במדבר יט, א

וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר

וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר

וידבר ה׳ וגו׳. הן ברור שפרשת פרה נאמרה מכבר. שהרי בטהרת הלוים כתיב הזה עליהם מי חטאת. ותניא בפ״ע בראשון בחודש ניסן הוקם המשכן בשני נשרפה הפרה. וא״כ למה נכתבה כאן. כבר אמרו במו״ק דכ״ח למה נסמכה פ׳ פרה למיתת מרים לומר כשם שפרה מכפרת כך מיתת מרים מכפרת. אמנם אמרו עוד במ״ר ויקרא פכ״ה מיוסדים על אדני פז אלו פרשיותי׳ של תורה שהן נדרשות לפניהם ולאחריהם. והענין כבר ביארנו בפ׳ קרח. שהר״ן איש חטאו במה שרצו להתקדש יותר מגבול שגבלה להם התורה. ומזה הגיעו להריסות התורה ועשו מחלוקת בישראל. וסמוך ענין לה עסק פרה שאינה אלא לטהרה ולא לקדושה. ומש״ה כשר בה טבו״י ואונן כאשר יבואר לפנינו. והצדוקין לא הודו לזה והשתדלו לעשותה במעורבי שמש. והקפידו חכמים ע״ז עד שפעם א׳ נעשית במעורבי שמש ונפסלה ושפכו את העפר כדתניא בתוספתא דפרה. ואמרו שם הטעם שלא יוציאו לעז על הראשונות. והטעם הלז אינו מספיק כ״כ בדבר הזה שלא נעשה אלא בגדולים ואחת בכמה שנים. אלא היה בזה עוד טעם כמוס דבש וחלב תחת לשונם. והיינו משום שהצדוקי רצה להנהיג קדושה בענין שאינו אלא טהרה. וזהו הריסות הליכות הדת בכמה ענינים שבתורה. ע״כ נכתבה סמוך לפ׳ קרח:

תורה אור במדרש תנחומא, בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה עוסק בפרשת פרה ואומר אליעזר בני אומר פרה בת שתים עגלה בת שנתה, אמר לפניו רבש"ע העליונים והתחתונים ברשותך ואתה אומר הלכה בשם [ב"ו, נ"א בשם יחיד] א"ל עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי ועתיר לפתוח בפרשת פרה תחלה ואמר לפניו יה"ר שיצא מחלצי א"ל חייך שהוא מחלציך הה"ד ושם האחד אליעזר, באשר הענין של פרה והחוקים והפליאות הנמצאים במצוה זו הם עומדים ברום עולם, עד שאמרו ז"ל ששלמה ע"ה אמר ע"ז אמרתי אחכמה והיא רחוק' ממני, המליצו במליצתם בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה עוסק בפ' זו, כי הדבר הקשה והפליאה הוא העסק האחרון אצלנו שכל ההשגות שלנו הולכים מלמטה למעלה עד שפ' פרה הוא אצלנו הלמוד האחרון ואצל ה' הוא הלמוד הראשון כי אצלו ילך הלמוד מהקודם אל המאוחר מלמעלה למטה, אמנם מה רצו במליצתם שאמר הלכה שפרה בת שתים, ומ"ש עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפ' פרה תחלה, הלא ר' אליעזר עתיד לפתוח במשנה ראשונה שבששה סדרי משנה תחלה, מאימתי קורין וכו' עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר"א (למ"ד שרישא ר"א הוא) ומה ענין לזה הפסוק ושם האחד אליעזר שמדבר מן אליעזר בן משה. מזה ראינו כי רז"ל דברו בזה במשל וחידה תפוחי זהב במשכיות כסף למען נבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם:

וכבר באר בעל העקדה כי אחר שכל דבר אשר יופסד יופסד אל הפכו יחויב מזה שהדבר שהוא יותר טוב ושלם יופסד אל דבר היותר רע ויותר נמאס, ומן השרש הזה נמשכו דיני הטומאה כי המיתה הוא הפסד הבע"ח או הצומח, הנה כשימות האילן שאין בו רק נפש הצומחת יתהוה ממנו רקב ועפר ואין בו שום טומאה אבל כשיופסד הבע"ח שיש בו נפש חיונית יקרא נבלה ויש בה טומאת מגע ומשא, אולם כשיופסד האדם השומר תורה ומצות שיש בו נפש אלהית נבלתו פחותה ומאוסה יותר מפגרי בע"ח ויש בו טומאת אהל וטומאת שבעה, כי הנפש הזאת כשתופסד לא תעדר לבד אבל ישאר ממנה מציאת רע ורוח טומאה כפי מעלת הנפש שנפסדה, ולכן הכותים אין מטמאין טומאת אהל כי אין להם שלמות הנפש הזאת, וכבר התבאר אצלי שהנשמה האלהית הבאה אל האדם ממרומים שעליה אמר ויפח באפיו נשמת חיים היא אין לה שום הרכבה עם הגוף, ובמות האדם לא תופסד רק תתפרד ממנו ותשוב אל שרשה אל צרור החיים, אמנם נפשו ההיולאנית הנקראת בשם רוח, שהיא נולדת עם הגוף והאדם בימי חייו יעשה בה מלאכת האלכימיא להפכה לעצם רוחני נבדל היא דבוקה עם הגוף דבוק חזק ונקשרה עמו בקשר אמיץ כי היא מולדת בית מכח החומר, והגם שקודם חטא אה"ר היה יכול להפשיטה מן הגוף בעודו בחיים, אחר חטא אה"ר נתמזגה עמו ולא תפרד ממנו עד יום מותו. והנה המלאכה אשר האדם עושה בה בימי חייו להפכה אל עצם רוחני נבדל ע"י העיון והמעשה שעל ידם יפרדו מהם החומריות ויהיו לעצם נבדל רוחני, מלאכה זו לא יצליחו בה רוב בני אדם לעשותה בשלמות, והנפש הזאת לא תתפרד מחברת החומר תיכף אחר המות לגמרי, באשר גם המעשה והעיון שהם האמצעיים האלכימיים העוסקים במלאכה זאת כל ימי חייו אינם נקיים מתערובות פניות זרות וכונות חוץ פונים להנאת חומריים ואהבת עצמו, ועי"ז תתקלקל המלאכה הזאת ולא תגיע לשלמותה, וע"כ גם אחר המות נשארו חלקים אלה הרוחנים מעורבים עם הבשר המת ונפסדים עמו ובהם שורה רוח טומאה גדולה אשר מטמא באהל טומאת שבעה, עד שיתבלה הגוף בעפר שאז יתפרדו החלקים האלה וכמ"ש בפי' שה"ש בפסוק אחות לנו קטנה, וכבר אמרו בשבת (דף קנ"ב) כל מה שאומרים בפני המת וכו' וחד אמר עד שיתעכל הבשר דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, כי כ"ז שלא נתעכל הבשר עדיין חלקי נפש סבוכים בבשר ומתערבים עמו, וכבר פי' בצל"ח מ"ש בברכות (דף י"ט) במעשה של החסיד שלן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זל"ז ואמרה לחברתה בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות באה לעולם ואמרה לה איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים, שר"ל שמפני שנקברה במחצלת של קנים לא נתעכל הבשר ולא יכלה להתפשט מן הבשר ולעלות למעלה, וחלקי הנפש הזאת הנפסדת אשר רוח טומאה שורה בם כשיגעו באדם החי או אם יהי' עם האדם החי באהל יטמאו אותו טומאה חמורה, והיה התקנה לזה לקחת פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום ולשרוף אותה לאפר, שהפרה תציין גוף החזק והעצום, ושכח החיים ממלאה אותו שע"ז מורה מראה האדומה, וישרף אותו לאפר עד שיפרד ממנו כל כח נפשי כי האפר אין בו טומאה, וכשיזה ממנו על מי שטמא ע"י חלקי הרוח הנפסד, יוציא את הטומאה, שסגולתו יהי' לשאוב כח הטומאה אל האפר הטהור, וכמ"ש במד' במשל מי שנכנסה בו רוח חזזית מביאים עקרים ומעשנים תחתיו והיא בורחת, וכן יהי' סגולה זאת באפר פרה, ומזה נתן ג"כ רמז למעשה פרה שיעשה האדם בעצמו להטהר מטומאתו אם יוכל לבטל כל כחות הנתלים בחומר ולהפשיט הנפש מן הגויה ע"י שיעשה בה מלאכת האלכימיא בחייו, שהנפש ההיולאנית תשוב עצם רוחני נבדל טהורה ונקיה מתערובות החומר,שמלאכה זו עשה משה בחייו שלחם לא אכל ומים לא שתה וקרן עור פניו, כי נתבטלו כל כחות החומר ויהיו כאפר משרפת הפרה וצדיקים כמוהו אין מטמאים וכמ"ש במד' ויקחו אליך פרה רמז רמז לו שכל הפרות כלות ושלך עומדת, ר"ל מדוע אמר ויקחו אליך ולא אמר קח לך רמז שפרת משה עומדת ר"ל מה שהוא בטל את חמרו והיה כאין וכאפר זה נשאר בקביעות, אבל יתר בני אדם שהשתדלו לעשות פרה ר"ל לבטל החומריות שלהם לא נשארה קיימת. והנה מרע"ה נפרד מן חשכת החומר לגמרי ויהי שם עם ה' כאחד מצבא המרום הרוחנים כמ"ש בסוף פ' משפטים, ואמרו במליצתם שפי' מן האשה, שחוץ מפשוטו פי' ג"כ מן האשה הראשונה שהיא החומר שהיא הזווג הראשון של האדם כמ"ש בפי' מעשה בראשית, אולם אם יש בכח אדם אחר חוץ ממשה להגיע למדרגה זו שיהיה מופשט מן החומר לגמרי עד שיהי' הגוף אל הנפש רק כלבוש שיכול לפשטו וללבשו בכל פעם ושהנפש הפנימית לא תרגיש כלל במכאוב הגוף ובצערו או בענגו וטובו, בזאת נחלקו החכמים בדור ודור ורבים היו שפרשו את עצמם מן הישוב למדבריות והמיתו את חומרם לגמרי כמ"ש שאם ימות יחיה ועזבו את העולם ומאסו בו והם הנקראים במליצת חז"ל מתי מדבר כמו שית' אח"ז, ויש שהי' דעתם שאחר שנתערבו כחות הנפשיות בהחומר אחר חטא אדם הראשון א"א שיתפשט מן החומר לגמרי כל עודו בחיים, וכבר בארתי במקום אחר שהי' בזה חלוקי דעות בין ב"ש לב"ה, ששמאי הי' אומר על כל בהמה נאה זו לשבת והלל היה אומר ברוך ה' יום יום, ששמאי הי' פורש א"ע מעניני העולם לגמרי ועסק רק בצרכי השבת שמורה על השבת הגדול שהוא עוה"ב כמ"ש מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, ולא נהנה מהעולם רק מה שהוא הנאה רוחניית שהיא ענין השבת, והלל הי' דעתו שאין לעזוב את העולם לגמרי והי' אומר ברוך ה' יום יום, ומי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ב"ש פוסלים וב"ה מכשירים, שהסוכה מציין עזיבת העולם ועניניו שיוצא מדירת קבע לדירת עראי, ולשטת ב"ה די אם ראשו ורובו בסוכה הגם ששלחנו בתוך הבית, ר"ל הגם שאוכל ושותה ושלחן ערוך לו בתוך הבית שהוא בחיי העוה"ז ואינו פורש מן העולם לגמרי לענות נפשו ולצער עצמו באכילה ושתיה, וב"ש פוסלים כי הם ס"ל שצריך לפרוש מעניני העולם מכל וכל ושלא ליהנות שום הנאה גשמיית רק לומר זו לשבת:

