האם חייבים לציית להורים בכל דבר?

כיבוד ומורא

התורה ציוותה ״כבד את אביך ואת אמך״ (שמות כ, יב) וגם ״איש אמו ואביו תיראו״ (ויקרא יט, ג). השולחן ערוך (יו״ד רמ, ב–ד) מגדיר: ״איזהו כבוד? מאכילו ומשקהו, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא, ויתננו לו בסבר פנים יפות״. ״איזהו מורא? לא יעמוד במקומו… ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו בפניו״. כלומר, עיקר המצווה הוא שירות ויחס של כבוד.

הגבול הראשון – מצוות

״אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצות עשה בין מצות לא תעשה, ואפילו מצוה של דבריהם – לא ישמע לו״ (יו״ד רמ, טו). הטעם, כפי שמביא הקיצור (קמג, יא): ״איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו – אני ה׳״ – אתה ואביך חייבים בכבודי. וגם כשמסרבים – עושים זאת בעדינות ובכבוד.

הגבול השני – חיי הבן

הפוסקים דנו בשאלה אם הבן חייב לשמוע להוריו בדבר שאין בו שירות להורים, אלא נוגע לחייו שלו. השולחן ערוך (יו״ד רמ, כה) פוסק שתלמיד שרוצה ללמוד אצל רב במקום אחר – אינו חייב לשמוע לאביו, והרמ״א מוסיף שגם בבחירת אישה אינו חייב לשמוע. רבים מהאחרונים כתבו מכאן כלל: מצוות כיבוד היא בדברים שההורים נהנים מהם, ולא חובה לציית בכל החלטה אישית.

ובכל זאת

גם כשאין חובה לציית, יש מצווה לכבד: להקשיב, להסביר, לא להעליב, ולשקול ברצינות את דבריהם – כי בדרך כלל הם אומרים מתוך אהבה ומניסיון. בחלק מהמקרים כדאי לוותר מכבוד ההורים, ובשאלות כבדות – להתייעץ עם רב.