ויקרא יט, ג

איש אמו ואביו תיראו. כל אחד מכם תיראו אביו ואמו, זהו פשוטו ומדרשו אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר תיראו, הרי כאן שנים אם כן למה נאמר איש, שהאיש ספק בידו לעשות, אבל אשה רשות אחרים עליה:

אמו ואביו תיראו. כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים:

ואת שבתתי תשמרו. סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות:

אני ה' אלהיכם. אתה ואביך חיבים בכבודי, לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי איזהו מורא, לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו. ואיזהו כבוד, מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא:

גְבַר מִן אִמֵהּ וּמִן אֲבוּהִי תְּהוֹן דָחֲלִין וְיָת יוֹמֵי שַׁבַּיָא דִילִי תִּטְרוּן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן

גְבַר מִן אִימֵיהּ וּמִן אָבוֹי תֶּהֱווֹן דַחֲלִין וְיַת יוֹמֵי שַׁבַּיָא דִילִי תִנְטְרוּן אֲנָא יְיָ אֳלָהָכוֹן

וכבר אמרתי לך בפרשת ואלה המשפטים שכל מצוה ומצוה עומדת בפני עצמה לכן יש כדמות סמך להדביק הפסוקים. והנה פרשת קדושים תחלתו איש אמו ואביו תיראו והנה אמר כי יאריכון ימי המכבד אם כן יקצרון ימי המקלה על כן אמר תיראו וטעם להזכיר האם קודם האב כי הקטן איננו מכיר בתחלה כי אם אמו ואחר כן אביו ואחר כן שבת כי מצוה על הקטן לשמור את השבת ואין ככה שאר המועדים ואחר כן יכיר אלהיו ששבת ביום השביעי ואחריו אל תפנו אל האלילים ומורא האבות ידוע מהקבלה. ואמר איש פעם אחת דרך קצרה. ואמר תיראו לשון רבים כי חייבים הרואים ללמדו ולהכריחו וכן בשמירת שבת:

וטעם אני ה׳ אלהיכם. שתעשו כמוני ששבתתי מכל מלאכה:

ואת שבתותי תשמרו - כשם שבעשרת הדברות נאמר כיבוד ואם אצל שמירת שבת, שהושוו כבודם לכבוד המקום, אף כאן סמכן הכתוב לפי פשוטו.

איש אמו ואביו תיראו. להורות שלא יהיה הכבוד בהם על אופן שיהיה לבו גס בהם אף על פי שיכבדם במאכל ובמשתה ובמלבוש כמו שהזכירו ז"ל (פרק קמא דקדושין) באמרם יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם אבל יהיה כבודו להם כמכבד נוראים אצלו למעלתם עליו. ואחר כך ביאר ענין שבת באמרו:

ואת שבתותי תשמורו. שלא על שבת בראשית בלבד הזהיר אבל על כל מיני השבת שהם שבת בראשית ושבת הארץ ושמיטת כספים המעידים על חדוש העולם. ובאמרו אחר כך:

אלהיכם וסמיך ליה אל תפנו כלומר אל שעשיתם מדעתכם אל תפנו לו:

איש אמו הזכיר האם תחלה לפי שהוא מכירה תחלה, ואח״כ שבת כי מצוה על האב שישמור הקטן השבת, ואח״כ יכיר הקב״ה ששבת ביום השביעי ואחריו אל תפנו אל האלילים שלא לכפור בעיקר.

ואת שבתתי תשמרו תעשו כמוני ששבתתי בו מכל מלאכה. וכשם שבעשרת הדברות נאמר כבוד אב ואם אצל שמירת שבת שהושוה כבודם לכבוד הקב״ה אף כאן כן. ולכך סמכן, שלא תאמר אחר שהשוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום דכתיב כבד את אביך וגו׳ וכתיב כבד את ה׳ מהונך אם יאמרו לך אביך ואמך תדחה שבת שיהיה חייב לעשות אע״ג דכבוד אב אינו אלא עשה ושמירת השבת עשה ולא תעשה, כיון שהשוה הכתוב כבודו לכבוד המקום קמ״ל. כל זה מפרש בפרק אלו מציאות. וקשיא למה אצטריך קרא, דכל הקשה אינה להחמיר אלא להיות כמוהו ואם כן מנין לנו שיהיה דוחה כבוד המקום בשביל כבוד אביו ואמו וי״ל לפי שההקש מאביו ואמו הוא יותר מהמקום דלגבי המקום אומר כבד את ה׳ מהונך כלומר אם יש לו, ובאביו ואמו אם אין לו חייב לחזור על הפתחים בשביל כבודם. כך פירשו התוספות. ועדיין יקשה דכתיב ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ואם אביו ואמו אומרים לו לחלל שבת אינו חייב לכבדם. וי״ל דמיירי בשבות דרבנן דאתי כבוד אב ואם דאורייתא ודחי שבות דרבנן.

איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו. כלומר אעפ"י שאמרתי לכם בעשרת הדברות כן, שהרי אמרתי: כבד את אביך [ואת אמך] לפי הפשט כבוד ויראה ענין אחד להם, אמר עתה: אני ה' אלהיכם, כלומר, לשם שמים תעשו מה שתעשו, לשם שמים תיראו אותם ולשם שמים תשמרו שבת ולשם שמים תחללו[ם], כמו שפירשו רבותינו: שאם יאמר לך אביך לעבור על דברי תורה אל תשמע, שאתה והוא חיבים בכבודי. ולשם שמים תחללו שבת, כגון לחולה ולפקח את הגל כדכתיב: ולבך תשית לדעתי, וכמו שאמרו רבותינו: וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ורבותינו אמרו: ששם הזהיר על הכבוד וכאן אל המורא, ופירשו איזהו מורא ואיזהו כבוד בקדושין, ופירשו שבכבוד הקדים האב לאם לפי שהוא מכבד אמו יותר, לפי שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים האב לאם והזהירו על הכבוד של אב, ובמורא הקדים האם לפי שאדם זריז ביראת אביו יותר לפי שמיסרו ומלמדו, הקדים האם שיהיו יראים, ולפי הפשט לומר מצות שניהם שקולה, כמו: הוא אהרן ומשה, הוא משה ואהרן. ואיש, לא לפטר נשים מכבוד ומורא בא דכשהוא אומר תיראו, הרי כאן שנים איש ואשה, ששניהם חיבים, למה נאמר איש? איש ספק בידו לעשות, אשה אין ספק בידה לעשות ומיעניש האיש טפי:

איש אמו וגו׳. טעם סמיכות מצוה זו למצות קדושים, נתכון לרמז גם כן גדר לעריות, והוא על דרך מאמרם זכרונם לברכה (סוטה לו:) שדרשו בפסוק ״ויפזו זרעי ידיו מידי אביר יעקב״ וגו׳ כי כשתקפתו אשת פוטיפר ליוסף ותקפו יצרו, נזדמנה לו דיוקן אביו ואמר לו וכו׳, מיד ״ויפזו זרעי״ וגו׳. ושמעתי משם אנשי אמת (קב הישר פ״ב) כי דיוקן האב תגביר כח הקדשה בבן ותמנעהו מבוא אל התיעוב, והוא אמרו סמוך למצות העריות אביו ואמו תיראו. ולזה מי שתקפו יצרו יציר בין עיניו יולדיו ויהיה לו למשיב נפש.

גם ירמוז כי בעשותו המזמתה יבזה כבוד אביו, ולזה יצו האל סמוך למצות העריות מצות מוראו של אב ואם, הא למדת שאם גלה עריות בטל מצות מורא אב ואם, שגרם להם זלזול שיאמרו ארור שזו ילד וכו׳. ולדרך זה הקדים האם לאב לצד שהיא נוטלת החרפה ביותר, על דרך אמרו (משלי י:א) ״ובן כסיל תוגת אמו״.

