בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת ויחי

דבר העורך

פרשתינו חותמת את חומש בראשית, ובה הברכות שנתן יעקב אבינו ע"ה לשבטים הקדושים. תחילת הפרשה כשיעקב נמצא על ערש דווי מגיע יוסף עם שני בניו על מנת שיברכם, ואז יעקב אבינו ע"ה אומר (מח, ה): "ועתה, שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים... אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי".

יעקב אומר ליוסף, ששני הבנים שנולדו ליוסף, אפרים ומנשה, נחשבים מבחינת יעקב כשני בניו שלו עצמו, ראובן ושמעון.

מדוע מאריך יעקב "שני בניך הנולדים לך, אפרים ומנשה" (ולא אמר בקיצור, "שני בניך אפרים ומנשה")? הרי יוסף יודע מי הם בניו, ואין צורך לפרט לו היכן נולדו, ושנולדו במצרים.

והתירוץ הוא, דווקא משום שאפרים ומנשה גדלו וחונכו בארץ נכר, ומחמת הסכנה הרוחנית שבכך הם הושפעו רוחנית, לכן הרגיש יעקב צורך לקרב אותם ולהחשיבם כחלק מהשבטים. יעקב אבינו מדגיש "שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים" - זוהי הסיבה לכך שאני מקרב אותם קרבה יתרה.

וכשיוסף מגיע עם מנשה ואפרים, יעקב מחליף את שתי ידיו שנאמר (מח, יד): "שכל את ידיו, כי מנשה הבכור". למרות שיוסף מבקש מאביו שיחליף ביניהם (כי יעקב היה כבד ראיה) אמר לו יעקב "ידעתי בני ידעתי": שהוא הבכור: "גם הוא יהיה לעם". ויגדל, שעתיד גדעון לצאת ממנו, שהקב"ה עושה נס על ידו: "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו". שעתיד יהושע לצאת ממנו, שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל: "וזרעו יהיה מלא הגוים". כל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו, כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון (רש"י מ"ח, י"ט).

יעקב מברך את אפרים ומנשה בכך, שלאורך הדורות יאחלו אנשים לבניהם להיות "כאפרים וכמנשה". ועל פי זה מיוסד נוסח גם ברכת הבנים בזמננו בכל ליל שבת ובכניסת יום כיפור. מדוע באמת האיחול לבנים הוא דווקא שיהיו "כאפרים וכמנשה", ולא כאחד השבטים האחרים או כאבות עצמם?

א) אפרים ומנשה גדלו במצרים, שהיא מקום אלילים וטומאה. ועל אף זאת נשארו טהורים וממשיכי דרכו של יוסף. וכך מאחל כל אב לבנו - יהיו אשר יהיו התנאים והנסיבות שתיקלע אליהם במהלך חייך, תזכה להיות כאפרים וכמנשה, שלא סטו מן הדרך אלא עמדו בטהרתם.

ב) אפרים ומנשה הם האחים הראשונים הידועים בתנ"ך שלא שרר ביניהם מתח או מריבה או קנאה, כך מאחל האדם לבניו, שיהיו בשלום ובאחווה כאפרים וכמנשה.

ג) לאורך הדורות ישנה ירידת דורות טבעית; כל אדם מאחל לבניו, שלא יהיו חלק מאותה ירידה, אלא יהיו לפחות בדרגת הדור הקודם. מאחר שדבר זה התקיים באפרים ומנשה (שאמר להם יעקב, "כראובן ושמעון יהיו לי").

ביאור נפלא אמר על כך הרב בידרמן שליט"א ב"באר הפרשה": "עוד ביאור שמעתי מהגה"צ רבי מנחם מנדל מנדלסון זצ"ל, רבה של קוממיות, שפעם שאל אחד מ'בעלי בתים' את אביו הגה"צ רבי בנימין מנדלסון זצוק"ל (בעת שיעורו ל'בעלי בתים' בקוממיות), מדוע 'שיכל את ידיו' ולא החליף ביניהם את מקום עמידתם? ענה לו הגר"ב, שזה ברור שהיה ויכוח בין יעקב אבינו ליוסף ב'שיטות' בעבודת ה', 'איזוהי דרך ישרה שיבר לו האדם'? (כמבואר בספרים הקדושים), ולדורות לימד אותנו יעקב אבינו, כאשר יש ויכוח בינך לבין רעך, אל תבלבל אותו שיודה וילך כדרכך, אלא הנח לו שישאר לעמוד על מעמדו, ושנה והזז את עצמך. על כן השאיר את אפרים ומנשה כמו שהעמידם יוסף, ושיכל את ידיו שלו". וישמע החכם ויוסף לקח.

