"כי יהיה בך אביון... לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון" (ט"ו, ז) - כוחה של נתינה - מצות צדקה

מובא במדרש (זוטא שיר השירים פ"א) 'גדול כח הצדקה שכל מעשיו של משה לא נשתבחו (לא זכו לשבח והוקרה) אלא על הצדקה, וכן מלכת שבא כשראתה גדלה של שלמה (וחכמתו) לא שבחתהו אלא על הצדקה, וכל דור שיש בו צדקה וגמילות חסדים אף אלו כל מעשיהם רשעים אין גזר דינם לאבד, שהרי מיכה עשה עבודה זרה ורצו מלאכי השרת לדחפו (ולסלקו מהעולם), אמר להם הקדוש ברוך הוא הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים', משמע שחשיבותה של צדקה הוא בסיס לכל המצוות ולכן הגנה מצוות צדקה אפלו על מיכה שעשה עבודה זרה.

עוד מובא בפרקי דרבי אליעזר (פל"ג) 'רבי עזריה אומר תדע לך כח הצדקה, בא וראה משלום בן תקוה (בעלה של חלדה הנביאה) שהיה מגדולי הדור והיה עושה צדקות בכל יום, והיה ממלא את חמת מים והיה יושב על פתח העיר, וכל מי שהיה בא מהדרך היה משקה ומשיב נפשו עליו. ובזכות הצדקה שעשה שרתה רוח נבואה על אשתו חלדה.

כמו כן מובא בירושלמי (פאה פ"א ה"א) 'צדקה וגמילות חסדים שקולות כנגד כל מצוותיה של תורה.

כתב הרמב"ם (בהלכות מתנות עניים פ"י ה"א) 'חיבין להזהר במצות צדקה יותר מכל מצוות עשה, שהצדקה סימן לצדיקי זרע אברהם אבינו שנאמר 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה', ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.

כמה כוחה של מצות צדקה - מובא בגמרא (פסחים ח: ובראש השנה ד') 'האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן עולם הבא הרי זה צדיק גמור'.

מובא ב'פרשת דרכים' (דרוש ג') לא אמרו הרי זה צדיק גמור אלא במצות צדקה שנמשך מזה תועלת לעניים מה שאין כן בשאר מצות, וכפי שמוכיח החיד"א מדברי המדרש (ויקרא רבה פל"ד סי' ט"ז) ברבי טרפון ורבי עקיבא שרבי טרפון היה סבור שאם לא כון במעשה הצדקה לשמה לא עשה ולא כלום, והסביר לו רבי עקיבא שאינו כן והראה לו את הפסוק 'פזר נתן לאביונים', ולכן הצדקה עומדת לעד וקרנו תרום בכבוד, וכפי שהסבירו עוד אחרונים שכל המצוות יש חיוב על האדם לעשותה לשמה מצד עצמם, וכשעושה אותם שלא לשמה חסר לו באותה שעה קיום של מצוה, אבל בצדקה זה אחרת שבפעל אף על פי שלא עשה לשם מצות צדקה, הרי נאמר בגמרא (בבא בתרא י') 'אמר רבי אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה, אמר להם צאו וראו מה פרש דוד אבא 'פזר נתן לאביונים צדקתו עמדת לעד', דהינו שפזר לעניים ונהנו מזה אפלו שלא נתן לשם מצות צדקה.

כמו כן מובא ברש"י (בסנהדרין מ"ד:) 'מעשה ברשע שעשה פעם סעודה לשר העיר, ולא בא שר העיר וחלקה לעניים, והיה שכרו להקבר בכבוד גדול', ומוכח שאף שלא היה כונתו לשם מצוה וקדם היה מטרתו לכבוד השר ורק אחר כך נתן לאביונים, מכל מקום שכר צדקתו עומד לעד', וקל וחמר כשעשה לכתחלה לשם שמים.

וכמו כן בספר 'חסידים' (סימן תשס"ה) 'כיון שיש רווח לעניים אף על פי שאינם מתכונים לשם שמים אלא להתכבד בהם כיון שיש רוח לעניים אל ימנעם'.

מובא בספרי (פרשת כי תצא) על הפסוק 'ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך', מנין למאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה מעלה עליו הכתוב כאלו זכה, תלמוד לומר 'לגר ליתום ולאלמנה למען יברכך', ולכאורה האדם שנפל סלע מכיסו לא התכון ולא ידע שהכסף יגיע לעני, ואם כן אין כונת מצוה במעשה הצדקה, בהכרח שמצות צדקה שונה מכל המצוות, שיסוד מצות צדקה שהעני יהנה, ולכן מה לי אם כון או לא כון.

מובא במדרש (פרשת בהר) על הפסוק 'כי ימוך אחיך': כל הנותן פרוטה לעני הקדוש ברוך הוא נותן לו פרוטות, וכי פרוטה נותן לו והלא לא נותן לו אלא נפשו, הא כיצד? היתה ככר בעשר פרוטות ועמד עני בשוק ואין בידו אלא ט' פרוטות, ובא אחד ונתן לו פרוטה ונטל ככר ואכלה ושבה נפשו עליו, אמר לו הקדוש ברוך הוא אף אתה בשעה שנפשך מצפצפת לצאת מתוך גופך אני משיבה לך, לפיכך משה מזהיר לישראל 'וכי ימוך אחיך',

ב'עמק יהושע' (מסלונים) כתב להסביר כונת דברי המדרש שהתשלומין הוא על ההנאה הבאה לו לעני וההנאה היא שהשיב את נפשו, על כן אף הקדוש ברוך הוא משיב את נפשו, ועל זה אומר המדרש 'הא כיצד היה ככר ב-י' פרוטות והעני עומד בשוק ובא אחד ונתן לו פרוטה', פרוש אף על פי שנתן לו רק פרוטה אחת אפלו הכי כיון שהעני שלקח בהם ככר של י' פרוטות, ואם לא היה נותן לו הפרוטה לא היה יכול לוקח הככר של ה-י' פרוטות, נמצא שעל ידו באה לו הנאה של י' פרוטות ולכך משלם לו הקדוש ברוך הוא בעד ככר של י' פרוטות כיון שבלא הפרוטה לא היה יכול לקח הככר בכלל.