בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת ראה

דבר העורך

כתוב בפרשה (י"ב, י"ד): "כי אם במקום אשר יבחר ה' שם תעלה עלתיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך".

יש להבין מדוע באמת אוסרת התורה להקריב קרבנות במקומות אחרים, הרי עקר המטרה בהקרבת הקרבן היא כדי שעל ידי ההקרבה יתקרב האדם לה' יתברך. אם כן מדוע דרוש לזה מקום מסים וקבוע דוקא בבית הבחירה, ומה פסול בכך אם יקים לו האדם במה (או מזבח פרטי בחצר ביתו) במקום כלשהו ושם יקריב את קרבנותיו? עוד יש להבין. מדוע בית המקדש נקרא בלשון "מקום", מדוע לא הזכירה התורה מפרשות את שם המקום? ואפשר לפרש שבית המקדש אשר התורה מדברת עליו, אינו רק בית המקדש השוכן בהר המוריה, אלא יש בו רמז גם לבית המקדש הפרטי של כל אדם ואדם השרוי בתוך לבו. גופו של האדם גם הוא נחשב כמקדש מעט וכמשכן ה', וכמו שנאמר (שמות כ"ה, ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ודרשו חז"ל (בשם האלשיך הקדוש) שהקדוש ברוך הוא שוכן בתוכו של כל אחד ואחד. לכן צריך הוא להכשיר את לבבו ולקדש את עצמו כדי שגופו יהא ראוי לשכינה שתשכן בתוכו. ולכן בית המקדש נקרא בלשון "מקום" שזה רומז על האדם, שהיכן שהוא נמצא - שם הוא מקומו, שהמקום מתעלה ונעשה חשוב על ידי כוחו הרוחני של האדם. וככל שיתעלה ויתקדש ברוחניות - כך גם מקומו יהפך להיות מקום מקדש, וכמו שאמרו חז"ל (תענית כ"א:) לא מקומו של האדם מכבדו, אלא האדם מכבד את מקומו. נמצא שכל עבודת בית המקדש מהוה רמז לעבודת האדם. לכן צותה התורה שכל עבודות המקדש יצטמצמו אל מקום אחד קבוע ומסים, ואסרה התורה על האדם להקריב את קרבנותיו בכל מקום אשר ירצה כי אז הקרבתו תחשב לו כארעית הבאה כלאחר יד.

ומכאן נלמד גם לעבודת ה' הפרטית שלנו שתהא עבודה קבועה ושיהא החלטי וברור במלאכת עבודת הקדש. ואסור לו להיות ארעי ולעבד את ה' יתברך היכן שנראה בעיניו לנכון ומתי שלבו חפץ. ועליו להתמיד בקביעות בעבודת ה' הן בלמוד והן בתפלה ובעשית המצוות. חז"ל (ברכות ו:) הגדילו בענין חשיבות קביעת מקום לתפלה, "אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפלתו - אלוקי אברהם בעזרו", ועוד אומרת הגמרא (ברכות ז:) נאמר: "כל הקובע מקום לתפלתו - אויביו נופלים תחתיו.

והנה, בדרך רמז המלה "מקום" אומר הזהר הקדוש הכונה להקדוש ברוך הוא, באפן הבא: 'מקום' בגמטריה=186, אם נכפיל כל אות בעצמה משם הוי"ה 10x10, 5x5, 6x6, 5x5 ונסכם 25+36+25+100 יוצא 186 כמנין "מקום".

כי כאשר אדם מיחד לו מקום, ואינו מתפלל תפלה ארעית כלאחר יד - היכן שנראה בעיניו, הרי בזה הוא מגלה עד כמה התפלה חשובה ויקרה בעיניו. כשאדם קובע מקום לתפלה וללמוד אז הגוף, הנפש והנשמה נכנסים באפן אוטומטי למצב של "כעין שדור" - הכנה ורכוז רוחניים מול הבורא.