ויחי - תוכן ענייני הפרשה

א. יעקב חי 17 שנות שלוה במצרים.

ב. יעקב קורא ליוסף ומשביעו שלא יקברנו במצרים, אלא בחברון (במערת המכפלה).

ג. ברכת יעקב לאפרים ומנשה-ברכת הנצח של האבות לבנים.

ד. ברכות יעקב לבניו "איש אשר כברכתו ברך אתם".

ה. פטירת יעקב אבינו ע"ה - בכיה ואבל במצרים שבעים יום.

ו. עליית יוסף ואחיו לארץ ישראל לקבור את יעקב במערת המכפלה, עמהם באים כל עבדי פרעה, וזקני ארץ מצרים, ובדרך - ליד הירדן בגרן האטד - מספד גדול.

ז. האחים מבקשים מיוסף מחילה על המכירה, ויוסף משיבם שאין בליבו תרעומת עליהם, וניחם אותם שהיה זה בהשגחת ה', כדי שיפרנסם בשנות הרעב.

ח. גדולת יוסף ופטירתו, ומשביע את אחיו, שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל לכשיגאלו.

"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (מ"ח, כ"ב)

אמר הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל, אומר יעקב ליוסף: "לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי, וגם אני נתתי לך נחלה שתקבר בה, ואי זו, זו שכם" (רש"י).

ותמוה, כיצד יעקב אומר ליוסף "אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי", וכי יעקב כבש את שכם, הלא מי שחיסל את שכם היו שני בניו, שמעון ולוי, ואדרבה, הדבר גרם מורת רוח רבה ליעקב אשר אמר להם: "עכרתם אתי" (ל"ד, ל).

על הפסוק "ויבאו על העיר בטח" (ל"ד, כ"ה), אומר רש"י: "בטוחים היו על כוחו של זקן". דהיינו, כל מה ששמעון ולוי הצליחו לפעול נגד שכם היה בזכותו של יעקב, ממילא זה נחשב שהוא בעל המעשה, יעקב כבש את שכם.

וזהו שאומר התרגום: "אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" - "בצלותי ובעותי". לא הגבורה של שמעון ולוי הכריעה את שכם אלא תפילותיו ותחינותיו של יעקב.

ה"בן איש חי" מביא על כך משל יפה: פעם הלך אדם ביער ומולו הגיע אריה. מה עשה אותו אדם? נטל מקל והשליכו על האריה. במרחק רב משם התהלך צייד ובידו חץ וקשת.

כשראה את הנעשה, הבין כי כעת יתנפל עליו האריה בחמת זעם וישסעהו לגזרים. מה עשה? כהרף עין שילח הצייד אל האריה חץ, שפילח את ליבו והפילו ארצה שותת דם.

ראה האדם שהאריה מוטל ארצה, צהל וקרא בקול: "איזה גיבור אני! במקלי הרגתי את האריה"...

שמע הצייד מרחוק את צהלות השמחה. צעק לעברו: "שוטה שבעולם! היעלה על הדעת שהצלחת להורגו במקל שבידך? וכי אתה הרגת את האריה? אם לא הייתי שולח בו חץ, הוא היה טורף אותך עם המקל שבידך"...

שני אחים צעירים בני שלוש עשרה הולכים לכבוש את שכם. בבית נשאר אביהם הזקן ומתפלל עליהם מרחוק. זכותו של יעקב עמדה להם - "ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר"... "ויבזו העיר". מי אם כן כבש את שכם? יעקב!

אומר רבינו בחיי: בברכת יעקב ליהודה יש את כל אותיות הא"ב, חוץ מאות אחת ז'. ללמדך שמלכות יהודה מנצחת את אויביה בלי כלי זין, אלא "ה' ילחם לכם". ['יחי ראובן']

"ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים" (מ"ז, כ"ט) - מהו חסד של אמת

וברש"י: "חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול".

