"וימררהו ורבו וישטמהו בעלי חצים : מא-ל אביך ויעזרך ואת ש-ד-י ויברכך" (מ"ט, כ"ג;כ"ה)

כהונתו של ה"בני יששכר" לרבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בעיר מונקטש הייתה זרועה אבני נגף. קלי הדעת והמשכילים לא ראו בעין יפה את פעולותיו לחיזוק הדת וסלדו מקנאותו בעניינים אלו. לסיפור בריחתו ממונקטש ישנן כמה גירסאות. שתי עובדות הביאוהו להימלט מהעיר. האחת - 'מס הנרות': בממלכה האוסטרו-הונגרית היו היהודים מחויבים לשלם מס גבוה על כל נר שהם מדליקים לכבוד שבת. מס מרושע זה הכביד מאוד על היהודים, שהיו ברובם עניים, והם ניסו להערים ולטעון בפני השלטון וחוכרי המס כי הם מדליקים רק שני נרות.

חוכר המס במונקטש הלשין בפני השלטונות על יהודים רבים שעוברים על חוק המלך, שמדליקים נרות יותר מהצהרתם.

הדבר הסעיר את ה'בני יששכר'. בקשותיו ותוכחותיו לא שינו את דרכו של 'מוסר' זה. כדרכו בקודש, באש קנאותו ותקיפותו לא חס רבינו על האיש המושחת, ופעם סטר לו בבואו לבית הכנסת. בתגובה הלך המלשין למושל וסיפר את שאירע לו... המושל מיהר לשלוח לקרוא לרב להוכיחו, והפגישה לא עלתה יפה... ה'בני יששכר', שהבין כי הקרקע בוערת מתחת רגליו והמושל עלול לפגוע בו, החל בהכנות להימלט ממונקטש.

הסיבה השניה לבריחתו ממונקטש היתה בעקבות אותו פסקו המפורסם על איסור אכילת אווזים מפוטמים. בשל כך התלוננו עליו לשלטונות, ובית המשפט דן את ה'בני יששכר' לקבל 25 מלקות, והוא נחבש בחצר בית המשפט עד להוצאה לפועל של גזר הדין.

סיפר הרבי מקלויזנבורג זצ"ל, שהיה מצאצאיו: יהודי שהיה גר בשכנות לבית המשפט וראה את מצבו של הרבי, חמל עליו. היהודי עלה לגג ביתו, משם דילג וקפץ אל גג בית המשפט, ירד לחצר, פתח את שער התא של ה'בני יששכר' והוציאו החוצה, כשהוא עצמו נשאר שם כדי לקבל את עונש המלקות, כאילו הוא הרב. ה'בני יששכר' נמלט במהירות מהעיר, ואותו יהודי שקיבל את המלקות זכה לאריכות ימים! [עפ"י "הרבי ר' צבי אלימלך מדינוב"]

גירסה נוספת לסיפור מספרת כך: כאשר הוציא ה'בני יששכר' את פסק ההלכה האוסר על פיטום אווזים, הרגישו הקצבים כי התערבותו בחייהם עברה כל גבול וכי עליהם ללמדו לקח.

הם העלילו עליו עלילת שווא חמורה, ובשל כך הגיעו שוטרי העיר ולקחוהו אל בית האסורים, שם הושם יחד עם פושעים מגושמים. חסידיו עשו כל שהיה בידם, הרבו בתפילה לבורא עולם שישחרר את רבם ממאסרו. אחד החסידים, ר' יוסף לייב הלפרט, אשר לא מסוגל היה לסבול את צערו ובזיונו של רבו, אזר אומץ והחליט לעשות מעשה נועז. ראשית, הוא הכין את משפחת רבנו לבריחה, ואז הגיע באישון ליל לבית הסוהר. תמורת שוחד נכבד וזוג בקבוקי שיכר משובח אישר לו השומר להיכנס. הוא מיהר לתא מעצרו של הרבי ואמר לו: 'רבי, אתה צריך לברוח, אנא החלף את בגדיך בבגדיי וצא החוצה! בפינת הרחוב הסמוך ממתינה כרכרה ובתוכה נמצאים בני משפחת הרבי, אתם תיסעו למקום בטוח מחוץ למדינה, ואני אשאר כאן במאסרו, בעזרת ה' במשפט שייערך - בזכות הרבי אשתחרר. ה'בני יששכר', שהתרגש ממסירות נפשו של ר' יוסף, שאלו: 'במה חפץ אתה שאברכך, האם בבני, חיי, או מזוני'? החסיד ענהו בחכמה: 'רבי, כעת אין לי זמן לבחור, על כן אקח את כל השלושה, ומה שיישאר מיותר - אחזיר לרבי בפעם אחרת'... ה'בני יששכר' התגנב בזריזות מבית הסוהר, מיהר אל כרכרת בני משפחתו ומשם נסעו אל העיר דינוב בגליציה.

בהגיע יום המשפט, באו ראשי המשכילים יחד עם עדי השקר ועורכי דינם, מצפים לעונש החמור שיושת על הרב.

כאשר השוטרים הכניסו את העצור לאולם, ביקש השופט מהעדים לעלות ולומר את עדותם, אך אז הבחינו לתדהמתם כי הנאשם אינו רב עירם... סברו כי אירעה טעות ואסרו את האדם הלא נכון. משום כך, השופט הורה לשחררו והמשפט התבטל.

ה'מנחת יצחק' - לרבי יצחק יעקב וייס זצ"ל סיפר שנתקיימה בר' יוסף ומשפחתו לדורות ברכת ה'בני יששכר' - בני, חיי ומזוני! [נר לשולחן שבת]