כיום שבעונתינו הרבים חרב בית המקדש ובטלה עבודת הקרבנות, הרי שהתפלה במקום קבוע באה במקום הקרבנות שהקרבו במקום הקבוע שבמקדש, וקביעות זו עליה להיות אבן יסוד בעבודת ה', שיהא האדם קבוע ומחבר לדרכו האמתית אשר בה בחר ויצעד בה במשך כל ימי חייו.

המשך דבר העורך

ה"חפץ חיים" אמר שקביעת מקום וזמן היא הסכר שעוצר את השכחה ואת היצר הרע. הוא נמשל לאדם שבונה בית: אם הוא יניח בכל יום לבנה במקום אחר, הוא לעולם לא יבנה קיר. רק אם יניח לבנה על גבי לבנה באותו מקום, יזכה לבנין עומד.

מספר על יהודי עני שהיה קובע מקום לתפלתו בפנה נדחת בבית הכנסת. יום אחד הציעו לו לעבר למקום מכבד יותר ליד כתל המזרח. הוא סרב ואמר: "בפנה הזו שפכתי את לבי במשך שנים רבות, הקירות כאן כבר מכירים את התפלות שלי. למה לי לעבר למקום שבו אני והקירות זרים זה לזה"?...

כאשר פרענות התרגשה על ישראל, היה ה'בעל שם טוב' הולך למקום קבוע אחד ביער, מדליק שם אש, אומר תפלה מיחדת - והגזרה היתה מתבטלת.

כשעלה תלמידו, המגיד ממזריטש, הוא הלך לאותו מקום עצמו ביער ואמר: "רבונו של עולם, אני לא יודע להדליק את האש, אבל אני יודע את התפלה ואת המקום" - והנס התרחש.

רבי משה ליב מססוב הלך לאותו מקום ואמר: "אני לא יודע את התפלה ולא איך להדליק אש, אבל אני יודע את המקום" - ודי היה בזה.

ללמדנו, קביעת מקום היא לא רק הלכה, אלא דרך לבנות קשר רוחני יציב ומשמעותי עם הקדוש ברוך הוא.

ראה - תוכן ענייני הפרשה

א. מצות אמירת הברכות - בהר גריזים, והקללות - בהר עיבל בכניסת עם ישראל לארץ ישראל (י"א, כ"ו-ל"ב).

ב. "אלה החקים... אשר תשמרון לעשות..." (י"ב, א-ל"א):

א) המצוה לאבד עבודה זרה מארץ ישראל.

ב) אסור לקלקל ולהחריב את בית המקדש, ובתי הכנסת (מקדש מעט) ולהזהר, מחטאים הגורמים לסלוק השכינה.

ג) מצוה לבנות את בית הבחירה ורק שם להקריב את הקרבנות.

ד) התר אכילת בשר קדשים שנפל בהם מום קבוע, לאחר הפדיון.

ה) מצות שחיטת בהמות חלין, ואסור אכילת דם.

ו) אסור אכילת קדשים ומעשר שני חוץ למקומם.

ג. אזהרה על אסור התנהגות בדרכי העמים.

ד. דיני נביא שקר, מסית לעבודה זרה ועיר הנדחת (י"ג, א'-י"ט).

ה. בנים אתם לה' אלקיכם, ולא להצטער על מת כדרך הגויים, בשריטה על הגוף, ובקרחת השער.

ו. מצוות כשרות המאכלים (י"ד, א'-כ"א):

א) בהמות חיות, ודגים - הכשרים, האסורים, וסימניהם.

ב) העופות האסורים, והמתרים.

ג) אסור אכילת בשר נבלה, ובשר בחלב.

ז. מצות מעשר שני: הפרשתו, אכילתו בירושלים, פדיתו, ומצות מעשר עני ובעור מעשרות (י"ד, כ"ב-כ"ט).

ח. מצות שמטת כספים מקץ שנת השמטה, מצות צדקה ועזרה לעניים ומצות הלואה (ט"ו, א-י"א).