שאל ה'כתב סופר' זצ"ל, מפני מה צריך היה יעקב אבינו להדגיש ליוסף שיעשה עמו חסד של אמת, הרי כל חסד שעושים עם המת הוא 'של אמת'? וה'מזרחי' לרבי אליהו בן אברהם זצ"ל מוסיף ומקשה, הלא יוסף קיבל שכר עבור טרחתו, כי ניתנה לו שכם כנחלה וגם ניתן לו חלק הבכורה, ששני בניו נהפכו לשבטים.

ומתרץ, שבשעה שיעקב ביקש מיוסף שיקברהו במערת המכפלה, עדיין לא נתן לו את שכם ואת הבכורה ועשה זאת לשם שמים. אך עדיין נשאר קשה אם יעקב חשב לתת לו שכר על פעולתו, למה קרא לזה חסד של אמת?

ומתרץ ה'כתב סופר', יעקב ידע שיוסף יתקשה לעזוב את מצרים, ופרעה לא יסכים לכך, אבל גם ידע שהבא לעשות מצוה לשם שמים, הקב"ה עוזר ומסייע לו, אך בתנאי שעושה זאת שלא על מנת לקבל פרס, אבל אם עושה זאת בשביל שכר, לא תהיה לו הסייעתא דשמיא הדרושה. לכן ביקש ממנו שתהיה כוונתו לשם חסד ואמת, ולא לתשלומין. וזה 'ועשית עמדי חסד ואמת' - הגם שאשלם לך, תעשה עם כוונה לשם חסד שעושים עם כל המתים, כדי שתהיה לך סייעתא דשמיא.

והסביר ה'כתב סופר' שיש שני סוגים של עושי חסד. יש כאלו העושים חסד מפני שמרגישים הכרח חברתי לעשות כן. שאם בא עני לפתח ביתו. פעמים רבות נותן לו צדקה מפני שמרגיש שאינו יכול לשלוח את העני ריקם, או מפני שלא רוצה להיות גרוע מאחרים הנותנים, חסד זה נקרא חסד של שקר.

חסד של אמת הוא חסד שעושה בכוונה להיטיב לשני, ולא בגלל אי נעימות להשיב את פניו ריקם. כל השנים שיוסף זן ופרנס את אביו כשהיה במצרים, היה חייב לעשות זאת גם אם לא היה רוצה, מפני הבושה ממצרים שפרעה אמר לו 'במיטב הארץ הושב את אביך' (מ"ז, ו), ולכן חסד זה לא יכול להיחשב כחסד של אמת. אך בקשת יעקב לקברו בארץ ישראל היתה כנגד כבוד יוסף, שלכבוד ולתפארת היה נחשב אילו נקבר יעקב במצרים, וכן היה רצון פרעה (רמב"ן פרק ל"א), ויוסף מילא רצון אביו בלב שלם. [ילקוט מאיש לרעהו]

"ויבאו עד גרן האטד..." (נ, י) - איזה חסד עשו הכנעניים עם יעקב, למה זכו בזכות כך, ובמה ישראל עושים חסד?

מובא במדרש רבה (ק, ו) על הפסוק 'ויבאו עד גרן האטד', הכנעניים היו ראויים לדוש כאטד (להירמס), ובזכות מה ניצולו - בזכות חסד שעשו עם יעקב אבינו כשהלכו ממצרים לארץ כנען לקברו. ומה החסד שעשו? רבי אליעזר אמר: מפני שהתירו את אזורי מותניהם, שזהו סימן הכנעה ואבלות.

ריש לקיש אמר: שהלכו חלוצי כתף. רבי יהודה בר שלום אמר: מפני שהראו באצבע ואמרו: אבל כבד זה למצרים.

ורבנן אומרים: מפני שזקפו קומתם. פירוש: שמגודל המחנה שהיה סביב מיטתו - לא יכולים היו לראותו, עד שהגביהו עצמם על אצבעות רגליהם. מסיים המדרש: והלוא דברים קל וחומר, ומה אלו שלא הלכו לא ברגלם ולא בידם, אלא שהראו באצבע - ניצולו מהפורענות, ישראל, שעושים חסד עם גדוליהם ועם קטניהם בידיהם וברגליהם - על אחת כמה וכמה.

