"איל וצבי ויחמור..." (י"ד, ה) - רץ כצבי

הצבי מתאפין בזריזות, כנאמר 'רץ כצבי' (אבות ה, כ), אף שישנן חיות הרצות מהר ממנו, כנמר וברדלס, מכל מקום הצבי מתמיד במהירותו לזמן רב, בשונה משאר בעלי חיים המתיגעים ממרוצתם.

מעניני הצבי - רב חיא היה צד צבאים ומאכיל בשרם ליתומים, ומעורותיהם היה מתקין מגלות קלף וכותב עליהם חמשה חמשי תורה ומלמדם לתינוקות (בבא מציעא פ"ה:).

והענין שעשה כן, באר ה'חתם סופר': מפני שלצבי אין מרה, וכל כלו מסמל אהבה וטוב לב, ולכן רצה להחדיר בתלמידים מדות נעלות אלו. ובשלחן ערוך (יורי דעה מ"ב ח') מובא: לצבי אין מרה בכבד, אלא סמוך לזנב.

כשמזדקן הצבי - הקרן שלו מועיל הרבה. והוא הולך למקום שלא יראה ולא ימצא, ותוקע קרנו שם באחד מנקיקי הסלעים, כדי שלא ימצא לעולם (שיטה מקבצת למסכת כתובות - כתבות ק"ז:).

ובתוספות יום טוב (כתבות פי"ג, ב') כתב שמה שבמשנה מופיע הבטוי 'הניח מעותיו על קרן הצבי', פרוש הדבר שמזמן להפסיד מעותיו כפי שהצבי ירוץ קל חיש.

כתב ה'אלשיך' על הפסוק בשיר השירים (ד, ה) 'תאומי צביה' - כתבו חכמי הטבע, כי דרך תאומי הצביה שנפש כל אחד קשורה בנפש אחיו, עד שלא יחיה האחד, רגע אחר כך ימות אחיו לרב דבקותם (ספר תעלומות מהחי).

האילה היא רחמנית שבחיות - בזהר (פנחס ר"ט) מובא: חיה זו רחמנית ואין בכל החיות בעולם רחמנית כמותה, ובזמן שדחוקה לה השעה ונצרכת למזונות לה ולכל החיות, היא הולכת למקום רחוק ומביאה מזונות ואינה רוצה לאכל עד שתחזר למקומה, כדי שיתכנסו אליה שאר החיות ותחלק להם ממזון זה.

וכשבאות, מתכנסות אצלה כל החיות, והיא עומדת באמצע ומחלקת לכל אחת ואחת, ומהתענוג שמחלקת להם היא מרגישה שבע כאלו אכלה יותר מכלם. ומחלקת להם כשהשחר עומד לבוא, וכיון שמאיר הבקר כלם שבעות במזון שלה.

וכשהעולם נצרך למטר, מתכנסות כל החיות והיא עולה לראש הר רם, ונותנת ראשה בין ברכיה וגועה געיה אחר געיה, והקדוש ברוך הוא שומע קולה ומתמלא רחמים וחס על העולם, והתהום מעלה לה מים, והיא יורדת מראש ההר ורצה ומחביאה עצמה, וכל שאר החיות רצות אחריה ולא מוצאות אותה.

וזה מה שכתוב 'כאיל תערג על אפיקי מים' - היא תערג כשהעולם צמא למים כשיתיבשו. ובשעה שהיא מתעברת נסתם רחמה, וכשמגיע זמנה לילד, גועה ומשמיעה 70 קולות כחשבון התבות במזמור כ' בתהלים - 'יענך ה' ביום צרה', והקדוש ברוך הוא שומע לה ומזמין לה נחש גדול שיוצא מהרי החשך והוא נושך לה ברחמה, ואלמלא הנחש מקדים רגע או מאחר רגע, מיד מתה (בבא בתרא ט"ז:).

והטעם שאינה מתה מנשיכת ארס הנחש, כתב המהרש"א שטבע האילה להרחיק ארס הנחש.