ט. הענקה בשחרור עבד ואמה עבריים ודין הנרצע (ט"ו, י"ב-י"ח).

י. קדשת בכור בהמה טהורה ודיניו (ט"ו, י"ט-כ"ג).

יא. מצוות פסח, שבועות וסכות, מצות עליה לרגל, שלמי שמחה ועולת ראיה (ט"ז, א-י"ז).

"בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (י"ד, א)

טעם הדבר:

א. לפי שאתם בנים של הקדוש ברוך הוא, והנכם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקרחים (כן פרש רש"י), והקשה הרמב"ן עליו מדוע מתר לשרט שלא על המת, ובאמת רש"י תרץ בכתבו כדרך שהאמוריים עושים, ודרכם רק במת. ובגמרא (מכות כ:) שנינו שאינו חיב מלקות אלא על המת בלבד, אולם יש שכתבו שאסור מדרבנן אפלו שלא על המת (ב"ח, רמב"ם, טור). ויש מתירין (בית יוסף רמ"א, גור אריה), ועל כן לא תתנו בבשרכם גדידה ושרט (מכות כ"א) על המת כדרך האמוריים (גור אריה ומלבי"ם בדעת רש"י).

ב. מאחר שתדעו שבנים אתם לה' אלקיכם והוא אוהב אתכם יותר מאהבת אב לבן, לכן אל תתגודדו על מה שיעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הילדים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו - כן תעשו גם אתם (רבי אברהם אבן עזרא).

ג. בנים אתם לה' אלקיכם, לכן אף אם מת לכם אב ואם אל תתגודדו, שאינכם יתומים שיש לכם אב בשמים שהוא חי וקים יתברך (הרא"ש).

ד. טעם "עם קדוש" הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך, יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלקים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפלו ימות בנערותו, ולא יאסר הכתוב הבכי כי הטבע יתעורר לבכות בפרוד האוהבים ונדודם אף בחיים (רמב"ן), וכעין זה כתב ה'אור החיים' הקדוש שבמיתת איש אין אבדה למת אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת ולימים שלח האב אחר בנו ואין העדר הבן אלא מן המקום שהלך משם אבל על כל פנים ישנו, ואדרבה טוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים, ועל זה אין לנו להתגודד ולשים קרחה. מה שאין כן העכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות) שלא נקראו בנים לה', והוא אמרו 'אתם' לשלל העכו"ם שעליהם ידוו הדוים ביום מיתתם שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים. ['אוצר מפרשי הפשט']

"בנים אתם לה' אלקיכם" (יד, א) - כיצד יש לחנך ילד? - בן של הקדוש ברוך הוא

רבי יעקב נימן זצ״ל, ראש ישיבת 'אור ישראל', סיפר את הספור הבא: נכנסתי בשבת קדש אל מו״ר הרב משה רוזנשטין זצ״ל, משגיח ישיבת לומז'ה, וראיתי שהוא בוחן בחמש ילד שלומד בתלמוד תורה. שאלתי אותו: 'של מי הילד הזה'?... הוא לחש לי באזני: ׳הוא ילד של הקדוש ברוך הוא'!

הוא הבין שאני מתפלא שאינו עונה על שאלתי, והמשיך ואמר לי: ׳אלו הייתי אומר לך שהוא ילד של חיים היית יודע מי הוא הילד, ואם אני אומר לך שהוא ילד של הקדוש ברוך הוא', אתה לא יודע של מי הילד'?...

הגישה של מי שמחנך ילדי ישראל, צריכה להיות שהוא מחנך ילדים של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כפי שנאמר: ׳בנים אתם לה׳ אלקיכם׳, ולא כמי שמחנך את הילד של חיים או אהרן. וכשם שבכל הליכותיו של אדם צריך הוא לקים ׳שויתי ה׳ לנגדי תמיד', כך גם כאשר הוא מלמד ילד אחר, צריך לשוות נגד עיניו שאביו של ילד זה הוא הקדוש ברוך הוא.