ואמרו בחידותם בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף עג ע"ב) אמר רבב"ח א"ל ההוא טעיא תא אחוי לך מתי מדבר אזלי חזיתינהו ודמו כמאן דמיבסמי וגנו אפרקיד, והוה זקיפא ברכא דחד מינייהו ועייל טייעא תותי ברכיה כי רכיב גמלא ולא נגע בי' פסקי חדא קדרא דתכלתא דחד מינייהו ולא הוה מסתגי לן, אמר לי דלמא שקלית מידי מינייהו אהדרינן, דגמירי דמאן דשקיל מידי מינייהו לא מסתגי ליה כו', אתי לקמי' דרבנן א"ל כל אבא חמרא, למאי הלכתא עבדית הכי למידע אי כב"ש אי כב"ה איבעי' לך למימני חוטין ולמימני חוליות, ר"ל שהאי טעיא הראה לו כת האנשים שברחו מן הישוב והתבודדו במדבריות והמיתו את חומרם ע"י חיי העוני והצער בשכנם חררים במדבר הקוטפים מלוח עלי שיח ודכאו חייתם ברעב ובצמא ובחוסר כל וע"כ קראם בחידתו בשם מתי מדבר, כי שכנו במדבר באשמנים כמתים מן העוה"ז, וצייר אותם שנדמו כשכורים מיין, שההתלהבות הנפשי בבטול כחות הגוף יכונה במליצה כשכורי יין, שעל מליצה זו אמרו בנו"א שתויי יין נכנסו (וכמו שכתבתי בס' שירי הנפש על פסוק כי טובים דודיך מיין, נזכירה דודיך מיין, הביאני אל בית היין), וגנו אפרקיד, שהיו פניהם פונים למעלה אל הרוחנים, ומצייר ששכבו ולא עשו מעשים בפועל, כי הי' ענינם רק העיון במושכלות שזה ציור היין ופניות פנים למעלה, וראה שבעת יעסקו במעשה המצות ויגביהו רגליהם לרוץ בדרך המצות אז רצו במהירות כ"כ עד שטעיא רכיב גמלי לא נגע ביה, וזה כמליצה שאמרו חז"ל על פסוק את רגלים רצת וילאוך ואיך? תתחרה את הסוסים, צדיקים שרצים לפני ?סוסים על אחת כו"כ, ר"ל שאז גם צדיק הרץ במהירות לעבודת ה' שדומה כרוכב גמל ורומח בידו ללחום מלחמת ה' לא הגיע למדרגתם ולזריזותם. עפ"ז אמר שפסיק קרנא דתכלתא דחד מינייהו. כי ידוע שמצות תכלת היה ענינו שילמד האדם לצמצם תאותיו להנהגת הפרישות, כי מראה התכלת הוא המצמצם את ראות העין, אולם הצמצום התוריי הוא שיתנהג בדרך האמצעי, שהתכלת הוא הממוצע בין מראה הלבן שמפזר את הראות לגמרי ובין מראה השחור שמצמצם אותו לגמרי, כי הפרישות התוריי היא מוגבלת שישמור התרי"ג מצות שהציצית רומזות עליהם, כמ"ש וזכרתם את כל מצות ה' וכו' ולא תתורו וכו', לא הפרישות היוצא מגבול התוריי שיקוץ בחיים לגמרי, וע"כ כשרצה לקחת קרנא דתכלתא דחד מינייהו, ר"ל להתנהג בפרישות כפי דרך מתי מדבר האלה לא יכול ללכת בו, כי הוא תהו לא דרך כי זה יוצא מדרך האמצעי שהוא הדרך הסלול לפנינו ללכת בו בחיים, וע"כ הי' מוכרח לעזוב דרך הזה שא"א ללכת בו, וע"ז אמרו לו חכמים למאי הלכתא עבדית הכי, ר"ל למה נסית ללכת בדרך מתי מדבר אלה, למידע אי כב"ש אי כב"ה, באשר נסתפקתי אם יש להתנהג בהנהגה כב"ש שהיה דעתם שטוב לפרוש מן העולם לגמרי או כב"ה שדעתם שאין לעזוב את החיים והעולם יותר מגבול התורה, היה לך למימני חוטין ולמימני חוליות, הלא ממנין החוטין והחוליות נרמז מנין תרי"ג כמ"ש הפוסקים, הרי מבואר שלא צותה להגביל את הפרישות יותר מתרי"ג מצות אשר נצטוינו ללכת בם ולא הוסיף עליהם דבר אשר לא צוה ה' אותם:

והנה נמצא לחז"ל על ענין זה אגדה נפלאה סתומה וחתומה בב"מ פרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פ"ו), שספר שם ממיתתו של רבה בר נחמני שהיה נרדף מן המלכות, וז"ל. ערק ואזל לאגמא הוה יתיב אגירדא דדקולא (פרש"י על גזע דקל קצוץ) וקא גריס, קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא, אם בהרת קורמת לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע' אמרי טמא, אמרי מאן נוכח נוכח רבה ב"נ דאמר רבב"נ אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות, שדרו שליחא בתריה לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה מדלא הוה פסק פומיה מגרסא, אדהכי נשב זיקא ואווש ביני קני סבר גונדא דפרשי הוא אמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא, כי הוה קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור, יצתה בת קול ואמרה אשריך רבב"נ שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה. נפל פתקא מרקיע רבב"נ נתבקש בישיבה של מעלה, נפקי אביי ורבא וכולהו רבנן לאעסוקי ביה לא הוו ידעי דוכתיה, אזלי לאגמא חזו צפרי דמטללי וקיימי אמרי ש"מ התם הוא ספדוהו תלתא יומין ותלתא לילותא נפל פתקא כל הפורש יהא בנדוי ספדוהו שבעא יומי נפל פתקא לכו לבתיכם לשלום, המאמר הזה אשר היה לצחוק וללעג בפי כל הדוברים עתק על אגדות חז"ל הוא כולו חידה נפלאה אוצר בתוכו משל ומליצה והון יקר ונעים, ספר כי רבב"נ אחר שנרדף מן המלכות ולא יכול עוד ללמוד עם המון תלמידים ערק ואזל לאגמא, המליצה שפירש א"ע מכל עניני החומר והעולם עד שהיתה נפשו מופרדת מגופו בלתי מרגשת בעניניו כלל, ובזה אזיל לאגמא, אם כפשוטו על הפרישות מן הישוב אל המדבר כמתי מדבר הנ"ל שהם הפורשים א"ע מן הישוב, ואם לפי המליצה שנפשו יצאה מן העיר אל המדבר ר"ל שפרשה א"ע מן הגוף שהוא העיר הקטנה שבספר קהלת שאנשים בה מעט, שהיא הגויה וכחותיה, אל האגם שהוא חוץ לעיר, כמו שתמצא מליצה זו בכל ספר שיר השירים שבכל עת שנפרדה הנפש מן החומר והוכנה אל הנבואה ימליץ שיצאה הרעיה הקדושה מן העיר אל המדבר כמו שכתבתי בפירושי לשיר הזה בספר שירי הנפש:

יתיב אגירדא דדקולא וקא גריס עתה מתחיל לספר ענין נפלא אשר ראו ברבה בר נחמני בעת מיתתו. הנה כשהגיע זמנו לפטור מן העולם וחכמי ישראל התאספו ועמדו סביב מטתו, ראו בו דבר חדש ונפלא מאד, שמצד אחד ראו שכל חלקי הגויה כבר מתו ופסק כח חיותם ולא נשאר חיות הגוף רק בלב ובאברים הקרובים אליו, ורבה בר נחמני העקרי שהוא נפשו [שהוא עקר אשר נקרא בשם רבה ב"נ כי הגויה אינו האדם העצמי רק הלבוש אליו או המקום או הכסא שעליו תעמוד או תשב הנפש הפנימית שהיא נקראת בשם רבה ב"נ], ע"ז יספר שרבה ב"נ הפנימי ר"ל נפשו האלהית יתיב אגירדא דדקולא, ר"ל שהגוף לפי כח הצומח שבו שמצדו נמשל לדקל ולעץ השדה, כבר מת, והדקל שלו, ר"ל גופו, כבר נקצצו סעיפיו וענפיו, וכל הדקל היינו שכל גופו כבר מת ונקצץ, ולא נשאר בו רק הגזע והשרש שהוא הלב הריאה והכבד שהיה בם עוד חיות ויתר כחות הצומח שלו כמו כח הזן והמגדל ודומיהם כבר חדלו מלחיות, ועל הגזע של הדקל הקצוץ הזה יתיב רבב"נ, ר"ל שעל מעט חיות שהיה בו עוד בשרש גופו שהוא הלב ישבה נפשו והיתה עוד בגוי', ובכ"ז קא גריס היה עוסק עדיין בתורה ולא הפסיק מלמודו, עד שמזה ראו שנפשו הפנימית איננה מרגשת כלל במיתת הגויה, כי כבר היא מופשטת ונפרדת מחברתו עד שאינה מרגשת בחליו וצרתו ואבדונו כלל, ואחרי שראו בו זה החדוש איך הגיע למדרגה כזאת שהנפש תהיה מופרדת מן הגוף לגמרי עד שלא תתפעל ולא תרגיש כלל במיתתו, הלבישו דבריהם במשל ומליצה, וישאו משלם שיש פלוגתא במתיבתא דרקיע בספק אם בהרת קודמת לשער לבן או שער לבן קודם לבהרת, וכוונת המליצה הזאת כי הטעם מה שבהרת קודמת לשער לבן טמא ובהפך טהור, כי הנגעים הם באים ע"י חטא כמ"ש ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם שרושם החטא בוקע ועולה דרך העור ועושה רושם בגוף החוטא, וכמ"ש בספרא תזריע (סי' מ"א) והיה בעור בשרו נגע מלמד שהוא מצטער ממנו, וע"י הנגעים והיסורים יתעורר לשוב בתשובה וישוב אל ה' וירחמהו, ואם אחרי ההסגר ביסוריו לא פשה הנגע ולא צמח בו שער לבן זה סימן שהיטיב מעשיו ועשה תשובה, שאל"כ הרי הוא עומד במרדו אחרי היסורים וזה מגדיל חטאו שלא נכנע גם אחרי נגעים ויסורים וראוי שיפשה הנגע כפי שהגדיל את פשעיו, ואם לא פשה הרי שב בתשובה וטהר, אבל אם פשה הנגע טמא, כי זה סימן שלא עשה תשובה שלכן פשה הנגע, וכן אם צמח בה שער לבן שזה מורה שנשתרש בו הנגע עד שהזקינה וגם שיבה זרקה בו ג"כ טמא, אבל אם שער לבן קודם לבהרת אין ראיה שעמד ברשעו, אחר שלא נתחדש סימן טומאה אחר ההסגר, עפ"ז אמרו במליצתם שעתה לפי מה שראו ברבה ב"נ ימצא מציאות שיהיה ספק אם בהרת קודמת לשער לבן או שער לבן קודם לבהרת, והוא אם ימצא איש כרבב"נ אשר הפשיט את נפשו מגופו עד שנפשו לא תרגיש ולא תדע כלל מיסורי הגוף, ובכ"ז באו עליו נגעים בעבור חטא קל, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ולדעת חז"ל בברכות (דף ה) ימצאו נגעים שהם יסורים של אהבה כמש"ש הא לן והא להו ואבע"א הא בצנעא הא בפרהסיא, ובכ"ז הוא אינו משים על לבו לשוב בעבור הנגעים אחר שאינו מרגיש בנגעי הגוף כלל, ובזה יפול ספק אם שער לבן קודם לבהרת או אח"כ, כי יוכל להיות שלא הרגיש ביסוריו כלל ולא ידעינן אם נתחדש השער לבן אחרי הרגישו בנגעים שיהי' טמא מצד שלא נכנע מן הנגעים, כי הלא לא הרגיש אותם ולא ידע בהם, אולם כלל מציאות זה שיוכל אדם להפשיט את נפשו מגופו באופן זה עד שיהי' ספק אם קדמו השער לבן או קדמה הבהרת דהיינו שנפשו לא תרגיש כלל בנגעי גופו, יש בזה חילוק בין הקב"ה ובין מתיבתא דרקיע, ר"ל מצד הנהגת הטבע ומערכת השמים הפועלים בעולם השפל שזה נקרא מתיבתא דרקיע הוא דבר שאי אפשר, כי כפי הטבע הרכבו החמריים והצורות בקשר אמיץ וע"י תנועות המתיבתא דרקיע והמערכת שע"י יתמזגו התימרים עם צורותיהם יחויב שהנפש תרגיש בנגעי הגוף ויסוריו, ובודאי הרגיש בנגעיו ובהרת קודמת לשער לבן, אבל מצד עצם בריאת ה' שברא את אדם הראשון באופן שתפרד נפשו מגופו כמו שהי' באדם קודם החטא, יצויר זה שהנפש תתפשט מן הגוף עד שלא תרגיש ביסורין, ועז"א שהקב"ה אמר טהור, ר"ל שלפי ההנהגה הנסיית שזה מיוחס להנהגת ה' לבדו למעלה מהטבע יצויר ספק זה והוא אומר טהור, ומתיבתא דרקיעא אמרי טמא, ר"ל אבל לפי תהלוכות הטבע והמערכת לא יצויר זה, ור"ל שזה יצויר. כפי הנס ולא יצויר כפי הטבע, ובזה אמרו מאן נוכח נוכח רבב"נ, ר"ל שע"י רבב"נ נמצא הוכחה שיצויר מציאות כזה שיפשיט את נפשו מגופו באופן זה עד שלא ירגיש בנגעיו כלל, דאמר אני יחיד בנגעים, שרבב"נ הוא יאמר שאינו דומה לשאר בני אדם שאם יבואו עליו נגעים ירגישו בהם שני חלקיו שהם הגוף והנפש, אבל אני כשיבואו עלי נגעים אין מרגיש בהם רק הגוף לבד לא הנפש, ורק יחיד ר"ל חלק אחד מרגיש אותם, ויותר מזה כי גם אני יחיד באהלות שגם בעת המות שחלקי הגוף גועים ומתים לא תרגיש הנפש במיתת הגוף ולא ירגיש רק יחיד שהוא הגוף לבד, שדרי שליחא בתרי' אח"כ הגיע רבב"נ עד שערי מות והתחיל להיות גוסס שזה סימן המות, ועז"א ששלחו את מלאך המות שימיתהו היינו שכבר התחיל למות, בכ"ז לא מצי מלאך המות למקרב ליה, הגם שהמלאך קרב אל גופו לא יכול לקרב אליו בעצמו, ר"ל אל נפשו הפנימית (כי הגוף ששלט בו המות הוא רק לבושו של רבב"נ לא הוא עצמו ר"ל נפשו שהיא היא העקר), כי נפשו הפנימית לא הרגישה בו כלל, ומאין ידעו זאת שלא קרב אל נפשו ? אומד, מדלא הוה פסק פומיה מגרסא, שזה הכירו ממה שראו שגם בהיותו גוסס לא הפסיק מלמודו הרי שנפשו לא הרגישה כלל מיתת גופו. אדהכי נשב זיקא ידוע שהלב הוא המת לבסוף, שכל עוד חייתו בו הלב חי והריאה מרחפת עליו ברוח חיים, וברגע האחרונה של הגויעה יצא הרוח מן הריאה ונשמע מן קני הריאה קול חצוצרה כרוח יוצא ומוציא קול מקני הריאה, על מליצה זו אמרו אדהכי נשב זיקא ואווש ביני קני ר"ל ברגע הגויעה אז הרגישה נפשו את המות, אבל לא הרגיש כי הרוח נושב ומוציא קול בחדרי לבו רק נדמה לו כי הקול הזה בא מבחוץ. סבר גונדא דפרשי הוא ואמר תינח נפשי' דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא מזה ראו איך היתה נפשו מופשטת מגופו באופן שגם בעת מות הגויה היתה הגויה בעיני נפשו כדבר חוצה לו, ולא ידע כלל שנעשה איזה שנוי בגופו, כי ניחא נפשיה אמר טהור טהור ר"ל שאצלו לא יצויר מציאת הטומאה אחרי מותו, כי שני חלקיו היו טהורים במותו, אחרי שנפשו היתה נפרדת מגופו לגמרי בעוד בחיים חייתו, לא נשאר שום טומאה לא בגופו כי לא נשארו בו חלקים רוחנים מחלקי הנפש סבוכים בבשרו שהם הגורמים טומאת המת, אחר שנתפרדו מגופו לגמרי, ועז"א אשריך רבב"נ שגופך טהור ולא יצויר בו טומאה מצד הנפש כי היתה טהורה מופשטת מכל טומאת הגויה בעודה בחיים כמ"ש ויצאה נשמתך בטהרה וע"ז כפל ואמר טהור טהור, נפל פתקא מרקיעא רבב"נ נתבקש בישיבה של מעלה מספר כי לפי מדרגת רבב"נ שהיתה נפשו מופשטה מן הגוף לגמרי לא היה ראוי שימות כי המיתה נגזרה על אה"ר אחר החטא שהתמזגה הנפש עם הגוף עד שלא תוכל להפרד ממנו עד ימות ולזה המיתה מוכרחת, אבל רבב"נ שהפשיט את נפשו מגופו בעודו בחיים, שב אל מדרגת אה"ר קודם החטא שהיתה נפשו נפרדת מן גופו ואכל מעץ החיים וחי לעולם, א"כ לא היה צריך שימות, מזה ראו שמיתתו לא היה כדי שיעזוב את הגוף המעכב ומשבית את הנפש משלמותה, רק שהיה גזרת עירין מצד הגזרה הכוללת שגזר על מין האנושי בכלל, וכמ"ש חז"ל בשבת (דף נה) והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו ? ומשיב מקרה אחד לצדיק ולרשע, והמליצו זה כאלו נפל פתקא מרקיעא ר"ל שמיתתו לא היה מחויב מצד עצמו וטבעו רק מצד גזרת שמים, שנתבקש בישיבה של מעלה ר"ל שקוראים אותו לעלות מישיבת עולם השפל אל ישיבה העליונה, כאדם הנוסע ממקום זה לשבת במקום אחר (וגם רמז שאינו כשאר מתים שהנפש תעמוד תחלה בג"ע התחתון עד שתפרד לגמרי מן הגוף אחר י"ב חדש ואז תעלה למעלה כמ"ש במק"א כי נפשו ההיולאנית נפרדה כבר מגופה ותעלה תיכף לישיבה של מעלה). נפקי אביי ורבא וכולהו רבנן לאעסוקי ביה לא הוו ידעי דוכתיה ר"ל שאז התאספו החכמים להתעסק בדבר הזה, ר"ל לעסוק בדרך הזה שהלך בו רבב"נ שפירש א"ע מן החיים והחומר לגמרי ולעסוק אם ראוי שיתנהגו גם הם כמוהו, ולא ידעו דוכתי' ומקומו, ר"ל את מדרגתו, שכבר כתב הרמב"ם במו"נ ששם מקום הונח על המעלה והמדרגה, שלא יכלו לדעת ענין זה ומדרגתו, כי נפל אצלם ספיקות בענין הזה ולא היה להם ציור נכון לדעת מהותו. נפקי לאגמא חזו צפרי דמטללי וקיימי אמרי ש"מ התם הוא ר"ל אז נפקי לאגמא היינו שנסו א"ע לצאת מן העיר שהוא הגויה ולפרוש א"ע מכל עניני העולם והחיים, כמ"ש למעלה על ערק ואזיל לאגמא, ואז חזו צפרי דמטללי וקיימי, החכמים בחידותיהם יכנו את הנפשות בשם עוף השמים וצפרים, כי כמו שהצפור מתנשא לעוף בין ארץ ושמים כן הנפש הוא מגבהי ערומים, כמ"ש בסנהדרין הנשמה אומרת מיום שנפרדתי וכו' הריני כצפור, ובמדרש קהלת על עוף השמים יוליך את הקול, וגם המלאכים מכונים בשם זה כמ"ש בב"ר (פ"ג) בחמישי נבראו מלאכים שנאמר ועוף יעופף, ויש הבדל בין הצפרים האלה, שהשכלים הנפרדים שהם המלאכים הם קיימים בהשכלתם, כי הם תמיד שכל משכיל בפועל, לא כן השכלים המורכבים בגויות שהשכלתם יוצאת תמיד מכח אל הפועל אינם קיימים בהשכלתם, כי עוסקים תמיד להוציא שכלם אל הפועל, וזה מעלה להמלאכים, לעומת זה יש מעלה לשכל הנקשר בגויה שיש לו צל שהם משיגים השכלות התלוים בזמן ובמקום, ועי"ז משיגים מעניני העוה"ז, משא"כ המלאכים שאין משיגים השכלות כאלה, או אמור שהמלאכים לא ישיגו רק דברים הכוללים אבל אין משיגים דברים המיוחדים המושגים על ידי החושים, וכמו שהמליץ ע"ז בע"י (שער יו"ד) מ"ש במד' אתה מוצא מי שהוא בחשך רואה מה שבאור ומי שהוא באור אינו רואה מה שהוא בחשך אבל הקב"ה הוא אור ויושב באור ורואה מה שהוא בחשך שהאדם מצד שהוא בחשכת החומר הוא משיג דברים החומרים המוחשים בחוש שהם דברים שבחשך ומפשיט מענינים המיוחדים השגות הכוללים, ובזה משיג גם מה שבאור, אבל המלאך שהוא באור בהיר ואין צל בינו ובין האור אינו משיג רק דברים הכוללים לא דברים המיוחדים, שעז"א שאינו משיג מה שבחשך, וכמ"ש בב"ר (פט"ז) שהקב"ה שאל לאדם על שמות בע"ח ואמר לזה נאה לקרותו שור ולזה נשר וכו', ואמר הקב"ה למלאכי השרת חכמתו של אדם מרובה משלכם, שהכרת הפרטים בשמותיהם אין זה בחק המלאכים רק בחק האדם ששכלו מורכב בחומר, וזה מעלה להאדם שי"ל צל ומציל, וראו כי רבב"נ היו לו שתי המעלות שאמר ע"ז שחזו צפרי דמטללי וקיימי היינו שכליים שיש להם צל, ר"ל שהם נתונים בחומר ועי"כ הם משיגים גם דברים חומריים ופרטים כהשגת בני אדם, וגם וקיימי ר"ל שהם ג"כ שכל בפועל שעומדים על מצב אחד, כי ע"י שמפשיט נפשו מן החומר ישיג השגה פתאומית ברוה"ק כהשגת השכלים הנפרדים. ספרוהו תלתא יומי ותלתא לילותא הנה אמרו ג' ימים לבכי וז' להספד, ר"ל שג' ימים הראשונים בוכים על הפרד הנפש מעה"ז וד' ימים האחרונים מספידים את הגוף הבלה בעפר, והם חשבו שעל רבב"נ א"צ הספד על הגוף כי כבר נפרדה ממנו נפשו בחיים ונפל פתקא כל הפורש יהא בנדוי, כי צריך שיספידו גם על הגוף ככל המתים, והם אחר שנפקו לאגמא שפרשו א"ע מכל עניני החומר ורצו להתנהג כרבה ולהגיע למדרגתו אבל הנהגה זאת לא יגיע אליה רק אחד בדור והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, ולכן נפל פתקא לכו לבתיכם לשלום שיחזרו לעסוק בעניני עולם ובעניני בתיהם: וכבר אמרנו שבענין זה היו מחולקים בית שמאי וב"ה ששמאי והנמשכים אחריו היה דרכם למאס בעה"ז ולעזוב כל עניני החומר, והלל והנמשכים אחריו היו אומרי' שאין לעזוב את העולם, וכבר אמרו שב"ש וב"ה נחלקו אם טוב לו לאדם שנברא משלא נברא כי ב"ש קצו בעה"ז ורעותיו ומאסו בו, והשתדלו תמיד להפשיט הנפש מן הגוף, והיו אומרים שטוב היה לו לאדם אם לא הי' נברא לחיות עם הגויה שהושמה הנפש במאסרו לרעתה, וכבר כתב האריז"ל שמה שאין הלכה כב"ש וכרשב"י הוא מפני גודל מעלתם שלא עסקו בתורת העה"ז כלל רק בתורת עולם האצילות כי התורה מתפשטת בכל עולם ועולם והם נפרדו מן העה"ז ועסקו בתורת השכליים הנפרדים, והתורה כפי סודותיה בעולמות העליונים הלכותיה משונים מכפי ענינה בעולם הגופים, ואמרו שבשמים פוסקים כב"ש וכרשב"י, ושכן יפסקו ההלכה לעת"ל כשיתפשטו הנפשות מן הגופים שאז תהיה ההלכה למטה כמו שהוא בעולם העליון, ועז"א כי תורה חדשה מאתי תצא, שתהיה התורה למטה כמו שהיא אתי למעלה עכ"ד, ובזה יל"פ מ"ש אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום, ר"ל שאם תראה ב"ש ור"ש שאין הלכה כמותם אל תבזם, ואל תהי מפליג לדברים שנאמרו בשמם, כי אין לך אדם שאין לו שעה שלעתיד יהיה הלכה כמותם ואל תאמר שא"כ יהי' שנוי בהלכות התורה, ע"ז משיב ואין לך דבר שאין לו מקום, שבעולם העליון יש מקום להלכות אלה שנאמרו לפי הסוד והרוחני וע"כ כן יהי' לעתיד כשיהיה העולם ברוחניותו:

ובזה נעמוד על המאמר תמוה לרבותינו בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ט) תנן התם חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים, וזה תנורו של עכנאי וכו', אמר ר"א אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו וכו' א"ל אין מביאים ראי' מן החרוב, חזר ואמר אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו המים לאחוריהם א"ל אין מביאין ראיה מאמת המים, חזר ואמר אם הלכה כמותי כותלי בהמ"ד יוכיחו הטו כותלי בהמ"ד ליפול וכו' חזר ואמר אם הלכה כמותי מן השמים יוכיתו יצתה ב"ק ואמרה שהלכה כר"א, אמר ר' יהושע לא בשמים היא שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחים בב"ק. שידוע שר' אליעזר שמותי היינו מתלמידי ב"ש כמו שפי' התוס' והוא היה נמשך אחר שטת שמאי שיכול האדם להפשיט את נפשו מגופו עד שיהיה כאחד מן השכליים הנפרדים מחומר כנ"ל, והחכמים נמשכו אחר שטת ב"ה שזה דבר שא"א אחר זוהמת הנחש הקדמוני שנתערבו כחות הנפשיים עם החומר ונרכבו עמו, ועפ"ז עמדה המחלוקת בתנורו של עכנאי שידוע שהאדם נמשל לכלי חרס שאינו מתטהר מטומאתו כ"ז שהוא שלם עד שישבר ויתבטל מתורת כלי, וכן האדם לא יטהר עד שימות ויבלה בעפר, אמנם מי שהמית את עצמו בחייו וגופו נשבר ונדכה והיה כעפר ועודו חי, זה דומה כתנורו של עכנאי שהגם שהתנור נחתך ונחלק לחוליות, בכל זה הוא מחובר ע"י החול שבין החוליות, וכן הגוף הנדכה ונשבר בכ"ז אחר שעדן הוא חי יש שאלה אם דומה ככלי שנשבר או לא, ור' אליעזר שסובר שהתנור הזה הגם שהוא עומד שלם ע"י חבור החול בכ"ז אחר שהוא מחותך לחוליות הוא טהור, וכן האדם הזה שנדכה ונשבר ע"י שבטל אותו בחייו הרי הוא כעפר ואפר ואין בו טומאה וכמ"ש רבב"נ טהור טהור, וחכמים לשטתם כשטת ב"ה שא"א שיבטל הגוף בחייו לגמרי כי כל עודו חי נחשב ככלי שלם ועודו מקבל טומאה, כי כן ס"ל בתנורו של עכנאי שאף שהוא מחותך אחר שמחובר ע"י החול לא בטיל מתורת כלי, וע"ז קראו אותו תנורו של עכנאי, ר"ל התנור של הנחש הקדמוני כי היה עיקר המחלוקת בענין הנחש הקדמוני והזוהמא והטומאה שהטיל באדם, אם יוכל לטהר אותה בעודו חי אם לא. ואמר ר' אליעזר אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח ואמת המים וכותלי בהמ"ד יוכיחו, הנה גוף האדם נמצאים בו שלש נפשות, שהם נפש הצומחת ונפש החיונית ונפש המשכלת, ומי שירצה לדכא ולבטל כחות גופו שיהו כאין וכאפס והרוחניית תגבר על החומריית צריך שיבטל כחות נפש הצומחת, כמו שהיה במשה שלחם לא אכל ומים לא שתה ופרש מן האשה שבזה בטל כח הזן והמוליד שהם מפעולות נפש הצומחת, וצריך לבטל כל התכונות והמדות הרעות שהם מפעולות נפש החיונית, כמו שהיה במשה שהיה עמו מכל האדם, וצריך לבטל הצמצום של הנפש המשכלת כי מצד שהשכל נתן בחומר כנפיו קצוצים ולא יכול להגביה עוף להשכיל השגות גבוהות באמתת האלהות ובענינים מופשטי החומר ולא להיות משכיל בפועל, אבל כשיפשיט מלבושי החומר מעליו תצא נפש השכליית ממאסרה ותשיג השגות פתאומיות גם בדברים מופשטי החומר, כהשגת השכליים הנפרדים מחומר, וכבר בארתי בפי' בראשית (סי' אל"ף פסוק כו) בתורה אור שם, שרז"ל במשליהם מליצה חידות להם ע"ז, שבבריאת האדם ברא ה' שלש כתות של מלאכי השרת ונתן אצבעו ביניהם ושרפן שהוא האפשריות שנתן לאדם לבטל שלש כחות הגופנים של נפש הצומחת והחיונית והמשכלת ולדכא אותם בכח בחירתו שיהיו כאין וכאפס עיי"ש, ויסוד מוסד אצל חכמי חרשים שהקב"ה ערך את האדם כעולם קטן, אשר מצויר בו כל כחות מעשה בראשית אשר בעולם הגדול שהעולם הגדול, כולו נערך כדמות אדם שכל חלקי העולמות הם אברים פרטים של האדם הגדול הזה ורוח אלהים המתפשט בכל העולמות להנהיגם ולהחיותם הוא הרוח והנפש של האדם הגדול הזה, ונגדו ברא את האדם שהוא עולם קטן כי נמצאו בו כל הכחות שנמצאו בעולם הגדול ונפש אלהות המחיה את גופו נדמה כאלהות המתפשט בעולם הגדול ומחיה כל פרטיו, וה' ערך שני עולמות האלה על אופן שהנהגת רוח אלהים חיים את העולם הגדול ימשך לפי מה שינהיגו הנפשות את עולמיהם הקטנים ר"ל את גויותיהם, שאם הם מושלים על גויותיהם ומנהיגות אותם בבחירה החפשיית לדכא כל כחות הגויה תחת ממשלת הנפש, כן גם בעולם הגדול יתבטלו הטבעיים לפני האלהות ואז תבוטל הטבע גם בעולם הגדול ויתנהגו העולמות בהנהגה אלהית נסיית למעלה מן הטבע, אבל אם לא יכניעו את הגויות תחת ממשלת הנפש, והעבדים שהם כחות החומרים יתפרצו מתחת אדוניהם שהם הנפשות כן גם בעולם הגדול תגבר הטבע והנהגה הנסיית האלהית תתעלם ותסתתר ובזה יש כח להצדיקים למשול בכל מעשה בראשית, שלפי מה שתמשול נפשם האלהית על גויתם כן ימשלי על החומריים שבעולם הגדול כמ"ש ר' פנחס בן יאיר לגינאי נהרא פלוג לי מימך דלדבר מצוה קא אזילנא, לפ"ז נאמר בפרטות שמי שימשול על נפשו הצומחת בעולמו הקטן לדכא כחות נפש הצומחת תחת ממשלת הנפש, כן ימשול על כל עץ וצמח אשר בעולם הגדול, וכן אם יכניע כחות נפש החיונית שבגופו יכנעו לפניו כל בע"ח אשר בעולם הגדול, ובזה רצה ר' אליעזר לברר כי הוא הגיע למדרגה זו לבטל כל כחות גופו תחת ממשלת נפשו האלהית וכולם היו לפניה כאין וכאפס, ולברר שבטל כל כחות נפש הצומחת אשר בגויתו אמר חרוב זה יוכיח, שע"י שהחרוב ישמע פקודתו ויבטל טבעו אשר הטבע בו שיהיה מושרש במקום הזה יבורר שכבר בטל את כח הצומח אשר בגויתו והיה כאין לפני נפשו, ולברר שבטל כל כחות נפש החיונית אשר בגויתו אמר אמת המים יוכיחו, שכבר התבאר כי שרש נפש החיונית הוא מיסוד המים, שלכן התחלת בריאת בע"ח היה ביסוד המים כמ"ש ישרצו המים שרץ נפש חיה, וממה שיסוד המים אשר בעולם הגדול ישמע פקודתו יתברר כי בטל את כחות החיים ששרשו מיסוד המים אשר בגויתו, ולברר כי בטל את כת השכל ההיולאני ושלחו חפשי ממאסריו שלא יהיה עוד כשכל כלוא בחומר מוגבל תחת גבולות החומר ותנאיו רק כשכל מופשט מן החומר ומשכיל בבלי גבול אמר כותלי בהמ"ד יוכיחו, כי כותלי המוח המקיפים את השכל הנתון בקרבם, דומים כבית המדרש המקיף על המשכילים בתוכו שכל טוב, וכמו שהוא פרץ את כותלי בהמ"ד הקטן שהם כותלי המוח המגבילים את השכל להיות בעל גבול, והוא הרס את הגבול ונעשה שכל נפרד מן הגויה, כן שמעו כותלי בהמ"ד אשר בעולם הגדול לפקודתו ליפול ולהרוס את הגבול, ראה כי סדר את המופתים שהביא ממטה למעלה כי קל יותר שימשול האדם על נפשו הצומחת לעצור א"ע מאכילה ולהתענות משימשול על נפש החיונית ולעצור רגשותיהם במתג ורסן כמו הגאוה והכעס ויתר המדות, וכן קל יותר שימשול בשתי אלה משימשול על כחות החומר העוצרים בעד שכלו שישוב משכיל בפועל בהשגה נקיה כחק השכליים המופשטים מחומר, וכן במה שימשול על העולם הגדול קל יותר שימשול על הצמחים משימשול על בעלי הרצון ובע"ח וקל יותר שימשול על בעלי הרצון מעל בעלי הבחירה. וכאשר ראה ר' אליעזר שלא קבלו ראיותיו. כי הם אמרו שזה דבר שא"א בטבע שיבטל את חמרו לגמרי בעודו חי, ותנורו של עכנאי טמא, אמר אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו, ר"ל גם לפי דבריכם שאתם אומרים שזה א"א בטבע שיתבטל חמרו לגמרי עד שיהיה כשכל נבדל הלא יצויר זה מצד הנס ועזר ממרום, וכמ"ש במעשה דרבב"נ שאף שמתיבתא דרקיע אמרו טמא הקב"ה אמר טהור, וע"ז יצאה ב"ק שהלכה כר"א, כי הקב"ה אומר טהור, והשיב ר' יהושע שכבר נתנה תורה בהר סיני שהגם שבהר סיני הופיעו נסי ה' ונפלאותיו כמו אלה שכל ישראל התפשטה נפשם מגופם וידבקו בשכל הנפלא אחר הר סיני יתנהגו בזה כפי הטבע שהם בעלי חומר וא"א שיפשיטו את חמרם בעודם חיים ותנורו של עכנאי טמא:

ועתה נשוב אל הענין אשר החלנו בו באשר כל מצות פרה סובבת על הציר הזה, שא"א לסלק הטומאה מן האדם עד יבטל כל גופו להיות כעפר שרפת החטאת על כן פליגי ר' אליעזר וחכמים שר"א אומר פרה בת שתים וחכ"א פרה בת שלש, וכ"א הולך לשטתו שלדעת חכמים שהוא כשטת ב"ה, שא"א ואין מן הראוי שיעזוב האדם את עולמו ויפרוש מעניני העולם לגמרי, ס"ל דגם מי שירצה לעשות הפרה היינו להמית את גופו ולפרוש מן העולם אין לעשות זה בנעוריו קודם שקיים פו"ר ועשה את המוטל עליו לישוב העולם כי לא תהו בראה, וע"כ אמרו שהפרה בת שלש שכבר אמרו בבכורות שהלוקח פרה בת שלש וילדה ודאי לכהן שא"א שתלד קודם שלש, וע"כ א"א שתהיה בת שתים קודם שהיתה ראויה ללדת, ובנמשל שלא יפרוש האדם מעולמו עד שקיים פו"ר, ור' אליעזר בשטת בית שמאי שיכול לפרוש מן העולם בנעוריו גם קודם שקיים פו"ר, וע"כ אמר שה"ה פרה שמורה על ענין זה יכולה להיות בת שתים, והשי"ת אמר למשה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי שצוה למשה לפרוש מן האשה ומכל עניני העולם ולעלות למרום לעמוד בעולם הנצחיים, וזה היה קודם שקיים פו"ר לדעת ב"ה שס"ל שמצות פו"ר זכר ונקבה, כי היה לו שני זכרים וכדעת ב"ש כמ"ש ביבמות (דף ס"ב) א"כ פסק הקב"ה כשטת ב"ש. והודיע למשה שיעשה הפרה ר"ל הפרישות מן העולם קודם שקיים פו"ר דהיינו כב"ש וכר"א שפרה בת שתים, על מליצה זו אמרו שבשעה שעלה משה למרום מצא להקב"ה אומר פרה בת שתים, ר"ל שכן פסק ממה שא"ל שיעמוד במרום פרוש מן העולם קודם שקיים פו"ר, וע"ז המליצו שמשה שאל ע"ז והלא העליונים והתחתונים ברשותך. ר"ל הלא תכלית בריאת האדם היה לחבר בו העולם העליון עם העולם התחתון, ע"י קשור הנפש שהיא מהעולם העליון עם הגוף מהעולם התחתון כמ"ש במד' שבראו חציו מן העליונים וחציו מן התחתונים, ואתה אומר הלכה בשם יחיד ר"ל ואיך תצוה שיפשיט האדם מעליו את לבושו החמרי עד שיבוטל החבור הזה של עליונים ותחתונים וישאר יחיד ר"ל הנפש לבדי מופרדת מן הגוף וכן לגי' ואתה אומר הלכה בשם ב"ו ר"ל שישאר ב"ו יחידי מופרש מן הנפש, והשיב לו עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי. שיהיה צדיק א' שיעלה מעולם החומריי אל העולם הרוחני שהוא עולמי, ויהיה דומה כמלאכים העומדים ברום עולם ועתיד לפתוח בפ' פרה תחלה. ר"ל שהוא יבטל את גופו ויתטהר מטומאת הגויה בעודו בימי נעוריו, גם קודם שיקיים השארת המין, שתחלת עמנו יהיה לפתוח בפ' פרה שמציין בטול החומר ועזיבת העולם, ומשה בקש שצדיק כזה יהיה מחלציו כי נדמה לו בפרישות ובקדושה, עתה בארו חז"ל פתרון חידתם ומליצתם במ"ש הה"ד ושם האחד אליעזר. ר"ל שספור הזה המליציי יסדוהו המושלים על מ"ש ושם האחד אליעזר, שמבואר שמשה לא היה לו זכר ונקבה רק שני זכרים שעדיין לא קיים פו"ר ועלה למרום לפרוש מן האשה והגויה והעולם שהוא המליצה בפרה בת שתים, וע"ז יסדו הספור הזה המליציי:

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה וגו' עד ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין. ויש לשאול בכאן שאלות:

השאלה הא' אם היתה זאת המצוה מתורת כהנים ובמדבר סיני נצטוו ישראל עליה כדבריהם ז"ל וכפי קבלתם באחד בניסן שבו הוקם המשכן קבל אותו היום עשרה עטרות ובו ביום נשרפה הפרה למה לא נזכרה מצותה כי אם במקום הזה אחרי ענין קרח ועדתו והמלינים ושאר הספורים והמצות שנזכרו למעלה מזה:

השאלה הב' למה אחרי זכרון המצוה הזאת לא אמרה התורה ויעשו כן בני ישראל כאשר צוה ה' אותם ביד משה או ויעש כן אלעזר כאשר צוה אליו משה ולא לשון אחר דומה לזה כמו שהוא דרך התורה לומר אחרי הצווים שנעשתה המצוה כמו שצוה:

השאלה הג' באמרו זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר כי אם אמר זה על מצות הפרה אדומה מה ראה הכתוב לתאר אותה כאן בחקה מה שלא נאמר כן במצוה אחר' והיה ראוי שיאמר זה הדבר אשר צוה ה' לעשות אותו ומה צורך לקרא אותה חקה במקום הזה האם מפני שהשטן מקטרג עליה גם על שעיר המשתלח ועל עגלה ערופה ומצות אחרות יקטרג ולא נקראו חקה וכל שכן שתלה החקה בתורה והנה נאמר זאת חקת הפסח ולא חקת התורה:

השאלה הד' מה טעם שתהיה הפרה נקבה ולא פר זכר. ואם היה לכפר על עון העגל היה ראוי שיהיה זכר ולא נקבה. ומה טעם להיות אדומה כי בפר החטאת של יום הכפורים או של שגגת העדה ושגגת הכהן גדול וכן בשעירי יום הכפורים ושאר החטאות לא צותה התור' שיהיה מצבע מיוחד אדום או שחור ומה טעם אשר לא עלה עליה עול:

השאלה הה' באמרו ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ופרש"י מצותה בסגן ויש לחקור ולמה לא נצטווה בה אהרן הכהן גדול ונצטווה בנו הסגן. כל שכן שמשה עשה הפרה אדומה ראשונה במדבר. וארז"ל שהפרה השנית עשה עזרא. ושמעון הצדיק כ"ג עשה שתים. ויוחנן כהן גדול עשה שתים אחרות. הרי שלא נתיחסה מלאכת הפרות לסגנים כי אם לכהנים הגדולים ולמה אם כן נתיחסה הפרה הזאת אל אלעזר הכהן:

השאלה הו' במה שצוה שישחוט אותה אל מחוץ למחנה ומשם יזה אלעזר מדמה שבע פעמים נוכח פני אהל מועד ולמה לא היתה שחיטתה והזאת דמה במקדש ושרפת גוף הפרה יהיה מחוץ למחנה כמו שהיה בפר חטאת הכ"ג של יה"כ:

השאלה הז' ולמה לא צוה שיקריב חלב החטאת ע"ג המזבח כמו שנאמר בחטאת יה"כ ואת חלב החטאת יקטיר המזבח ומה צורך שישרפו עורה ופרשה טלפיה וקרנותיה כי עם היות שכן צוה בפר חטאת יום הכפורים הדבר קשה בעצמו וצריך לתת בו טעם או רמז:

השאלה הח' למה זה צוה שיתן הכהן אל תוך שריפת הפרה עץ ארז ושני תולעת ואזוב ולא צוה כזה בפר החטאת של יה"כ ולא בקרבן אחר אלא בקרבן המצורע והתורה קראה אל אפר הפרה חטאת שנא' למי נדה חטאת היא ולמה א"כ נשתנה ענינה מענין שאר החטאות:

השאלה הט' למה זה במצות הפרה ועבודתה היו מתחטאים ג'. הא' הוא הכהן גדול שנא' וכבס בגדיו הכהן וגו' וטמא הכהן עד הערב. הב' השורף את הפרה. והג' האוסף את אפר הפרה. ואמנם בפר ושעיר חטאת יה"כ לא חייב לטמא אלא השורף אותם לבד וכמ"ש והשורף אותם יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים וגו' וגם לא אמר בו וטמא עד הערב:

השאלה הי' למה נקראו המים הניתני' על אפר הפרה מי נדה והיה ראוי שיקראו מי פרה או מי אפר הפרה או מי טהרה לא מי נדה. ופרש"י מי נדה מי הזאה כמו וידו אבן בי לשון זריקה חטאת הוא לשון חטוי כפשוטו ואינו נכון כי למה יקראו המים ההם מהמקרה שהיא ההזאה ולא מהעצמי שהוא אפר הפרה או הטהרה:

השאלה הי"א למה תלה יתברך טהרת הטמאי' כל הנוגע במת באפר הפרה אדומה שעושה בזה הדרך שנזכר כאן ומה היחס אשר יש לאפר ההוא עם הטהרה ההיא ואין ספק שזה היה סוד הפרה אדומה וקטרוג השטן עליה ולכך נקראת חק וגזרת מלך אבל עכ"ז ראוי להשתדל לתת בדבר טעם או רמז מה מתיישב על הדעת:

השאלה הי"ב למה היה אפר הפרה מטהר את הטמאים ועם זה היה מטמא את הטהורים וכמו שאמר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי נדה יטמא עד הערב והם א"כ פעולות הפכיות ועם זה היה מעומק טעם המצוה הזאת וקטרוג הרבים עליה:

והנני מפרש הפסוקים האלה באופן יותרו השאלות האלה כלם ולא אלך בדרכי הרלב"ג שעשה למצוה הזאת רמז למציאות הצורות כי הם דרכים מעוותים:

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה עד ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר סין. כפי מה שקבלו קדמונינו ז"ל הנה משה רבינו ע"ה עשה הפרה הראשונה כשהיה משרת במקדש בכהונה הגדולה וביום הראשון מניסן שהוקם המשכן נעשתה הפרה כדי לטהר כל מי שיש בו טומאת מת מפני המקדש שלא יחללוהו כי בעבור הקמתו ושמחת העם בו הוצרך לטהר כל טמא באופן שלא יבואו לחלל המקדש וקדשיו ומאותו אפר היו מטהרים כל ימי המדבר. אמנם בסוף ארבעים שנה שהיו מעותדים להכנס לארץ ראה יתברך שבמלחמת העמים ירבו חללי ה' ורבים מבני ישראל יגעו במת לכל נפש אדם בערי' שיכבשו גם על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר ויטמאו להם ואפר הפרה שעשה משה לא יספיק להם לכן צוה עתה ית' למשה ולאהרן אופן עשיית הפרה גם שבסבת הנשרפים פתח אהל מועד מקרח ועדתו מן המתים במגפה במתלוננים רבים מעמי הארץ היו מתטמאים וגם הם ימעיטו אפר הפרה שעשה משה ועל כל הדברים האלה באה הצוואה במקום הזה ממצות הפרה ומפני זה לא נזכר כאן בכתוב שעשו ישראל או אלעזר כאשר צוה משה לפי שהמצוה נאמרה כאן במקום הזה אבל המעשה לא נעשה אז. כי היה עקר הדבור והמצוה שבעת הצורך כן יעשו אותה. ולפי שכבר עשה משה רבינו המצוה הזאת זה כמה שנים לכן הוצרך ית' לומר למשה ולאהרן זאת חקת התורה רוצה לומר באופן שעשית אתה הפרה ככם תעשו אותה בכל פעם שתצרכו אליה כי מה שאתה עשית ישאר לחק ולמנהג קבוע לאומה לעשותו. גם רמז באמרו זאת חקת התורה דבר נכבד מאד. והוא שענין הפר' אדומה הוא רמז והוראה לענין התורה האלהית וכמו שיתבאר אחר זה וע"כ אמר זאת חקת התורה רוצה לומר מה שאצוה בענין הפרה והוא רמז אל החק המוטל עליך בתורת האלהים והותרו במה שפירשתי בזה ג' שאלות הראשונות הא' והב' והג'. והנה אמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה להגיד שהפרה תהיה משל צבור. ולפי שהיתה באה בדרך קרבן על כל העדה לכן צוה ית' שתהיה הפרה נקבה רומזות אל האומה כי כן נקרא ישראל פרה כפרה סוררה סרר ישראל ולרמוז שעדת ישראל תגבר ותנצח אויביה ותכבוש את כל הארץ ולא יכבוש אותה אדם אחר אמר שתהיה אדומה מלשון דודי צח ואדום דגול מרבבה. ואמר מדוע אדום ללבושך ואמר תמימה שלא תהיה פרה סוררה אלא תמימה אשר אין בה מום ולא עליה עול אלהים אחרים. הנה התבאר שבאו התנאים האלה בהיות הפרה עם תנאיה רמז אל עדת ישראל. ולפי שצפה הב"ה שקודם שיעשו פרה אחרת ימות אהרן ויכהן אלעזר בנו תחתיו לכהן גדול לכן אמר ונתתם אותה אל אלעזר להגיד כי הוא יעשה אותה כי כמו שביארתי לא באה המצוה הזאת במקום הזה לצוותם שיעשו הפרה ההיא אז בזמן ההוא אלא להודיעם שכן יעשו אותה בהצטרכם אליה וידע ית' שכאשר יעשו אותה אחרי זאת המצוה כבר יהיה אלעזר כ"ג. והרלב"ג כתב שאמר ונתתם אותה אל אלעזר להגיד שתהא שריפת הפרה בהיות הכהן מלובש בגדי לבן לא בבגדי זהב ולכך אמר אל אלעזר שאלעזר יעשה המצוה הזאת למעט את אהרן שעבודתו בבגדי זהב. ואינו נכון והותרו בזה השאלות הד' והה'. והנה פר החטאת של כ"ג בי"ה לפי שלא היה ענינו בשלא יבא אל המקדש היתה שחיטתו והזאת דמו והקרב' חלבי על גבי מזבח השם אבל הפרה אדומה יהיה ענינה לרמוז אל האומה בהיותה בטומאה שאין ראוי שתכנס למקדש ולכך צוה שתהיה שחיטתה מחוץ למחנה ומשם תהיה הזאת דמה כי לא יכנס דמה למקדש להזאת כהזאת דם פר החטאת. והיה נכח פני אהל מועד לכוון שתהיה נכח הכפורת ולפני הכפורת כי היתה עבודתה כעבודת פר החטאת אם לא שהיתה היא מחוץ למחנה ועבודת הפר היתה במקדש להעיר כוונת הפרה שהיא להביא המרוחקים ממחנה שכינה להתקרב אליה ולזה עצמו לא היה נקרב חלבה על המזבח כחלב הפר לפי שלא יוכל להכנס שם והותרו בזה השאלות הו' והז'. והנה צוה שתשרף הפרה כמו שהיתה נשרפת כל עולה וכמו שהיה נשרף פר החטאת של י"ה. והיתה אותה שריפה כוללת עורה ובשרה ודמה ופרשה לפי שהיתה הפרה רומזת אל העדה. והיו בה מדרגות אנשים מהם נכבדים ומהם נקלים כאיברים בגוף הפרה וכלם נשרפים לרמוז שכך היה ראוי שיהיה ענשה ודינה שישרפו על חטאתה הקטנים עם הגדולים שר וגדול ריש ונקלה. וצוה שישליך אל תוך שריפת הפרה עץ ארז ואזוב ושני תולעת אם לרמוז שהיתה הפרה רומזת אל כל העדה כקטן כגדול ולכן זכר הארז שהוא היותר גבוה שבעצים והאזוב שהוא הנמוך שבכלם. וכמ"ש מן הארז אשר בלבנון עד האזוב היוצא בקיר וכן התולעת הוא נמוך מאד. ואם לפי שאפר הפרה היה בלבד לטהר את הטמאים ממגע מת. וכבר ביארתי בסדר ויהי ביום השמיני שהטומא' היותר חמורה מכל הטומאות היא טומאת מת אדם כי להיות מזגו יותר ישר ושוה ממזגי כל המורכבי' היה שביציאו מן השווי יתעפש יותר משאר הב"ח ולכן הנוגע במת האדם אשר ימות יתעפש בעצמו מהמגע ההוא ואם אינו מרגישו וישתנה ריחו ומראהו כמו שיקרה למצורע בהיותו כמת. ובעבור זה חששה תורה מאד שהטמא מת מהמין הזה מהטומאה לא יכנס למקדש שיחללהו. ולרמוז שעם אפר הפרה תוסר ותבטל הטומאה ההיא וכל הדברים הרעים העלולים ממנה. צוה יתברך שישליכו בתוך שריפתה עץ הארז שלא יכנס בה העפוש בשום זמן. והאזוב שריחו טוב. ושני תולעת שמראהו אדום ומשובח להגיד כי עם מי הנדה יותר עפושו וריחו הנבאש ומראהו הירוק בסבתו עפוש דמו וכמו שביארתי זה בקרבן המצורע במקומו. אמנם בפר חטאת כ"ג שלא היה חשד לדבר מזה לא הוצרך לעשות כן והותרה השאלה הח'. וצוה בכל המתעסקים בפרה שיתטמאו כי הנה אלעזר הכהן או כהן אחר שיעשה את הפרה מפני שנגע בדמה והזה ממנה יטמא עד הערב ויצטרך טבילה וכבוס בגדים וכן השורף את הפרה יהיה מי שיהיה יטמא גם כן לפי שנגע בה בשרפתה. וכן אחרי השרפה שיאסוף איש טהור את אפר הפרה יטמא עד הערב מפני שנגע באפרה. האמנם בפר חטאת יום הכפורים ופר חטאת העדה לא חייב להטהר כי אם השורף לבד לפי שאחר הודוי היו עליו עונות בני ישראל אבל קודם השריפה לא היה הפר מטמא ולאחר השרפה הפר לא היה מטמא גם כן ולכן לא נטמא בו אלא השורף בלבד. אמנם הפרה אדומה שרומזת לעדה בטומאתה היתה מנודה וטמאה בעצמה וע"כ כל הנוגע בה יטמא עם היות שאמר ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה. אחז"ל שג' חלקים היה מתחלק האפר ההוא אחד ניתן בהר המשח' ואחד מתחלק לכל המשמרות. ואחד ניתן בחיל. זה של משמרות היה חוץ לעזרה ליטול ממנו בני העיירות וכל הצריכים להטהר. וזה שבהר המשחה כ"ג מקדשים ממנו לפרות אחרות. וזה שבחיל נתון למשמרת מגזרת הכתוב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת. והנה יונח האפר ההוא חוץ לעזרה ולמחנה לבא שמה טמאי נפש להתחטא בשלישי ובשביעי ושוב יבואו בכפרתם בעזרה כי אם נכנס למשכן ומי נדה לא זורק עליו טמא הוא עוד טומאתו בו וחייב כרת על כניסתו למקום הקדש ואף אם טבל וכבס בגדיו. ואמרו למי נדה חטאת נראה שקרא נדה הפרה אדומה כי לפי שהרחיקוה והוציאוה מן המחנה כדבר טמא קראה הכתוב נדה מלשון נודדת מקנה כמו שנקראת האשה בזמן וסתה לזאת הסבה עצמה והמים שהיו נותנים על האפר קרא מי נדה כלומר מים נתונים על אפר הנדה אבל ענין המעשה הזה כלו מהו אמר חטאת היא ר"ל קרבן חטאת הוא בעד כל העדה וכן פר המטאת של י"ה היה בא על טומא' מקדש וקדשיו והותרו בזה השאלות הט' והי'. ואחר שהשלים הכתוב לצוות על מעשה הפרה ביאר מי הוא הצריך להטהר במי הנדה. ואמר הנוגע במת לכל נפש אדם. ר"ל הטמא במגע אדם מת לא ב"ח אחר או שרץ שמת. ואמר הוא יתחטא בו ביום הג' וביום הז' יטהר לפי שביום הג' כבר סר ממנו עקר הטומאה ונשאר מעט שיתמיד עד היום הז' וכן הם חלאי האדם כקדחות החדות שהגבול היותר מהיר הוא היום הג' ואחריו היום הד'. וכן דין האבל על מת יש גבול לאבלו עד היום הג' לבכי. ומשם עד הז' למלאכתו מלאכתו נעשת ע"י אחרים ובצנעה אם אין לו. ואם לא יתחטא במי הנדה ביום הג' והנה אז ביום הז' לא יטהר. ונתן הכתוב עונש העובר על זה באמרו כל הנוגע במת ר"ל לכל נפש אדם אשר ימות ולא יתחטא