"ועשית עמדי חסד ואמת..." (מ"ז, כ"ט) - כבוד המת - חסד של אמת - סיפור מרגש

וברש"י: חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול".

רבי ישראל מאיר בויארסקי ז"ל, יליד ברנוביץ', נשאר גלמוד לאחר השואה. מרן הרב מפוניבז' זצ"ל, שהכירו, הזמינו להתגורר בפנימיית הישיבה ולאכול בישיבה. ר' ישראל מאיר היה שומר על מתים בבית החולים איכילוב בתל אביב. בדרך כלל היה שומר בלילות ולפעמים אף בשבתות היה שוהה שם במשך כל השבת. כך במשך שנים רבות עבד תמידין כסדרן, עד יום מותו.

בשנים האחרונות לחייו היה מספר לחבריו כי ליד בית החולים ישנם נערים הלועגים לו ומבזים אותו, והדבר מאד מציק וכואב לו. חבריו הציעו לו שיעזוב את עבודתו, אך ר' ישראל מאיר אמר שהדבר לא עולה כלל בדעתו, מאחר שיש בעבודה זו משום כבוד המתים, ועל כך אינו מוותר בשום אופן שבעולם, גם במחיר שימשיכו ללעוג ולהציק לו.

סיפר בעל המעשה: 'בשבת האחרונה לחייו ישבתי אתו במסיבת 'שלום זכר', הוא שוב סיפר לי שהשבוע הנערים הציקו ולעגו לו מאוד-מאוד, והוא כמעט ולא מסוגל להמשיך בעבודה הזו מחמת צערו הגדול.

שוב אמרתי לו: 'ר' ישראל מאיר, תעזוב כבר העבודה הזו, התמסרת לתפקיד זה במשך עשרות שנים, ומותר לך כבר לעזוב'! אבל ר' ישראל מאיר נשאר בשלו, באומרו: 'את העבודה הזו לא אעזוב בשום פנים ואופן, בשל מצוות כבוד המתים, למרות שיש לי צער וביזיונות מהנערים הללו'.

באותו שבוע ר' ישראל מאיר הלך לנוח, כדרכו, בצהריים, בחדרו בישיבה. תוך כדי שנתו עבר אירוע לב ושבק חיים.

באותו ערב יצאה הלווייתו מחדרו שבישיבה, וכאן ראו את יד ה'. הייתה לו הלוויה גדולה מאוד! בהלווייתו השתתפו מאות רבות, בראשם תלמידי חכמים, רבנים וראשי ישיבות.

איך אירע הדבר? - באותו ערב מסר הרב שך זצ"ל שיחת מוסר בהיכל הישיבה, שיחה שהייתה נמסרת רק אחת לכמה חודשים. רבים וטובים הגיעו מכל רחבי הארץ כדי לשמוע את השיחה. בסיום השיחה הודיעו כי יש הלוויה בישיבה, וכך זכה ר' ישראל מאיר ללוויה מכובדת, כמו אחד מגדולי ישראל!

אנו, מכיריו, ומוקיריו ראינו בזה את הנהגת הבורא מידה כנגד מידה, כפי שהוא בחייו הקפיד על כבוד המתים במסירות נפש, כן זכה שיכבדו אותו במותו'!

"ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם ויאמר אנכי אעשה כדברך" (מ"ז, ל')

נאמר שרמז כאן מה שאמר הזוהר הקדוש (פרשת וישלח ח"א קס"ח.) על הפסוק (תהלים כ"א, ה'): 'חיים שאל ממך' - שלדוד המלך לא היו שנות חיים כלל, והאבות נתנו לו חיים.

אברהם נתן לו מחייו 5 שנים, יצחק לא נתן לו, ואילו יעקב נתן לו 28 שנה. נשאר עד תשלום 70, 37 שנה, (שנתנם לו יוסף, שחי 110 שנים במקום 147 שנים, כפי שחי יעקב אבינו).