מחשבה זו תעניק למחנך סבלנות לתלמידים, והטפול בהם יהיה שונה לגמרי. וישמע החכם ויוסף לקח.

"איל וצבי ויחמור..." (י"ד, ה) - רץ כצבי

הצבי מתאפין בזריזות, כנאמר 'רץ כצבי' (אבות ה, כ), אף שישנן חיות הרצות מהר ממנו, כנמר וברדלס, מכל מקום הצבי מתמיד במהירותו לזמן רב, בשונה משאר בעלי חיים המתיגעים ממרוצתם.

מעניני הצבי - רב חיא היה צד צבאים ומאכיל בשרם ליתומים, ומעורותיהם היה מתקין מגלות קלף וכותב עליהם חמשה חמשי תורה ומלמדם לתינוקות (בבא מציעא פ"ה:).

והענין שעשה כן, באר ה'חתם סופר': מפני שלצבי אין מרה, וכל כלו מסמל אהבה וטוב לב, ולכן רצה להחדיר בתלמידים מדות נעלות אלו. ובשלחן ערוך (יורי דעה מ"ב ח') מובא: לצבי אין מרה בכבד, אלא סמוך לזנב.

כשמזדקן הצבי - הקרן שלו מועיל הרבה. והוא הולך למקום שלא יראה ולא ימצא, ותוקע קרנו שם באחד מנקיקי הסלעים, כדי שלא ימצא לעולם (שיטה מקבצת למסכת כתובות - כתבות ק"ז:).

ובתוספות יום טוב (כתבות פי"ג, ב') כתב שמה שבמשנה מופיע הבטוי 'הניח מעותיו על קרן הצבי', פרוש הדבר שמזמן להפסיד מעותיו כפי שהצבי ירוץ קל חיש.

כתב ה'אלשיך' על הפסוק בשיר השירים (ד, ה) 'תאומי צביה' - כתבו חכמי הטבע, כי דרך תאומי הצביה שנפש כל אחד קשורה בנפש אחיו, עד שלא יחיה האחד, רגע אחר כך ימות אחיו לרב דבקותם (ספר תעלומות מהחי).

האילה היא רחמנית שבחיות - בזהר (פנחס ר"ט) מובא: חיה זו רחמנית ואין בכל החיות בעולם רחמנית כמותה, ובזמן שדחוקה לה השעה ונצרכת למזונות לה ולכל החיות, היא הולכת למקום רחוק ומביאה מזונות ואינה רוצה לאכל עד שתחזר למקומה, כדי שיתכנסו אליה שאר החיות ותחלק להם ממזון זה.

וכשבאות, מתכנסות אצלה כל החיות, והיא עומדת באמצע ומחלקת לכל אחת ואחת, ומהתענוג שמחלקת להם היא מרגישה שבע כאלו אכלה יותר מכלם. ומחלקת להם כשהשחר עומד לבוא, וכיון שמאיר הבקר כלם שבעות במזון שלה.

וכשהעולם נצרך למטר, מתכנסות כל החיות והיא עולה לראש הר רם, ונותנת ראשה בין ברכיה וגועה געיה אחר געיה, והקדוש ברוך הוא שומע קולה ומתמלא רחמים וחס על העולם, והתהום מעלה לה מים, והיא יורדת מראש ההר ורצה ומחביאה עצמה, וכל שאר החיות רצות אחריה ולא מוצאות אותה.

וזה מה שכתוב 'כאיל תערג על אפיקי מים' - היא תערג כשהעולם צמא למים כשיתיבשו. ובשעה שהיא מתעברת נסתם רחמה, וכשמגיע זמנה לילד, גועה ומשמיעה 70 קולות כחשבון התבות במזמור כ' בתהלים - 'יענך ה' ביום צרה', והקדוש ברוך הוא שומע לה ומזמין לה נחש גדול שיוצא מהרי החשך והוא נושך לה ברחמה, ואלמלא הנחש מקדים רגע או מאחר רגע, מיד מתה (בבא בתרא ט"ז:).

