"ארור אפם כי עז" – המלמד, הכיתה ההפוכה והגביר: סיפור על התגברות על הכעס

ארור אפם כי עז וגו' (מט ז)

הרמב"ם (הלכות דעות פ"ב ה"ד) כותב: "הכעס מידה רעה היא עד מאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד קצה האחר וילמד עצמו שלא יכעס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו".

הרמב"ם פסק במידה זו שיש לנקוט בריחוק עד לקצה האחרון אע"פ שבכל המידות ראוי לנהוג במידה בינונית. ועוד אמרו, אם זכה האדם ומהשמים זיכוהו לעלות לגדולה, מעמידים אותו בניסיון של הכעס, ואם לא עמד בו הרי מפסיד את כל הגדולה והזכות שהיה צריך להגיע אליה.

בספר "ברכי נפשי" להגר"י זילברשטיין שליט"א מובא סיפור מעניין שסיפר מנהל תלמוד תורה גדול בארה"ב:

בת"ת שלי יש מלמדים רבים ועם כולם אני מסתדר היטב, לבד ממלמד אחד "המצטיין" באי סדר וברשלנות, וכל מה שאני מסכם איתו הוא שוכח בתוך זמן קצר. וגם עושה הכל הפוך.

אני הייתי מפטר מאותו מזמן, אבל יש לי בעיה. היות וכל הילדים העוברים תחת ידו יודעים ללמוד מצויין, וגם ילדים שלא הצליחו אצל מלמדים אחרים כשהגיעו אליו – גדלו ועשו פרי. וגם ההורים היו מרוצים ממנו בצורה יוצאת מן הכלל. וכאשר מקיים הת"ת כינוס של ההורים עם המלמדים, השבחים הכי גדולים היוצאים מפי ההורים הם על המלמד הזה.

בלית ברירה נאלצתי לקבלו כמות שהוא ולהמשיך להעסיקו בת"ת עם כל שגיונותיו.

הת"ת שלנו הלך וגדל, והבנין נעשה צר מהכיל את מאות התלמידים שחסו בצילו. והנה הגיעה לאוזניי שאחד הגבירים המפורסמים מבקש לתרום בנין לתלמוד תורה לעילוי נשמת הוריו. יצרתי עימו קשר וסיכמנו שיערוך ביקור בת"ת שלנו.

לקראת הביקור כנסתי את כל המלמדים והודעתי על האורח החשוב שאמור להגיע, ושהגביר יכנס לכל הכיתות ועל כן עליהם לוודא שהכל יהיה נקי ומצוחצח, ושהילדים יעניקו לו את מלוא הכבוד.

המלמד מיודענו עשה פעילות עם ילדי הכיתה וסיכם עימהם שאם ילמדו בהתמדה ואם יסימו את המסכת, ייתן להם פרס. ומה הוא הפרס? "מכוניות מתנגשות" בתוך הכיתה ...דהיינו, שכל הילדים יורשו להפוך את כסאותיהם ולהסיע אותם כמו מכוניות, ולהתנגש האחד בכסאו של השני.

הילדים עשו את המתבקש מהם, סיימו את המסכת ואף נבחנו עליה.

והנה, הגביר מגיע לת"ת, עובר עם המנהל מכיתה לכיתה. מתרשם מרצינות התלמידים ומתפעל ומתרגש מצורת הלימוד וגם מהסדר והניקיון השוררים בכל פינה בבניין הת"ת.

כשהגיע לכיתת המלמד הנ"ל. הדלת נפתחת והמנהל חושב שעוד רגע הוא מקבל התקף לב. בדיוק ביום זה קבע המלמד עם תלמידיו להוציא לפועל את "יום של הנאה" עם הכסאות ההפוכים..

לפני הגביר הנכבד נפרשה תמונה מבעיתה של ערבוביה ובלגן נורא, כאשר כל הכסאות הפוכים והילדים "מתגלגלים" על הרצפה, מתנגשים האחד עם רעהו, והקול – קול רעש גדול כעין תאונת דרכים ...ואם לא די בכך הרי שהמלמד היה גם הוא על הריצפה, ושיחק ביחד עם תלמידיו...