לזה אמר 'ועשית עמדי' לא אמר 'עמי' אלא 'עמדי' - עם 'ד י' גימטריה 'דוד', שתתן לו משנותיך אף על פי שאין אתה בגלגולו זהו החסד. ויאמר: 'כן אעשה כאשר דברת' - לתת לו כנגד כולכם ויותר, ולזה אמר 'השבעה לי', לפי שהוא נתן יותר מכולם. [שפתי כהן]

"האלוקים אשר התהלכו אבתי לפניו..." (מ"ח, ט"ו) - זוהי מסורת - סיפור

מסופר על הרמב"ם זצוק"ל, ששימש כיועצו ורופאו של מלך מצרים, והיה שם קאדי מוסלמי אחד שכל הזמן היה תוקף את הרמב"ם ומציק לו בשאלות.

הרמב"ם לא רצה לענות לו, כי ידע שאם יענה ויצדק בדבריו - ייפגעו כל המוסלמים, והמלך בכללם. לכן, בכל פעם שהקאדי הציק לו בשאלותיו, היה עונה לו: "עזוב, כך היא המסורת שלנו".

פעם אחת התרגז הקאדי על תשובה זו וצעק: "מה זאת אומרת יש לכם מסורת? גם לנו יש מסורת"! הוא פנה אל המלך וביקשו לצוות על הרמב"ם לענות תשובה.

אמר המלך לרמב"ם: ענה לו! אמר הרמב"ם: אדוני המלך, אני מוכן לענות, אך יש לי שני תנאים: א. כדי להוכיח את דבריי אני מבקש שהמלך יתחייב לעשות כל מה שאבקש.

ב. אם אהיה צודק בוויכוח - אני מבקש מאד שהמלך לא ייפגע. המלך הסכים, ואז ביקש הרמב"ם שיביאו לו בגדים של קאדי, וביום ששי הקרוב הוא מתכוון ללכת למסגד במקום הקאדי ולמסור את הדרשה השבועית באוזני המוסלמים. הוא הוסיף וביקש שהמלך והקאדי יבואו גם הם לשם, ואכן כך היה.

נעמד הרמב"ם במסגד, וכיד ה' הטובה עליו מסר דרשה ארוכה. הוא פתח עם פסוקים, אבל המשיך עם מאמרי חכמינו זכרונם לברכה. המוסלמים יושבים ומקשיבים, ולפתע שמים לב כי הקאדי מדבר דברים מעניינים, וכולם מהנהנים בראשם בהנאה. הקאדי (האמתי) התמלא כעס. הרי הרמב"ם עושה צחוק מכל המוסלמים אשר אינם מאמינים בדברי חז"ל, כי אם בקוראן. בינתיים סיים הרמב"ם את דרשתו הארוכה ויצא מהמסגד.

ניגש אליו הקאדי ואמר בכעס: מה עשית? הרי זה חלול הקודש! אמר לו: הרי זה היה התנאי בינינו, שכל מה שאבקש תעשו, ועתה יש בפי בקשה נוספת: מחר שבת. אתה והמלך מקבלים בגדים של רבנים ובאים אתי לבית הכנסת.

באו לבית הכנסת, והרמב"ם היה ה'בעל-קורא'. עלה הרמב"ם לקרוא בתורה, התחיל לקרוא, ובכוונה עשה טעויות, ולאו דוקא טעויות גסות וחמורות רק טעיות בנקוד.

וכשזה קרה - לא רק אחד העיר, אלא כולם כאיש אחד העירו לו, והוא תיקן את עצמו. אחרי שתי דקות עוד פעם טעות ושוב כולם מחו. כשהגיע לעולה ה'שני', עלה הגבאי לבימה ואמר לו: "כבוד הרב, כנראה שהשבוע היית עסוק ולא הספקת להתכונן לקריאה. מישהו אחר יעלה ויקרא במקומך". ובאמת כך היה. כשנסתיימה התפילה פנה הרמב"ם למלך ואמר: "הרי לך ההבדל בין המסורת שלנו לבין ה'מסורת' שיש לכם, המוסלמים. הרי בעומדי לפני המוסלמים במסגד יכולתי לומר כמעט כל מה שעלה בדעתי, בלי שאף אחד מקהל השומעים יביע מחאה, והדברים כבר נהפכו להיות חלק מה'מסורת'... אבל אצלנו, הרי ראית מה שקרה. אני כאן הרב, וכשטעיתי בניקוד - מיד תפסו אותי ובלי בושה ביקשו ממני לפנות את מקומי למישהו אחר שיקרא ללא טעויות... זוהי מסורת! [ומתוק האור]