והטעם שאינה מתה מנשיכת ארס הנחש, כתב המהרש"א שטבע האילה להרחיק ארס הנחש.

"כי יהיה בך אביון... לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון" (ט"ו, ז) - כוחה של נתינה - מצות צדקה

מובא במדרש (זוטא שיר השירים פ"א) 'גדול כח הצדקה שכל מעשיו של משה לא נשתבחו (לא זכו לשבח והוקרה) אלא על הצדקה, וכן מלכת שבא כשראתה גדלה של שלמה (וחכמתו) לא שבחתהו אלא על הצדקה, וכל דור שיש בו צדקה וגמילות חסדים אף אלו כל מעשיהם רשעים אין גזר דינם לאבד, שהרי מיכה עשה עבודה זרה ורצו מלאכי השרת לדחפו (ולסלקו מהעולם), אמר להם הקדוש ברוך הוא הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים', משמע שחשיבותה של צדקה הוא בסיס לכל המצוות ולכן הגנה מצוות צדקה אפלו על מיכה שעשה עבודה זרה.

עוד מובא בפרקי דרבי אליעזר (פל"ג) 'רבי עזריה אומר תדע לך כח הצדקה, בא וראה משלום בן תקוה (בעלה של חלדה הנביאה) שהיה מגדולי הדור והיה עושה צדקות בכל יום, והיה ממלא את חמת מים והיה יושב על פתח העיר, וכל מי שהיה בא מהדרך היה משקה ומשיב נפשו עליו. ובזכות הצדקה שעשה שרתה רוח נבואה על אשתו חלדה.

כמו כן מובא בירושלמי (פאה פ"א ה"א) 'צדקה וגמילות חסדים שקולות כנגד כל מצוותיה של תורה.

כתב הרמב"ם (בהלכות מתנות עניים פ"י ה"א) 'חיבין להזהר במצות צדקה יותר מכל מצוות עשה, שהצדקה סימן לצדיקי זרע אברהם אבינו שנאמר 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה', ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.

כמה כוחה של מצות צדקה - מובא בגמרא (פסחים ח: ובראש השנה ד') 'האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן עולם הבא הרי זה צדיק גמור'.

מובא ב'פרשת דרכים' (דרוש ג') לא אמרו הרי זה צדיק גמור אלא במצות צדקה שנמשך מזה תועלת לעניים מה שאין כן בשאר מצות, וכפי שמוכיח החיד"א מדברי המדרש (ויקרא רבה פל"ד סי' ט"ז) ברבי טרפון ורבי עקיבא שרבי טרפון היה סבור שאם לא כון במעשה הצדקה לשמה לא עשה ולא כלום, והסביר לו רבי עקיבא שאינו כן והראה לו את הפסוק 'פזר נתן לאביונים', ולכן הצדקה עומדת לעד וקרנו תרום בכבוד, וכפי שהסבירו עוד אחרונים שכל המצוות יש חיוב על האדם לעשותה לשמה מצד עצמם, וכשעושה אותם שלא לשמה חסר לו באותה שעה קיום של מצוה, אבל בצדקה זה אחרת שבפעל אף על פי שלא עשה לשם מצות צדקה, הרי נאמר בגמרא (בבא בתרא י') 'אמר רבי אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה, אמר להם צאו וראו מה פרש דוד אבא 'פזר נתן לאביונים צדקתו עמדת לעד', דהינו שפזר לעניים ונהנו מזה אפלו שלא נתן לשם מצות צדקה.