ולדרך זה הרוחנו טעם נכון גם בסמיכות ואת שבתתי תשמרו, והוא על דרך אמרו זכרונם לברכה בזהר (ח״ב רעז, ח״ג שא) כי שבעה צדיקים יתכנו להם שבעת ימי השבוע, ואמרו בזהר חדש (ריש פרשת תולדות) כי יום שבת הוא כנגד יוסף הצדיק, והוא סוד השלום, ולזה אנו אומרים שבת שלום ואנו מברכין ״הפורש סכת שלום״, והיא בחינת יסוד הכל, ויוסף לצד צדקתו אשר שמר אות ברית קדש מגשת אל הטמאה ירש בחינה זו. והוא מה שאמר כאן ואת שבתתי שתי שבתות: אחת שמירת עצמו מלטמא אות ברית קדש, ואחת שמירת שבת, ושניהם בחינה אחת, ולזה נקראים שניהם אותות, בשבת אמר (שמות לא:יג) ״אות היא ביני״ וגו׳, ובמילה אמר (בראשית יז:יא) ״והיה לאות״. ותדע כי שתי הבחינות בערך המעשי הם שתים, אבל בערך המסבב מהם הוא בחינה אחת, והשומר אחד מהם יסובב התקון והתקשרות נפשו בשתי המצוות, ולזה אמר ואת שבתתי.

ואביו תיראו. בתורת כהנים אמרו, שבמקום אחד הקדים הכתוב אב לאם, דכתיב (שמות כ:יב): ״כבד את אביך ואת אמך״ וגו׳, ובמקום אחר הקדים אמו וכו׳, לומר ששניהם שקולים. אבל אמרו חכמים האב קודם לאם. גם הבריתא, הובאה בקדושין דף ל״א, דרש רבי וזה לשונו: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה וגו׳ שבן מכבד לאמו וכו׳, לפיכך הקדים כבוד אב וכו׳, וגלוי וידוע וכו׳ שהבן מתירא מאביו וכו׳, לפיכך הקדים ה׳ מורא האם וכו׳, עד כאן. וקשה לי לשתי הדרשות, כי כשנשכיל בענין בשני הכתובים החשיב הכתוב האב יותר מהאם: בפסוק ״כבד״ וגו׳ הסמיך האב לכבוד באמרו ״כבד את אביך״, גם בפסוק זה הסמיך האב למורא באמרו ״ואביו תיראו״, ובדרך הזה מצינו לרז״ל שדרשו בכמה מקומות. והן אמת אם לא היה דין יוצא מדרך זה הייתי יכול לפרש הכתוב כדברינו, שכבר הרשות נתונה לנו לפרש הכתוב הגם שיהיה בסדר אחר משנה מדברי הראשונים, כל שאין הדין משתנה, אבל במה שלפנינו ישתנה הדין, אם נתגרשה האם, כי לפי מה שפרשנו שהתורה הקדימה בשני המקראות האב לאם, אם יאמר אביו ״השקיני מים״ ואמו אומרת ״השקיני מים״ אם להקדים אביו לאם. ולדברי רבותינו שאמרו שהם שוים, אלא לצד שהוא ואמו חיבין בכבוד אביו, אם נתגרשה שאין טעם זה, רצה יקדים לאביו רצה יקדים לאמו. וכן אמרו שם בקדושין בשאלת בן אלמנה אחת את רבי אליעזר ורבי יהושע, וזה לשונם: נתגרשה מהו? אמר לו: הטל להם מים בספל וכו׳, עד כאן. הרי לסברת רבי אליעזר שקולים הם ממש.

ואולי כי לפי מה שדרשו זכרונם לברכה שם בתורת כהנים, וזה לשונם: ״איש״- אין לי אלא איש, אשה מנין? תלמוד לומר ״תיראו״. אם כן למה נאמר ״איש״? מפני שהאיש ספק בידו, אשה אין ספק בידה לעשות, עד כאן. הנה לדברי בריתא זו נאמר ״איש״ למעט אשה בענין הכבוד. אמור מעתה שלענין הכבוד נאמר ״איש אמו״ וגו׳, ובאם אינו ענין, וכפי זה ישנה להקדמת אם בבחינת הכבוד. וכל זה לישב בריתא דתורת כהנים, אבל לדרשת רבי שדרש שהקדים הכתוב אם לאב בבחינת המורא וכו׳ (קידושין לא.) עדין קשה. ואולי כיון שאין זה אלא דרך אגדה ואין יוצא מזה דין, הדרשה תדרש, שהרי סוף סוף הקדים הכתוב אם לאב, שהיה לו לומר ״איש יירא אמו ואביו״, והגם שהכרח הכתוב לדבר בסדר זה לומר ״איש״ למעט אשה מחיוב הכבוד ולומר ״תיראו״ לרבות בבחינת המורא, אף על פי כן סוף סוף הרי סדר האם קודם לאב והאגדה נתלית ברמז כל שהוא.