"שבע שנים וארבעים ומאת שנה" (מ"ז, כ"ח)

מנה המועט תחילה, מה שלא עשה כן באברהם ויצחק, בשביל שהיו ימיו מועטים ורעים הזכיר המועט תחילה וחיה ל"ג שנה פחות מאביו משום דכתיב קללת חינם תבוא, על שקלל רחל ואמר "עם אשר תמצא את אלקיך לא יחיה", חסרו לו מנין 'יחיה' שהוא ל"ג משנותיו. [בעל הטורים]

"ויתחזק ישראל וישב על המטה" (מ"ח, ב) - מצוות ביקור חולים

הטור כותב שעיקר מצוות ביקור חולים היא בקשת הרחמים על החולה, וזה לשונו: ומצוה גדולה היא לבקר שמתוך כך יבקש עליו רחמים ונמצא כאילו מחיה אותו, וגם מתוך שרואהו ומעיין בעניינו אם יצטרך לשום דבר משתדל בו להמציאו לו ועושה שיכבדו וירבצו לפניו (יורה דעה של"ה א').

כתב השולחן ערוך (יו"ד של"ה ד') אין מבקרין החולה בג' שעות ראשונות של יום מפני שכל חולה מיקל עליו חוליו בבוקר ולא יחוש לבקש עליו רחמים, ולא בג' שעות אחרונות של יום שאז מכביד עליו חוליו ויתייאש מלבקש עליו רחמים.

וכתב הרמ"א וכל שביקר ולא ביקש עליו רחמים לא קיים המצוה (ומקורו מהבית יוסף בשם הרמב"ן).

אכן ב'אהבת חסד' (ח"ג פ"ג) כתב ה'חפץ חיים' ואם ביקר ולא ביקש לא קיים המצוה כדין.

המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל

כתב ה'שולחן ערוך' יכלול אותו בתוך חולי ישראל, שיאמר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל, שמתוך שכוללו עם אחרים תפילתו נשמעת יותר. (שם ס"ו ובש"ך, ומקורו מרש"י שבת י"ב).

ובשבת אומר 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום' (אורח חיים סימן רפ"ז).

וכתב על זה הרמ"א ויש אומרים שאין צריך לומר ורחמיו מרובים וכו', וכן נהגו.

ה'מנחת אשר' (פרשת בהעלותך) כותב שנראה פשוט שמה שמברכין את החולה בברכת רפואה שלימה וכדומה אין די בזה לצאת ידי חובה התפילה, אלא צריך שישא תפילה ויעתיר בלבבו אצל מיטת החולה.

אכן ב'פלא יועץ' כתב שלפחות כל אדם יצא ידי חובה כאשר יאמר לו כשנפרד ממנו המקום ירפאך רפואה שלימה בתוך חולי עם ישראל.

ודעת הגרי"ש אלישיב שהדבר תלוי באופן האמירה, שאם אמר זאת בצורה של ברכה יוצא בזה דין בקשת רחמים, אבל אם אומרה באמירה בעלמא לא יצא (אשרי האיש יו"ד ח"ב).

ביקשו מהחזו"א להתפלל על חולה ולא זכרו את שמו

פעם ביקשו מ'החזון איש' להתפלל על חולה ולא זכרו את שמו, ואמר שיאמרו לו לכל הפחות באיזו עיר גר החולה, ואז התפלל בעד 'הזקן מרמת גן' (צדיק כתמר יפרח עמ' תכ"ד).

וכשביקשו מהקהילות יעקב להתפלל על הגר"י אברמסקי לא ידעו את שם אימו, והקהילות יעקב ביקש את שם אביו, וגם את זה לא ידעו, ואמר שמספיק 'רבי יחזקאל מחבר ספר 'חזון יחזקאל'.

ובשם ה'חזון איש' אמר שאם לא יודעים את שם אימו אפשר להזכירו בשמו הפרטי ובשם משפחתו (ארחות רבינו).

וכשמסרו לקהילות יעקב פיתקא עם שם הגר"י אברמסקי ושם אימו לא היה כתוב בה כל תואר, ואמר שצריך להוסיף 'הרב', וכן כשהביאו לו את שם הגר"ש רוזובסקי ושם אימו אמר שצריך להוסיף הרב (ארחות רבינו). וכן דעת בנו הגאון רבי חיים קנייבסקי שיאמר ר' פלוני.

אכן ב'ברכי יוסף' כתב שיאמר את שם התלמיד בלי תואר, שאין גבהות לפני המקום (דרשו קט"ז).

ברכת 'רפאנו'

כתב ה'משנה ברורה' (קט"ז סק"ג) שיכול להתפלל על חולים בברכת רפאנו, ויאמר: רפא נא פלוני בן פלונית רפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל. כך יעשה שלא בפניו, אבל בפניו אין צריך להזכיר שמו.

"וימררהו ורבו וישטמהו בעלי חצים : מא-ל אביך ויעזרך ואת ש-ד-י ויברכך" (מ"ט, כ"ג;כ"ה)

כהונתו של ה"בני יששכר" לרבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בעיר מונקטש הייתה זרועה אבני נגף. קלי הדעת והמשכילים לא ראו בעין יפה את פעולותיו לחיזוק הדת וסלדו מקנאותו בעניינים אלו. לסיפור בריחתו ממונקטש ישנן כמה גירסאות. שתי עובדות הביאוהו להימלט מהעיר. האחת - 'מס הנרות': בממלכה האוסטרו-הונגרית היו היהודים מחויבים לשלם מס גבוה על כל נר שהם מדליקים לכבוד שבת. מס מרושע זה הכביד מאוד על היהודים, שהיו ברובם עניים, והם ניסו להערים ולטעון בפני השלטון וחוכרי המס כי הם מדליקים רק שני נרות.

חוכר המס במונקטש הלשין בפני השלטונות על יהודים רבים שעוברים על חוק המלך, שמדליקים נרות יותר מהצהרתם.

הדבר הסעיר את ה'בני יששכר'. בקשותיו ותוכחותיו לא שינו את דרכו של 'מוסר' זה. כדרכו בקודש, באש קנאותו ותקיפותו לא חס רבינו על האיש המושחת, ופעם סטר לו בבואו לבית הכנסת. בתגובה הלך המלשין למושל וסיפר את שאירע לו... המושל מיהר לשלוח לקרוא לרב להוכיחו, והפגישה לא עלתה יפה... ה'בני יששכר', שהבין כי הקרקע בוערת מתחת רגליו והמושל עלול לפגוע בו, החל בהכנות להימלט ממונקטש.

הסיבה השניה לבריחתו ממונקטש היתה בעקבות אותו פסקו המפורסם על איסור אכילת אווזים מפוטמים. בשל כך התלוננו עליו לשלטונות, ובית המשפט דן את ה'בני יששכר' לקבל 25 מלקות, והוא נחבש בחצר בית המשפט עד להוצאה לפועל של גזר הדין.

סיפר הרבי מקלויזנבורג זצ"ל, שהיה מצאצאיו: יהודי שהיה גר בשכנות לבית המשפט וראה את מצבו של הרבי, חמל עליו. היהודי עלה לגג ביתו, משם דילג וקפץ אל גג בית המשפט, ירד לחצר, פתח את שער התא של ה'בני יששכר' והוציאו החוצה, כשהוא עצמו נשאר שם כדי לקבל את עונש המלקות, כאילו הוא הרב. ה'בני יששכר' נמלט במהירות מהעיר, ואותו יהודי שקיבל את המלקות זכה לאריכות ימים! [עפ"י "הרבי ר' צבי אלימלך מדינוב"]

גירסה נוספת לסיפור מספרת כך: כאשר הוציא ה'בני יששכר' את פסק ההלכה האוסר על פיטום אווזים, הרגישו הקצבים כי התערבותו בחייהם עברה כל גבול וכי עליהם ללמדו לקח.