כמו כן מובא ברש"י (בסנהדרין מ"ד:) 'מעשה ברשע שעשה פעם סעודה לשר העיר, ולא בא שר העיר וחלקה לעניים, והיה שכרו להקבר בכבוד גדול', ומוכח שאף שלא היה כונתו לשם מצוה וקדם היה מטרתו לכבוד השר ורק אחר כך נתן לאביונים, מכל מקום שכר צדקתו עומד לעד', וקל וחמר כשעשה לכתחלה לשם שמים.

וכמו כן בספר 'חסידים' (סימן תשס"ה) 'כיון שיש רווח לעניים אף על פי שאינם מתכונים לשם שמים אלא להתכבד בהם כיון שיש רוח לעניים אל ימנעם'.

מובא בספרי (פרשת כי תצא) על הפסוק 'ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך', מנין למאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה מעלה עליו הכתוב כאלו זכה, תלמוד לומר 'לגר ליתום ולאלמנה למען יברכך', ולכאורה האדם שנפל סלע מכיסו לא התכון ולא ידע שהכסף יגיע לעני, ואם כן אין כונת מצוה במעשה הצדקה, בהכרח שמצות צדקה שונה מכל המצוות, שיסוד מצות צדקה שהעני יהנה, ולכן מה לי אם כון או לא כון.

מובא במדרש (פרשת בהר) על הפסוק 'כי ימוך אחיך': כל הנותן פרוטה לעני הקדוש ברוך הוא נותן לו פרוטות, וכי פרוטה נותן לו והלא לא נותן לו אלא נפשו, הא כיצד? היתה ככר בעשר פרוטות ועמד עני בשוק ואין בידו אלא ט' פרוטות, ובא אחד ונתן לו פרוטה ונטל ככר ואכלה ושבה נפשו עליו, אמר לו הקדוש ברוך הוא אף אתה בשעה שנפשך מצפצפת לצאת מתוך גופך אני משיבה לך, לפיכך משה מזהיר לישראל 'וכי ימוך אחיך',

ב'עמק יהושע' (מסלונים) כתב להסביר כונת דברי המדרש שהתשלומין הוא על ההנאה הבאה לו לעני וההנאה היא שהשיב את נפשו, על כן אף הקדוש ברוך הוא משיב את נפשו, ועל זה אומר המדרש 'הא כיצד היה ככר ב-י' פרוטות והעני עומד בשוק ובא אחד ונתן לו פרוטה', פרוש אף על פי שנתן לו רק פרוטה אחת אפלו הכי כיון שהעני שלקח בהם ככר של י' פרוטות, ואם לא היה נותן לו הפרוטה לא היה יכול לוקח הככר של ה-י' פרוטות, נמצא שעל ידו באה לו הנאה של י' פרוטות ולכך משלם לו הקדוש ברוך הוא בעד ככר של י' פרוטות כיון שבלא הפרוטה לא היה יכול לקח הככר בכלל.

"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה"

ראה כמדבר ליחיד, לפניכם כמדבר לרבים, לפי שאמרו רז"ל (קדושין מ:) לעולם ידמה לאדם כאלו היה כל העולם מחצה על מחצה זכויות ועונות, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. לכך אמר אל כל יחיד ראה שיראה בעין שכלו כי כל מעשיו יחזרו לפניכם, לכלכם, והזכיר ענין זה בפרשה זו המדברת מענין הר גריזים והר עיבל כי שם נעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה, ומצד הערבות רבים נתפסים בעוון היחיד. ויש רמז לזה מה שמסיק בילקוט שמעוני (תתע"ה) בתחלת פרשת זו משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילין וכו'. התחיל בדרכים הכבושים לרבים, וסים בשבילין הכבושין ליחידים, אלא שהציע משל זה על הפסוק המתחיל ביחיד וסים ברבים מן הטעם שנתבאר. [וזה לשון המדרש: "ברכה וקללה", למה נאמר. לפי שנאמר (להלן ל, יט) "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה" שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן המקום לפנינו שני דרכים דרך החיים ודרך המות נלך באיזו מהן שנרצה, תלמוד לומר "ובחרת בחיים". משל לאדם שהיה יושב על פרשת דרכים והיו לפניו שני שבילין, אחד שתחלתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחלתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם שאתם רואים שביל זה שתחלתו מישור, כשתים ושלש פסיעות מהלך במישור וסופו לצאת לקוצים, ואתם רואים את שביל זה שתחלתו קוצים, כשתים ושלש פסיעות אתה מהלך בקוצים וסופו לצאת למישור. כך אמר להן משה לישראל].