פניו של המנהל חוורו. הוא לא האמין שהמלמד יעולל לו כזאת, ותוך כדי דיבור הוא מתנצל בפני הגביר על המראה המסוייט שנפרש לנגד עיניו. גם המלמד קד קידה לפני האורח, וביקש סליחה על המראה הלוא – חיובי של הכיתה.

למרות בקשת ההתנצלות, גמלה ההחלטה של המנהל שהוא עם המלמד הזה סיים את העסק.

ואכן, מיד לאחר שהגביר עזב את הת"ת, קרא המנהל למלמד ואמר לו: "במו ידך הרסת לי את הפרוייקט עליו אני עמל ויגע כל כך הרבה זמן! הרי שברור שאחרי מה שראה הגביר בכיתה שלך כבר לא ירצה לתרום לי אגורה אחת!"

המלמד מנסה שוב להצטדק, ואמר שהוא שכח מההוראות שניתנו. אך המנהל לא השתכנע, וצעק עליו "מה זה שכחת?! אני לא מוכן לקבל את התירוץ הזה. אינני רוצה לראותך יותר!"

המלמד שראה כי כלתה אליו הרעה, פנה אל המנהל ואמר: "ברצוני רק ליידע אותך שיש לי עשרה ילדים בבית והינך מפקיר אותי ללא פרנסה!"

המנהל לא הסכים לשום דבר: "לא איכפת לי מהפרנסה שלך! מאחר וגרמת לי נזק, אין אני מחוייב לך מאומה!" והמלמד יצא מהתלמוד תורה...

לא עוברים יומיים ואחד הילדים הקטנים בבית המנהל נופל ושובר את הרגל. עובר יום נוסף וילד שני נתקל בחלון זכוכית ונשרט בצורה חמורה. ואחר ארבעה ימים "נתקע" ראשה של בתו הקטנה ולא הצליחה להזיזו והתאשפזה בבית-רפואה. ואם לא די בכך, גם אשתו נפלה ברחוב ושברה את ידה ורגלה.

מנהל הת"ת הבין שיש דברים בגו וניגש לאחד מגדולי הדור וסיפר לו את רצף האירועים המתרחשים בביתו.

שאל אותו גדול הדור: "האם גרמת לאחרונה צער לאיזה אדם?"

המנהל הינהן בראשו לאות הסכמה והזכיר את הסיפור עם המלמד. אמר לו החכם: "הוי, עשית את אשר לא יעשה! לך מהר לפייס את המלמד ותדע לך שמדובר בסכנת נפשות ממש!"

המנהל התקשר אל המלמד וביקש ממנו סליחה ומחילה והתחנן לפניו שיחזור כבר למחרת למלאכתו בת"ת. המלמד, כטוב ליבו, הודיע מיד שהוא מוחל, ובאשר לחזרה לעבודה אמר – "מצאתי תפקיד בת"ת אחר, ואין ברצוני לשוב אליכם עוד!".

ולא להאמין למה שאירע אחר כך.

"לאחר שבוע" מספר המנהל – "אני מקבל איגרת מהגביר שמבקש ממני לסור למשרדו. כי ברצונו לתרום את כל הכסף להקמת בנין חדש לתלמוד תורה!!!

במכתבו מציין הגביר, שבמהלך ביקורו במוסד התפעל מדברים רבים, אולם מדבר אחד התפעל במיוחד. בניגוד לתלמודי-תורה אחרים שביקרתי, לא הייתי מרוצה מהקפדנות היתרה השוררת בין הצוות החינוכי לתלמידים. ראיתי ונוכחתי שאצלכם אין הדבר כך, והראיה – שהמלמד ההוא 'בכיתה ההפוכה', הוריד את עצמו אל הילדים ושיחק ביחד איתם על -ר-צ-פ-ה ---זה הדגם המדויק של התלמוד תורה שחיפשתי כדי לתרום לו בנין '...סיים הגביר את מכתבו".

ומעיו של המנהל נהפכו בקרבו - - -

"המעשה הזה שינה את כל חיי ואת כל השקפתי על הנעשה בעולמנו" אמר מנהל הת"ת – "הקב"ה הוכיח לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהעיניים שלנו לא רואות את הכל!"

סיפור זה מאלפנו בינה עד כמה התועלת עצומה כשיש התגברות על הכעס ותמיד חייבים אנו לדון את כל האדם לכף זכות. (ברכת דוד)