הם העלילו עליו עלילת שווא חמורה, ובשל כך הגיעו שוטרי העיר ולקחוהו אל בית האסורים, שם הושם יחד עם פושעים מגושמים. חסידיו עשו כל שהיה בידם, הרבו בתפילה לבורא עולם שישחרר את רבם ממאסרו. אחד החסידים, ר' יוסף לייב הלפרט, אשר לא מסוגל היה לסבול את צערו ובזיונו של רבו, אזר אומץ והחליט לעשות מעשה נועז. ראשית, הוא הכין את משפחת רבנו לבריחה, ואז הגיע באישון ליל לבית הסוהר. תמורת שוחד נכבד וזוג בקבוקי שיכר משובח אישר לו השומר להיכנס. הוא מיהר לתא מעצרו של הרבי ואמר לו: 'רבי, אתה צריך לברוח, אנא החלף את בגדיך בבגדיי וצא החוצה! בפינת הרחוב הסמוך ממתינה כרכרה ובתוכה נמצאים בני משפחת הרבי, אתם תיסעו למקום בטוח מחוץ למדינה, ואני אשאר כאן במאסרו, בעזרת ה' במשפט שייערך - בזכות הרבי אשתחרר. ה'בני יששכר', שהתרגש ממסירות נפשו של ר' יוסף, שאלו: 'במה חפץ אתה שאברכך, האם בבני, חיי, או מזוני'? החסיד ענהו בחכמה: 'רבי, כעת אין לי זמן לבחור, על כן אקח את כל השלושה, ומה שיישאר מיותר - אחזיר לרבי בפעם אחרת'... ה'בני יששכר' התגנב בזריזות מבית הסוהר, מיהר אל כרכרת בני משפחתו ומשם נסעו אל העיר דינוב בגליציה.

בהגיע יום המשפט, באו ראשי המשכילים יחד עם עדי השקר ועורכי דינם, מצפים לעונש החמור שיושת על הרב.

כאשר השוטרים הכניסו את העצור לאולם, ביקש השופט מהעדים לעלות ולומר את עדותם, אך אז הבחינו לתדהמתם כי הנאשם אינו רב עירם... סברו כי אירעה טעות ואסרו את האדם הלא נכון. משום כך, השופט הורה לשחררו והמשפט התבטל.

ה'מנחת יצחק' - לרבי יצחק יעקב וייס זצ"ל סיפר שנתקיימה בר' יוסף ומשפחתו לדורות ברכת ה'בני יששכר' - בני, חיי ומזוני! [נר לשולחן שבת]

"יששכר חמר גרם רבץ בין המשפתים" (מ"ח, ב)

וברש"י: כמו שתלמיד חכם משול לחמור "סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד".

כידוע שתלמידי החכמים פטורים ממיסים עיין ברמב"ם הלכות תלמוד תורה (פ"ו ה"י) ובשולחן ערוך (יו"ד רמ"ג, ב) והנה בשו"ת דרכי נועם (לרבי מרדכי הלוי אב"ד בקהיר נפטר בשנת תמ"ה, חלק חו"מ סימן נה) מביא מספר "משא מלך" שמצא כתוב בספר חסידים (מכתיבת יד א'), שפעם אחת באה עריכה (הערכה לצורכי מס) בקהל, והיה בהם שני תלמידי חכמים עשירים ורצו לפטור עצמן מן המס מטעם שהם פטורין כפי הדין, וכל הקהל היו מרוצין, וקמו שני עשירים מהקהל ומיחו בדבר והעריכום, ולא מלאו חודש ימים שמתו, וערב ראש השנה היה, ובליל הושענא רבה נתנמנם החסיד וראה את שני עשירים אלו שהיה חמור אחד נושך לאחד על כתיפו וסחבו סחוב והשלך, שיעור שתי שעות, ואחר כך היה משליכו לאשפה, וחוזר ולוקח לאחר ועשה על דרך מה שעשה לראשון, שאלם החסיד מה חרי האף הגדול הזה מה פשעתם לה' שתוכו מכת אכזרי כזאת, השיבו לו על שעיכבו ביד המסייעין לתלמידי חכמים בעניין העריכה, שאל החסיד על מה תוכו במכה זו ולא בעונש אחר השיבו לו שהתלמידי חכמים נמשלים לחמור כפי שכתוב: "יששכר חמר גרם", ע"כ.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]