עוד נראה לומר, כי התנאים לא נראה להם לומר שלצד שהסמיך הכתוב זכרון המורא לאב יהיה גדול מהאם, מטעם שהכתוב הכרח במעשיו לדבר בסדר זה ״איש וגו׳ תיראו״ כדי שנדרוש מעוט ורבוי בנשים. וכיון שכן נאמר בפה מלא שהקודם בפסוק הוא הראשון, ואמר ״תיראו״ לבסוף לא להסמיך לה האב כדי שיהיה במעלה יותר מהאם, אלא לדרוש ממנה רבוי חיוב האשה במורא הורים.

עוד נראה לומר טעם שאמר לשון יחיד וגמר אומר לשון רבים, נתכון לומר כי כשהבן יהיה ירא מאביו גורם גם כן שבנו יהיה ירא ממנו. איבעית אימא למה שקדם בדברינו במקומות אחרים (בראשית מט:ג), כי שרשי הקדשה ונגדיהם הנמצאים במוליד יעשו כיוצא בהם בנולדים; ואיבעית אימא מדרך המוסר, כי כשיראה הבן שאביו מזלזל בכבוד אביו יפקע כלילת מוראו גם כן ממנו, וכשאדם ירא מאביו וכו׳ הבן לוקח מוסר. גם ישרישו בנפש הבן בחינת מפעל הטוב, ונמצא מקים שני מוראים, והוא אמרו איש לשון יחיד, תיראו לשון רבים, כי במורא אחד יראים שנים, וזה אמרם (אבות ד:ב) מצוה גוררת מצוה.

או יאמר על דרך מה שפסק הטור סימן ר״מ, וזה לשונו: ונראה לי כיון שהוא רשע אינו חיב בכבודו, כדאמרינן (בבא קמא צד:) גבי הניח להם פרה גזולה חיבין להחזיר משום כבוד אביהם, ופריך בש״ס והלא לאו עושה מעשה עמך ואין חיבין בכבודו, ומשני כשעשה תשובה, אלמא כל שלא עשה תשובה אין חיבין בכבודו, עד כאן לשונו. סובר הרב שאין להחזיקו בעשה תשובה אלא כשראינוהו שעשה דוקא. והוא מאמר הכתוב איש אמו ואביו, פרוש, איש שמתנהג עם אמו ואביו כמנהג אב ואם – לזה תיראו, אבל מי שמזלזל בכבוד אביו ואמו פטור ממורא. ותבת ״אמו ואביו״ חוזרת לאיש המוליד ונמשכת גם כן ל״תיראו״, להגיד על מי באה מצות תיראו, והבן.

וגם לפי מה שכתבתי בחבורי פרי תאר, והעמדנו דברי רמב״ם שכתב שמן הסתם מחזק בחזר בתשובה, והוכחתו מההיא שאמרו בש״ס (קידושין מט.) באומר לאשה ״הרי את מקדשת לי על מנת שאני צדיק גמור״ וכו׳, שאנו אומרים עשה תשובה הגם שלא ראינוהו שעשה וכו׳, ודחינו ראית הטור שהביא מהניח להם אביהם פרה גזולה, כי שאני ההוא שמעשיו מוכיחים שלא חזר בתשובה, שהרי עודנה לפרת חטאתו עומדת חיה אף כי אחרי מותו, אבל כל שאין הוכחה כזו מן הסתם יעמד בחזקת שחזר, גם לפי זה יעמדו דברינו בזמן שאנו רואים ודאי שאינו מכבד ואין מקום לחוש לתשובה וכדומה להניח פרה גזולה, איש כזה פקע כבודו ומוראו מבניו כאשר עשה.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה בההיא עובדא דההוא גברא וכו׳, ושמע ושמתיה משום ״לפני עור לא תתן מכשול״, והוא מאמר הכתוב כאן ״תיראו״ לשון רבים, הגם שלא צוה אלא לאחד דכתיב ״איש״, אף על פי כן המצוה מוטלת על הירא ועל המתירא, לבל יגרם למצוה שלא יירא, שלא יסובבהו ליכשל.