ונקט לשון היום אף על פי שזמן קבוע לקבלת השבועה כי יביאך ה' אל הארץ. מכל מקום נקט לשון היום לומר שמהיום עד אותו זמן יש לכם שהות להמלך כדי שלא יאמרו אנוסים היינו כדרך כל שבועה שנותנים זמן פן ינחם האיש, כך נתן להם זמן שלא יאמרו הממם וערבבם ואלו היה להם שהות להמלך לא היה עושין. ["כלי יקר"]

"אחרי ה' אלקיכם תלכו... ואתו תעבדו ובו תדבקון" (י"ג, ה') - ספור

בספר 'כל משאלותיך' מובא ספור שארע ב-ד' בתשרי תשס"ב. אברך צעיר אמריקאי, בן להורים עשירים, נכנס לרבי חיים קניבסקי זצ"ל ושאלה בפיו: כשהיה בחור, הוריו שלחוהו לארץ ישראל ללמד בישיבת מיר. הוא היה בחור מבחר ועשה חיל גדול בלמודיו. גם לאחר שהתחתן, הוריו הסכימו שימשיך ללמד בכולל שלש שנים. בחלוף שלש השנים אביו בקש ממנו להכנס לעסק המשפחתי, וכך עשה.

כשרונותיו הברוכים - שרק התחדדו על ידי למוד הגמרא בישיבה - הביאוהו להצלחה גדולה בעסק המשפחתי.

אולם, מה לעשות? נפשו חשקה בתורה. טעמה המתוק של התורה הקדושה נשאר על שפתיו והוא הרגיש שהוא מבזבז את חייו לריק.

הלמוד היה חסר לו. נכון! עוד עסקה ועוד עסקה, עוד כסף ועוד כסף, אבל העקר חסר! הוא "חיב" את הגמרא, והחליט לשוב לישיבה.

אביו התרעם: "עליך לפרנס משפחה, אשה וילדים! בפרט שהתרגלת כבר לחיות חיי רוחה. כעת יש לך משכרת טובה, בונוסים גבוהים על סגירת עסקאות, רכב לך ולאשתך. איך תוכל לחיות ממשכרת של אלפים שקל בחדש? אם תעשה צעד כזה, המנגד לדעתי - לא אתמך בך יותר"!

"כרגע" - המשיך האברך ואמר לרבי חיים זצ"ל - "אני עובד, אבל נפשי חשקה בתורה. אם אלך ללמד, אבי יפסיק לתמך בי. אני מבקש ברכה שאזכה לשני שלחנות: גם שאצליח לעזב הכל ולהיות שקוע בלמוד, וגם שתהיה לי פרנסה ברווח כפי שהרגלתי, שאזכה לזבולון שיסכים לעשות אתי הסכם יששכר וזבולון".

"אין מציאות כזו", השיבו רבי חיים. "רק מי שמוכן להצטער ולחיות חיי צער, הוא זה שיכול לזכות במתנה להיות תלמיד חכם". "אולי כל זה אמור במי שלא היה מרגל מלכתחלה לחיות חיי רוחה", נסה האברך להתעקש.

"אבל אני שהתרגלתי כבר לרחבות, וגם אשתי התרגלה, יכול לבקש! הצמצום יכול להכריע את מי שהרגל לחיות ברחבות".

"אין אפשרות לבקש את שני הדברים", השיבו רבי חיים. "עליך להחליט במה אתה בוחר, מה אתה מעדיף יותר - חיי רחבות או חיי תורה"?...

