איך מפרישים תרומות ומעשרות מפירות שקניתי בשוק?

למה צריך

תרומות ומעשרות נוהגים מן התורה בארץ ישראל (יו״ד שלא, א). פירות שגדלו בארץ אסורים באכילה עד שמפרישים מהם – הם ״טבל״. כשקונים בחנות או בשוק בלי תעודת כשרות שמעידה שהופרשו המעשרות, יש ספק אם הופרשו, ולכן מפרישים בבית. הדין של ״דמאי״ – פירות שנקנו מאדם שאינו ידוע כמעשר – נקבע על ידי חז״ל, ובו מפרישים בלי ברכה.

איך מפרישים

לוקחים מכל סוג פירות או ירקות מעט יותר מאחוז אחד (למשל, פרוסה קטנה), ומניחים בצד. אומרים את נוסח ההפרשה, שמגדיר איזה חלק הוא תרומה, תרומת מעשר, מעשר ראשון, מעשר שני או עני. מחללים את המעשר השני על מטבע שהוקדש לכך (או על ״פרוטה״ במטבע של חילול). את החלק שהופרש – עוטפים בשקית וזורקים לפח, כי אין אוכלים אותו.

כמה סוגים

מפרישים מכל סוג בנפרד: עגבניות מעגבניות, תפוחים מתפוחים. אם יש כמה סוגים – אפשר להפריש מכל אחד בנפרד, או לפי שיטות שמאפשרות להפריש מכמה יחד בתנאים מסוימים (״פירות שאינם מין אחד״ – בעייתי). לכן מקובל להפריש בנפרד.

ברכה

על פירות שודאי לא הופרשו (כמו מהגינה של עצמך) – מברכים ״להפריש תרומות ומעשרות״. על דמאי או ספק – אין מברכים.

הרמב״ם

הרמב״ם (מעשרות א, א) מתאר את סדר ההפרשות: תרומה גדולה, אחר כך מעשר ראשון ללוי, ממנו תרומת מעשר, ואחר כך מעשר שני או עני לפי השנה.