לאיזה כיוון מתפללים?

המקור

שלמה המלך התפלל בחנוכת המקדש: ״והתפללו אליך דרך ארצם... והעיר אשר בחרת והבית אשר בניתי לשמך״ (מלכים א ח, מח). הגמרא (ברכות ל ע״א) מסיקה: היה עומד בחוץ לארץ – יכוון את לבו כנגד ארץ ישראל; בארץ ישראל – כנגד ירושלים; בירושלים – כנגד המקדש; במקדש – כנגד בית קודשי הקודשים.

הפסק

השולחן ערוך (או״ח צד, א) פוסק כך, ומוסיף שמי שמתפלל בחוץ לארץ ״יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל״. הרמב״ם מביא את הדין בהלכות תפילה פרק ה בין שמונת הדברים שצריך המתפלל להקפיד בהם.

בפועל לפי מקום

בתל אביב ובמרכז הארץ – פונים מזרחה ומעט דרומה, לכיוון ירושלים. בצפון – דרומה. בבאר שבע – צפונה. בירושלים – לכיוון הר הבית, כך שבחלק מהשכונות פונים מערבה או צפונה. בארצות הברית ובאירופה – מזרחה, בקירוב. כיום יש אפליקציות שמראות את הכיוון המדויק.

אם אינו יודע

השולחן ערוך (צד, ג) כותב: מי שאינו יודע את הכיוון – יכוון לבו לאביו שבשמיים. מי שהתחיל להתפלל לכיוון שגוי ונזכר – אינו זז ממקומו, אלא מטה את פניו, אם אפשר. ובבית כנסת שבו ארון הקודש אינו מכוון בדיוק – פונים לארון ומכוונים בלב לירושלים.

הלב קודם

חז״ל הדגישו שעיקר העניין הוא כוונת הלב – ״יכוון את לבו״. מי שנאלץ לעמוד בכיוון אחר, כמו בקרון רכבת או במטוס – התפילה כשרה, וראו תפילה בטיסה.

הקיצור (יח) מביא את הדין עם שאר דיני שמונה עשרה.