האברך התלבט עם עצמו. המלחמה הפנימית נכרה היטב על פניו. לבסוף, בהחלטה נועזת, בחינת 'יש קונה עולמו בהחלטה אחת', אמר לרבי חיים: "אני בוחר בחיי תורה, ואני מבקש מהרב ברכה שאצליח בלמוד התורה הקדושה, ובאשר לפרנסה - אני מותר עליה! אחיה כפי שכל האברכים, ברוך השם, חיים".

"עכשו אני יכול לברך אותך", השיבו רבי חיים, גם בהצלחה בלמוד וגם שתהיה לך פרנסה ברוח".

והרב הסביר: "רציתי לשמע את ההחלטה! רציתי לשמע שזה עולה לך בחיים ללמד תורה! שאתה מוכן לותר על חיי העולם הזה למען הריבונו של עולם! לאחר שעשית זאת - אני מברך אותך שתהיה לך בעזרת השם גם הצלחה בלמוד וגם הצלחה בפרנסה". הכתוב אומר (תהלים ק"ה, ג) "ישמח לב מבקשי ה'", ואמר ה'חפץ חיים': עובדי ה' לא כתיב כאן, גם לא ישמח לב עושי מצוות. מה כן כתוב? "ישמח לב מבקשי ה'".

יהודי צריך להיות 'מבקש'. לחפש, לחזר, אחר התורה ומצוותיה. כשהתורה עולה לו בבריאות - הוא יצליח!

לקראת חדש אלול

"בשבת זו מברכים את חדש אלול - חדש הרחמים והסליחות.

בפרשתנו אנו מצוים על מצוות הצדקה ועל חשיבותה שנאמר: ״כי יהיה בך אביון מאחד אחיך... כי פתח תפתח את ידך לו״... (ט"ו, ז-ח). וכשנדיק בפסוקים נמצא, שמי שיכול לתת צדקה ואינו נותן, בנוסף לכך שהוא מבטל מצוות עשה, עובר גם על אסור.

מצות הצדקה אינה רשות, אלא חובה שהתורה מטילה על כל יחיד ועל החברה בכללותה. וענינה, לעזר ולתמך בחולים וזקנים, יתומים ואלמנות ועוד, שאינם יכולים לקים את עצמם.

הנסיון שלך זה דוקא לתת לעני משלך, כלומר: הדאגה שלי לעניני העולם הזה שלך הם בונים את השכר הרוחני של העולם הבא שלי - אם בכסף, או בעצה טובה, סיוע גופני תוך כדי חיוך - דאג לעולם הבא שלך, ולעולם הזה של חברך.

הדברים נכונים גם לגבי דברים שלא מוצאים חן בעינינו אצל הסביבה; אל תדרש מהזולת להשתפר בתואנה כי זה לא מתאים לדרך שלך.

הנסיון שלו זה לתקן את מדותיו, והנסיון שלך זה לקבל אותו כפי שהוא ולסיע במדת הצרך.

"ובעצם הנתינה, אנו מתקנים את העולם ומקרבים את הגאלה, וכפי שאמרו חז״ל (בבא בתרא י'.): "גדולה צדקה שמקרבת את הגאלה, וכפי שאמר הנביא ישעיהו (נ"ד): ״בצדקה תכונני״.

והנה, סמוכים אנו כבר לפני חדש אלול - ולפני יום הדין הקרב ובא. כתוב במדרש (בראשית רבה לך לך, מ"ד סימן י"ב): רבי יודן בשם רבי אלעזר אמר: שלושה דברים מבטלים גזרות רעות, ואלו הם: תפלה, צדקה ותשובה.

ונזכה לנצל ימים אלה לסגלה גדולה זו ולהרבות בצדקה ובמאור פנים (שגם בזה יש ענין גדול של צדקה) ובזה נזכה לשנה טובה, לכתיבה ולחתימה טובה.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]