"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (מ"ח, כ"ב)

אמר הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל, אומר יעקב ליוסף: "לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי, וגם אני נתתי לך נחלה שתקבר בה, ואי זו, זו שכם" (רש"י).

ותמוה, כיצד יעקב אומר ליוסף "אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי", וכי יעקב כבש את שכם, הלא מי שחיסל את שכם היו שני בניו, שמעון ולוי, ואדרבה, הדבר גרם מורת רוח רבה ליעקב אשר אמר להם: "עכרתם אתי" (ל"ד, ל).

על הפסוק "ויבאו על העיר בטח" (ל"ד, כ"ה), אומר רש"י: "בטוחים היו על כוחו של זקן". דהיינו, כל מה ששמעון ולוי הצליחו לפעול נגד שכם היה בזכותו של יעקב, ממילא זה נחשב שהוא בעל המעשה, יעקב כבש את שכם.

וזהו שאומר התרגום: "אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" - "בצלותי ובעותי". לא הגבורה של שמעון ולוי הכריעה את שכם אלא תפילותיו ותחינותיו של יעקב.

ה"בן איש חי" מביא על כך משל יפה: פעם הלך אדם ביער ומולו הגיע אריה. מה עשה אותו אדם? נטל מקל והשליכו על האריה. במרחק רב משם התהלך צייד ובידו חץ וקשת.

כשראה את הנעשה, הבין כי כעת יתנפל עליו האריה בחמת זעם וישסעהו לגזרים. מה עשה? כהרף עין שילח הצייד אל האריה חץ, שפילח את ליבו והפילו ארצה שותת דם.

ראה האדם שהאריה מוטל ארצה, צהל וקרא בקול: "איזה גיבור אני! במקלי הרגתי את האריה"...

שמע הצייד מרחוק את צהלות השמחה. צעק לעברו: "שוטה שבעולם! היעלה על הדעת שהצלחת להורגו במקל שבידך? וכי אתה הרגת את האריה? אם לא הייתי שולח בו חץ, הוא היה טורף אותך עם המקל שבידך"...

שני אחים צעירים בני שלוש עשרה הולכים לכבוש את שכם. בבית נשאר אביהם הזקן ומתפלל עליהם מרחוק. זכותו של יעקב עמדה להם - "ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר"... "ויבזו העיר". מי אם כן כבש את שכם? יעקב!

אומר רבינו בחיי: בברכת יעקב ליהודה יש את כל אותיות הא"ב, חוץ מאות אחת ז'. ללמדך שמלכות יהודה מנצחת את אויביה בלי כלי זין, אלא "ה' ילחם לכם". ['יחי ראובן']