במי הנדה ובא אל המקדש האיש אשר כזה את משכן ה' טמא ונכרתה וגו' כי כיון שמי נדה לא זורק עליו לא יועיל לו רחיצת גופו ולא כבוס בגדיו אבל טמא יהיה עוד טומאתו בו. ולפי שלא יטעון אדם אני לא נגעתי בגוף המת כי עם היות שהייתי באהל קרוב אליו לא נגעתי בבשרו לכן כדי לבטל הטענות האלה אמר הכתוב זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא ר"ל וכל אשר באהל או בבית בגדים או כלים או אוכל ומשקה הכל יטמא וכל כלי חרס פתוח שאין כסויו צמיד ומחובר עליו כפתיל מהודק מלשון ויצמד ישראל והענין שלא תוכל הטומאה לבא בתוכו. וכן כל אשר יגע על פני השדה בחלל האדם שמת על ידי חרב או חנית או קשת כי זכר חרב לפי שדבר הכתוב בהווה. או במת רוצה לומר אדם שמת בשדה מעצמו והיה מושלך שמה או בעצם אדם אם נמצאו שם עצמות בפני עצמם או בקבר. והוא קבר המת והוא מאהיל עליו כלם צריכים טהרה מי אפר הפרה וכל זה היה אזהרה לישראל בעבו' המלחמות שהיו עתידים לעשות בכבוש הארץ שכל הנוגעים באלו יתחטאו רוצה לומר כל אדם מעלה יטמא שבעת ימים ויטהר. ועתה יפרש אופן טהרתו וזה שאמר ולקחו לטמא רוצה לומר ולקחו הכהנים לצורך הטמא הבא להטהר מעפר שריפת הפרה שהוא החטאת אשר זכר ונתן עליו מים חיים אל כלי רוצה לומר מים נובעים ויהיה זה בכלי אחד. ולקח הכהן המטהר או אדם אחר טהור יהיה מי שיהיה אזוב וטבל במים ההם והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו באהל אשר שם המת ועל הנוגע בשדה בחלל או בעצם מעצמיו או במת שמת מעצמו והושלך בשדה או בקבר כי הנה בהזאת הטהור על הטמא ביום הג' וביום הז' יטהר לגמרי בשביעי ההוא וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב. והנה הוצרך לומר שנית ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה וגו' בהיות שכבר אמר זה למעלה לפי ששם נאמר על הבא באהל המת וכאן נאמר על הנוגע בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר על פני השדה ואמרו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב יראה שאין ענין לו אחרי שכבר אמר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו וחז"ל אמרו שהמזה טהור וזה בא ללמד שהנושא אפר הפרה כשעור הזאה מטמא טומאה חמורה לטמא בגדי' שעליו מה שאינו כן במגע. ועל דרך הפשט נראה שמזה מי הנדה אינו מטמ' לפי שאינו נוגע באפר הפרה ולא במים אבל טובל האזוב בהם ומזה בו והוא אינו נוגע בדבר ולכך לא אמר בו יטמא אלא בלבד יכבס בגדיו אבל הנוגע במי הנדה יטמא עד הערב לפי שנגע בהם ובאפר המעורב במים ההם ויטמא כמו שאר כל העוסקים במלאכת הפרה ולהודיע כמה היתה חומרת טומאת המת אמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אפי' הנפש הנוגעת בטמא מת הוא אב הטומאה ויצא מזה כי הטמא מת הוא אבי אבות הטומאה. וממה שביארתי בפרשה יצאה לנו תשובת השאלה הי"א למה יחס יתברך טהרת הטמאים באפר פרה אדומה. שהיה לפי שהיא היתה קרבן העדה ונעשית חוץ למחנה שמפני טומאתה אין ראוי שתכנס במחנה ישראל והיה הנטהר באפר הזה כמתודה על חטאו מטומאתו כאלו יאמר ככה ראוי להיות גופי מפני טומאתי ולכן נטהר בזה. ואמנם היה האפר הזה מטמא את הטהורים לפי שכל מה שיגע בו הטמא יטמא. ובהיות הפרה טמאה כפי הנרמז בה היה הנוגע בה טמא ובעבור זה בא פסוק וכל אשר יגע בו הטמא יטמא בסוף זאת הפרשה והותרו השאלות הי"א והי"ב. ורש"י העתיק מיסודו של ר' משה הדרשן לפרש הפרשה הזאת על מעשה העגל ויקחו אליך משלהם כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל כך יביאו זה לכפרה משלהם. פרה אדומה משל לבן שפחה שטנף פלטרין של מלך ואמרו תבא אמו ותקנח צואת בנה. כך תבא פרה ותכפר על מעשה העגל. אדומה על שם אם יאדימו כתולע שהחטא קרוי אדום. תמימה על שם שהיו ישראל תמימים ונעשו בעלי מומים. תבא זה ותכפר עליהם ויחזרו לתמימותם. לא עלה עליה עול על שם שפרקו מעליהם עול מלכות שמים. אל אלעזר הכהן כשם שנקהלו על אהרן שהיה כהן לעשות העגל. ולפי שאהרן עשה העגל לא נצטוה לו עבודה זו שאין קטיגור נעשה סניגור. ושרף את הפרה לפניו כשם שמשה שרף את העגל. עץ ארז ואזוב ושני תולעת ג' מינים כנגד ג' אלפי איש שנכשלו בעגל. וארז הגבוה מכל האילנות. ואזוב הוא השפל והנמוך שבכלם סימן לגבוה שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כאזוב וכתולעת ויתכפר לו. למשמרת כמו שעון העגל שמור לכל הדורות לפורענות שנא' וביום פקדי ופקדתי כי אין לך פקידה שאין בה מפקידת העגל. וכמו שהעגל טמא כל העוסקים בו כך פרה אדומה תטמא כל העוסקים בה. וכשם שנטהרו באפרו של עגל שנא' ויזר על פני המים כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת עכ"ל. והיא באמת הערה ורמז נאות כפי הענין. אבל לפי דעתי היתה הפרה אדומה קרבן בעד כל עדת בני ישראל לטהר אותם מטומאת מת כדי שלא יחללו המקדש וקדשיו. האמנם אמר השם למשה ולאהרן כשרצה ללמדם אופן המצוה זאת חקת התורה ואח"כ אמר ענין הפרה להודיע שדומה הוא מה שיצוה ויהיה בענין הפרה במה שראוי לעשות בתורה האלהית. לא שתהיה התורה משל לפרה כי הפרה היא בעצמה כפשוטה אלא שדוגמת מה שיעשו בפרה הוא החק שיעשו לתורה. ולכן בא זאת חקת התורה קודם דבר אל בני ישראל ויקחו אליך. ובזה לא נצטרך לסרס הכתוב דבר אל בני ישראל זאת חקת התורה כמ"ש הרמב"ן. וביאור זה כי כמו שהיתה תורת ה' תמימה מבלי מום כך צוה שתהיה הפרה אדומה תמימה אשר אין בה מום. וכמו שאדם אוכל פירות תורתו בעוה"ז ובעוה"ב כי טוב פריה מחרוץ ומפז כן הקרבן הזה היה כפרה שהוא הפרי הטוב. וכמו שמי שמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ כי לא יעלה עול על התורה. כן צוה בפרה אדומה אשר לא עלה עליה עול. וכמו שהתורה צריכה בלמודה אל עזר אלהי והיה נמצאת בשלמות בשכל הכהן שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כן נאמר בפרה אדומה ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. וכמו שהעיון האמיתי בתורה הוא בהיות האדם יחידי ומתבודד כן צוה בפרה והוציא אותה אל מחוץ למחנה. וכמו שצריך למעיין שבתורת ה' חפצו שלא לבד ישיג ויבין ממנה החיצוני אלא ג"כ הפנימי והנסתר אשר בה כן צוה בפרה שישחט אותה ויוציא את דמה אשר בפנימיותה. וכמו שבעיון התורה ראוי שלא יורה אדם דבר שלא כהלכה ולא ישא פני התורה אלא כפי אמתת המקובל. כן צוה בפרה שיזה את דמה אל נכח פני אהל מועד נכח ארון העדות ששם התורה. וכמו שרשי התורה והקבלה יהיו ההזאות. וכמו שבתורה בני רשף יגביהו עוף והשריפה הוא ההגיה בה תמיד והשגת תעלומיה לפני המלמד אותה כי השכל יכונה בשם שריפה עד שהשכלים הנבדלים נאמר עליהם שרפים עומדים ממעל לו כן צוה בפרה שישרוף אותה הכהן לעיניו. וכמו שצריך בשריפת ועיון התורה שיובחנו היטב האותיות והמלות החיצוני והפנימי שבה כן צוה בפרה שישרפו את דמה ואת בשרה על פרשה רוצה לומר החלק המשובח והחלק הפחות. ולהוסיף עוד בדמוי הזה צוה שישרפו עמה עץ ארז הגבוה מכל האילנות ואזוב הנמוך והשפל שבהם. וכן שני תולעת שהוא נכבד בערך האזוב שהוא נקלה. וכמו שהרב המלמד תורה וכן התלמיד הלמד לפניו והמשמש לפניהם צריך שיהיו בעלי מדות טובות ונקיים מהדברים המגונים כן צוה בפרה שהכהן שיעשה אותה והשורף אותה כמאמרו והמאסף את אפר הפרה כלם יכבסו בגדיהם שהוא דומה לתקון המדות וירחצו את בשרם במים ואחר יבואו אל המחנה הקדוש. וכמו שהתורה מטהרת את הטמאים והיא באמת מים חיים. כן צוה בפרה שיתנו באפרה מים חיים ויטהרו הטמאים. וכמו שהתורה האלהית ראוי שיזהרו החכמים בדבריהם שלא ישגו כי שגגת למוד עולה זדון. כן צוה בפרה שהנוגע בה ובאפרה יטמא ויצטרך לטבילה וכבוס בגדים. הנה התבאר שענין הפרה אדומה הוא עצמו חקת התורה ולכך אמר יתברך כשירצה לצוות על המצוה הזאת זאת חקת התורה רוצה לומר היקל בעיניכם מצות הפרה ועניניה דעו כי היא דוגמת התורה והמנהג המחוייב להתנהג בלמודה: