דבר העורך

פרשתינו חותמת את חומש בראשית, ובה הברכות שנתן יעקב אבינו ע"ה לשבטים הקדושים. תחילת הפרשה כשיעקב נמצא על ערש דווי מגיע יוסף עם שני בניו על מנת שיברכם, ואז יעקב אבינו ע"ה אומר (מח, ה): "ועתה, שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים... אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי".

יעקב אומר ליוסף, ששני הבנים שנולדו ליוסף, אפרים ומנשה, נחשבים מבחינת יעקב כשני בניו שלו עצמו, ראובן ושמעון.

מדוע מאריך יעקב "שני בניך הנולדים לך, אפרים ומנשה" (ולא אמר בקיצור, "שני בניך אפרים ומנשה")? הרי יוסף יודע מי הם בניו, ואין צורך לפרט לו היכן נולדו, ושנולדו במצרים.

והתירוץ הוא, דווקא משום שאפרים ומנשה גדלו וחונכו בארץ נכר, ומחמת הסכנה הרוחנית שבכך הם הושפעו רוחנית, לכן הרגיש יעקב צורך לקרב אותם ולהחשיבם כחלק מהשבטים. יעקב אבינו מדגיש "שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים" - זוהי הסיבה לכך שאני מקרב אותם קרבה יתרה.

וכשיוסף מגיע עם מנשה ואפרים, יעקב מחליף את שתי ידיו שנאמר (מח, יד): "שכל את ידיו, כי מנשה הבכור". למרות שיוסף מבקש מאביו שיחליף ביניהם (כי יעקב היה כבד ראיה) אמר לו יעקב "ידעתי בני ידעתי": שהוא הבכור: "גם הוא יהיה לעם". ויגדל, שעתיד גדעון לצאת ממנו, שהקב"ה עושה נס על ידו: "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו". שעתיד יהושע לצאת ממנו, שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל: "וזרעו יהיה מלא הגוים". כל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו, כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון (רש"י מ"ח, י"ט).

יעקב מברך את אפרים ומנשה בכך, שלאורך הדורות יאחלו אנשים לבניהם להיות "כאפרים וכמנשה". ועל פי זה מיוסד נוסח גם ברכת הבנים בזמננו בכל ליל שבת ובכניסת יום כיפור. מדוע באמת האיחול לבנים הוא דווקא שיהיו "כאפרים וכמנשה", ולא כאחד השבטים האחרים או כאבות עצמם?

א) אפרים ומנשה גדלו במצרים, שהיא מקום אלילים וטומאה. ועל אף זאת נשארו טהורים וממשיכי דרכו של יוסף. וכך מאחל כל אב לבנו - יהיו אשר יהיו התנאים והנסיבות שתיקלע אליהם במהלך חייך, תזכה להיות כאפרים וכמנשה, שלא סטו מן הדרך אלא עמדו בטהרתם.

ב) אפרים ומנשה הם האחים הראשונים הידועים בתנ"ך שלא שרר ביניהם מתח או מריבה או קנאה, כך מאחל האדם לבניו, שיהיו בשלום ובאחווה כאפרים וכמנשה.

ג) לאורך הדורות ישנה ירידת דורות טבעית; כל אדם מאחל לבניו, שלא יהיו חלק מאותה ירידה, אלא יהיו לפחות בדרגת הדור הקודם. מאחר שדבר זה התקיים באפרים ומנשה (שאמר להם יעקב, "כראובן ושמעון יהיו לי").

ביאור נפלא אמר על כך הרב בידרמן שליט"א ב"באר הפרשה": "עוד ביאור שמעתי מהגה"צ רבי מנחם מנדל מנדלסון זצ"ל, רבה של קוממיות, שפעם שאל אחד מ'בעלי בתים' את אביו הגה"צ רבי בנימין מנדלסון זצוק"ל (בעת שיעורו ל'בעלי בתים' בקוממיות), מדוע 'שיכל את ידיו' ולא החליף ביניהם את מקום עמידתם? ענה לו הגר"ב, שזה ברור שהיה ויכוח בין יעקב אבינו ליוסף ב'שיטות' בעבודת ה', 'איזוהי דרך ישרה שיבר לו האדם'? (כמבואר בספרים הקדושים), ולדורות לימד אותנו יעקב אבינו, כאשר יש ויכוח בינך לבין רעך, אל תבלבל אותו שיודה וילך כדרכך, אלא הנח לו שישאר לעמוד על מעמדו, ושנה והזז את עצמך. על כן השאיר את אפרים ומנשה כמו שהעמידם יוסף, ושיכל את ידיו שלו". וישמע החכם ויוסף לקח.