ואת שבתותי תשמרו וגו׳. רז״ל אמרו (בבא מציעא לב:) מנין שאם אמר לו אביו חלל שבת וכו׳ שלא ישמע לו, דכתיב ״איש אמו וגו׳ ואת שבתותי וגו׳ אני ה׳״ – שאתה ואביך חיבין בכבודי, עד כאן. הנה לטעם ״אתה ואביך״ וכו׳ שדרשו מאמרו ״אני ה׳״ מובן כי כמשפט הזה יהיה בכל מצוות התורה, הגם שאינם חמורים כשבת, כגון השבת אבדה ולטמא למתים. אם כן למה לא הסמיך אלא מצות שבת שהיא חמורה, שהיה לו להסמיך מצוה אחרת קלה? גם בזה לא היה צריך לנתינת טעם ״אני ה׳״ להביא ממנה שאר מצוות קלות.

ויתבאר על פי מה שכתב רמב״ם בפרק ה׳ מהלכות ממרים וזה לשונו: היו אביו ואמו רשעים גמורים וכו׳ אסור לו להכותם וכו׳, עד כאן. ודיקו כל האחרונים כי דוקא להכותם אסור, אבל כבודם ומוראם אינו חיב בו. והעליתי בחבורי על יורה דעה בישוב דברי רמב״ם עם מה שכתב בפרק ז׳ מהלכות ממרים שחיב לכבדם, כי לא כתב כן אלא במי שעבר קצת עברות לתאבון באקראי, וכאן מדבר במי שהחזק ברשע גמור, ולזה דקדק בלשונו ״רשעים גמורים״ ולא הספיק לומר ״רשעים״. וסובר אני שרשעים גמורים הם עוברים על כל העברות הבאות לידם, אלו אינו חיוב על הבן לירא מהם ולכבדם. והוא מאמר הכתוב כאן איש אמו ואביו תיראו, ותנאי הוא הדבר ואת שבתתי תשמרו כלכם אבות ובנים, ודוק מינה שאם האבות לא ישמרו שבתות ה׳ הרי פקע מצות מוראם, כי שקול שבת כנגד כל התורה כלה (שמות רבה כה:יב) ונקרא רשע גמור.

עוד יתפרש כל הכתוב בדרך רמז, בהעיר עוד למה אמר שבתותי לשון רבים ולא לשון יחיד כדרך הרגיל בכל התורה. ורז״ל אמרו (שבת סט:) שבא לתן שמירה אחת לשבתות הרבה, והכונה בזה שאם עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בהעלם שבת אינו חיב אלא חטאת אחת. ונראה על דרך מה שאמרו בספר הזהר (ח״ב ה:) כי ״שבתותי״ ירמז ללילה וליום, וזה לשונו: דא שבתא ומעלי שבתא, כי לילה כיום יתקדש, ולצד שבחינת לילה אינו שוה לקדשת יום כי הלילה הוא בחינת אור המתיחס אליו כלה והוא בחינת ״שמור״, והיום הוא בחינת אור עליון המתיחס אליו בחינת חתן המשפיע באור הלילה כידוע ליודעי חן, ולזה יתיחס אליו ״זכור״. ולזה אמר בזהר (ח״ב פח.) כי סעודת לילה היא סעודת חקל תפוחין קדישין וסעודת יום היא סעודא עתיקא קדישא אב הרחמים, ולזה יקרא קדוש היום בלשון חז״ל (פסחים קו.) קדושא רבא. ושמעתי גם ראיתי כתוב (בסוף שו״ע האריז״ל) מעשה שבימי רבי אברהם אבן עזרא עמד טועה אחד וכתב בראיות כי יום שבת יקדים בו היום ואחר כך הלילה, ונתגלה הדבר להרב על ידי נס וסתר מועצותיו וכו׳ דרשו מעל ספרו (אגרת שבת). וכנגד דעת טועה זו דבר הכתוב ואמר איש אמו ואביו תיראו, הקדים אם לאב והשוה למצוה זו מצות השבת ואמר ואת שבתותי שהם לילה ויום וכו׳, לומר שגם בהם יקדים בחינת האם שהיא לילה לבחינת האב שהוא היום, שכסדר הורים כן סדר שבתות מעלי שבתא ושבתא, ולא כדעת הטועים הנזכרת.

איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו. פרש"י שאם יאמר לך אביך חלל את השבת אל תשמע לו ובפר' ויקהל פירש"י מדהקדים שמירת שבת לבנין המשכן לומר לך שאין בנין המשכן דוחה שבת ש"מ שהמוקדמת דחי למאוחרת, שאני הכא שהתחיל בלשון יחיד איש אמו ואביו וסיים בלשון רבים תיראו, תשמורו, בשלמא תיראו קאי על איש ואשה כפירש"י אבל אצל השבת למה אמר תשמורו לשון רבים מה לי איש מה לי אשה, אלא ודאי תשמורו קאי על הבן והאב לומר לך שאתה ואביך חייבים בכבודי.

ומה שפרט השבת יותר מכל מצוה שבתורה, לפי שטעם של מצות כיבוד אב ואם הוא שראוי לחלוק כבוד למי שהוציאו לאור ההויה הלא הוא אביך קנך והוא עשך ואיך לא תחלוק כבוד למי שהמציאך כי זולתו לא היה לך מציאות כלל, והשבת מורה על כיבוד של השי"ת כי הוא מורה על חידוש העולם ושהמציא הקב"ה לאור ההויה אותך ואת אביך, ואם יאמר לך אביך חלל השבת כדי לטעת בלבך שהעולם קדמון ובלתי מחודש כדי שתאמין שאין לך שום אב אחר זולתו ויאמר כל זה לפתותך שתבטל רצון אביך שבשמים מפני רצונו לא תאבה ולא תשמע לו, כי באמת הוא ית' אב לכלנו וחייב אתה לבטל רצון אביך מפני רצונו ית' כי אתה ואביך חייבים בכבודו, אבל אם יאמר לך אביך לעבור עבירה אחרת פשיטא שלא תשמע לו כל זמן שראש נזרך קיים ואתה משמר השבת כהלכתו ומאמין בחידוש העולם כי אב אחד לכלנו וע"ז אינו צריך לצוותך, זולת אם יבא לחלוק על השורש מראש אמנה ע"ז אתה צריך זירוז ביותר ועל כן מצינו בכ"מ סמיכת השבת למצות כיבוד אב ואם כי גם השבת מורה על כיבוד האב ראשון לכל נוצר ויכלול הסמיכות עוד, ג' שותפין אשר באדם אב ואם והקב"ה.

ומה שמקדים במורא אמו לאביו ובכיבוד הקדים אב לאם, לפי שגם האיש חייב בכבוד אשתו כארז"ל (יבמות סב:) לעולם יכבד אדם אשתו יותר מגופו, סד"א שאין כל כך קפידא אם תקל בכבודו שהרי גם האב חייב בכבוד אמך על כן הקדים האב לומר לך שכבודו יהיה גדול עליך ככבוד האם אע"פ ששניכם חייבים בכבוד האם, ובמורא צריך שיהיה אימת בעלה עליה סד"א שמוראה אין בו כל כך קפידא ע"כ הקדים האם לומר שעל כל פנים מוראה עליך.

איש וגו׳. עתה ביאר הכתוב המשפטים וחקי ה׳ אשר המה מקבילים נגד חקי העמים שודאי תכלית חקי העמים באו עפ״י איזה טעם לפי דעת גדוליהם או כהניהם המשובשה. שבאופנים הללו יתקיים שלום המדינה או פרנסתה. שעל שני דברים אלו עומד כל מדינה ועם. ובאו מצות ה׳ שבאלו המשפטים והחקים דוקא יתקיים שלום בישראל ופרנסתם. ע״כ בא רבוי המצות שבאותה סדרה מחולק בשתי פרשיות. היינו עד וכי תבאו אל הארץ וגו׳ פ׳ אחת. ומשם והלאה פ׳ בפ״ע. דפ׳ ראשונה פרטי המצות שגורמים שלום בישראל. ופ׳ השניה פרטי המצות המביאים פרנסה כאשר יבואר:

איש אמו וגו׳. איש מיותר והדרש ידוע. ולפי הפשט אפילו איש מצוין וגדול במעלה מאו״א. וכן ביארנו בס׳ כ״א ט״ו שמות דיוק אמו ואביו דמשמע אפילו הוא יחיד להם והמה מגעגעים עליו מכ״מ ינהוג בהם מורא:

ואת שבתותי תשמורו. נכלל בזה ש״ק ויו״ט כמש״כ להלן ל׳ עפ״י הגמ׳ ושם מיירי בתכלית הפרנסה כמו שיבואר שם וכאן מדבר בשמירת ימי מנוחה ועונג למריעות בין אדם לחבירו ומש״ה תקנו חז״ל עירובי חצירות ואי׳ בירושל׳ והובא ברי״ף עירובין פ׳ חלון שהוא משום הבאת שלום. הרי ראו חז״ל לסבב דבר המסייע לטבע היום המקודש וכן יו״ט ידוע שמחת יו״ט אינו אלא בחברת סעודת מריעות. והקדים הכתוב מורא או״א למצוה זו. ללמד דלאב ואם לא שייך תכלית ימים הללו. דלא שייך בהם מריעות אלא מורא אבל זולת או״א את שבתותי תשמורו לזה התכלית:

אני ה׳ אלהיכם. השגחתי תועיל להביא לידי כך:

ג דקשה לרש"י דאיש לשון יחיד ותיראו לשון רבים:

ד ואם תאמר והא אמרינן השוה הכתוב אשה לאיש. ויש לומר דהיינו היכא דכתיב בלשון זכר אבל היכא דכתיב איש ממעטינן אשה אי לאו ריבויא וכהאי גוונא איתא בתוספות פרק ד' מיתות. מצאתי:

ה ואין להקשות אם כן למה מרבינן אשה. דיש לומר כגון גרושה או אלמנה דאין רשות אחרים עליה:

ו פירוש מפתה אותו כדמתרגמינן כי יפתה ארי ישדל:

ז דעת רש"י בזה שאל תקשה מנא ליה לפרש דלכך סמכו יחד כדי לומר שאף על פי שהזהרתיך על מורא אב ואם אין דוחה שבת הא רש"י סבירא ליה בפרשת ויקהל להיפך דמה שמוקדם בפסוק הוא עיקר כמו שמבואר שם. וכאן הקדים מורא אב ואם לשבת אם כן דלמא מורא אב ואם דוחה השבת. ועוד מנא ליה לפרש וכן בשאר כל המצות דלמא דוקא שבת אינו דוחה שהוא חמור ויש בו מצות עשה ולא תעשה אבל שאר כל המצות נדחין מפני מורא אב ואם לכך פירש אני ה' אלהיכם אתה ואביך כו':

ח ואם תאמר והא בפרשה זו לא כתיב כבוד אלא מורא וגם לעיל פירש רש"י אם כן למה נאמר איש מפני שהאיש כו' משמע נמי שרוצה לומר דפרשה זו מדברת בכבוד דגבי מורא אין שייך לשון סיפק ואין סיפק. ויש לומר כיון דלעיל מרבינן אשה מדכתיב תיראו ומכל מקום איש מוזהר טפי מאשה מדכתיב איש כמו שפירש רש"י לעיל ואם אינו לענין מורא דאין שייך בה סיפק ואין סיפק תנהו ענין לכבוד דשפיר שייך בו אין סיפק מפני שרשות אחרים עליה:

ט יש מפרשים כל מקום שמיוחד לו בבית. ויש מפרשים מקום מיוחד שיש לו אצל זקנים:

י כגון שהזקנים מדברים זה אחר זה וכשיגיע הזמן שהוא מדבר לא ידבר הבן במקומו:

כ ואם תאמר היאך תלה זה בכאן לעיל היה לו לפרשו וגם גבי כבוד היה לו לפרשו בפרשת וישמע יתרו. ויש לומר דבלא פירוש זה הייתי אומר דמורא היינו דאפילו אמר לך חלל השבת תשמע לו ותחללו וכן בשאר כל המצות אם אומר לך עבור עליהם חייב אתה להשמע לו ולעבור עליהם וכבוד דכתיב במקום אחר הוא שלא ישב במקומו כו' אבל השתא דפירש רש"י דמורא אב ואם אין דוחה המצות על כרחך מורא היינו לא ישב במקומו אם כן איזה הוא כבוד ומתרץ מאכיל אותו וכו':