"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה"

ראה כמדבר ליחיד, לפניכם כמדבר לרבים, לפי שאמרו רז"ל (קדושין מ:) לעולם ידמה לאדם כאלו היה כל העולם מחצה על מחצה זכויות ועונות, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. לכך אמר אל כל יחיד ראה שיראה בעין שכלו כי כל מעשיו יחזרו לפניכם, לכלכם, והזכיר ענין זה בפרשה זו המדברת מענין הר גריזים והר עיבל כי שם נעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה, ומצד הערבות רבים נתפסים בעוון היחיד. ויש רמז לזה מה שמסיק בילקוט שמעוני (תתע"ה) בתחלת פרשת זו משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילין וכו'. התחיל בדרכים הכבושים לרבים, וסים בשבילין הכבושין ליחידים, אלא שהציע משל זה על הפסוק המתחיל ביחיד וסים ברבים מן הטעם שנתבאר. [וזה לשון המדרש: "ברכה וקללה", למה נאמר. לפי שנאמר (להלן ל, יט) "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה" שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן המקום לפנינו שני דרכים דרך החיים ודרך המות נלך באיזו מהן שנרצה, תלמוד לומר "ובחרת בחיים". משל לאדם שהיה יושב על פרשת דרכים והיו לפניו שני שבילין, אחד שתחלתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחלתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם שאתם רואים שביל זה שתחלתו מישור, כשתים ושלש פסיעות מהלך במישור וסופו לצאת לקוצים, ואתם רואים את שביל זה שתחלתו קוצים, כשתים ושלש פסיעות אתה מהלך בקוצים וסופו לצאת למישור. כך אמר להן משה לישראל].

ונקט לשון היום אף על פי שזמן קבוע לקבלת השבועה כי יביאך ה' אל הארץ. מכל מקום נקט לשון היום לומר שמהיום עד אותו זמן יש לכם שהות להמלך כדי שלא יאמרו אנוסים היינו כדרך כל שבועה שנותנים זמן פן ינחם האיש, כך נתן להם זמן שלא יאמרו הממם וערבבם ואלו היה להם שהות להמלך לא היה עושין. ["כלי יקר"]