו בכל חטא, שעמד לפני המלך ומרד בו בפניו, ויתעורר לשוב בתשובה שלמה. וזהו מה שתקנו לומר בנסח הודוי 'חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך', ולכן בשעת הודוי צריך להתודות על זה גופא ולהכיר בגדל החטא שמרד במלך לפניו, ולשוב לה' מתוך הכרה באמת שהמלך נמצא לפניו, ובהא גופא שבשעת הודוי מגיע להכרה שהקדוש ברוך הוא נמצא לפניו ממש - מתכפר לו חטאו. וזהו טעם הדבר שבראש השנה אין מזכירים כלל בקשת סליחה ומחילה, אלא כל התפלה היא רק על ענין מלכויות, ובארו הפוסקים (משנה ברורה תקפ"ד, ג) שאין אומרים ודוי בראש השנה כדי שלא לתן פתחון פה למקטרג, ותמהו בזה המפרשים, שהרי ראש השנה הוא אחד מעשרת ימי תשובה, ואם כן איך יתכן שאין אנו מתעסקים בראש השנה בעבודת התשובה? אמנם סוד הדבר הוא כפי שבארו בעלי המוסר, שאמירת המלכויות עצמה נחשבת כמעשה תשובה, שהלא אמירת המלכויות ענינה לקבל על מלכות שמים, וכמו שאמרו בגמרא (ראש השנה ט"ז.) 'אמר הקדוש ברוך הוא: אמרו לפני בראש השנה מלכויות, כדי שתמליכוני עליכם', ועקר חמר החטא הוא מה שהחוטא מרד במלך לפניו ממש, ואם כן בשעה שהאדם מקבל על מלכות שמים בראש השנה, ומגיע להכרה שעיני הקדוש ברוך הוא פקוחות על כל מעשה בני אדם, בזה גופא הוא שב בתשובה להקדוש ברוך הוא ועוקר בכך את החטא שמרד בקדוש ברוך הוא בפניו, ונמצא שגם בראש השנה אנו מתעסקים בעבודת התשובה. [רבי משה שטרנבוך שליט"א]