למה שוברים כוס בחתונה?

המקור בגמרא

הגמרא בברכות (לא, א) מספרת שמר בריה דרבינא עשה חתונה לבנו, וראה שהחכמים שמחים יותר מדי; הביא כוס יקרה ושבר לפניהם, והתעצבו. כך עשה גם רב אשי. מכאן למדו שבשעת שמחה גדולה צריך להכניס מעט רצינות ויראה, שלא תהיה השמחה פריקת עול.

זכר לחורבן

חז״ל תיקנו כמה זכרונות לחורבן בחיי היום יום, ואחד מהם בחתונה (שו״ע או״ח תקס, ב): נותנים אפר בראש החתן במקום הנחת תפילין, ״לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר״. הרמ״א שם מוסיף ״ויש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה״, ובאבן העזר (סה, ג) הוא מביא שנוהגים שהחתן שובר את הכלי. הפסוק שאומרים לפני השבירה – ״אם אשכחך ירושלים… אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי״ (תהלים קלז) – מבטא את הרעיון.

איך נוהגים

ברוב קהילות אשכנז החתן שובר כוס ברגלו בסוף החופה, ומיד פורצת השמחה. בקהילות ספרדיות רבות שוברים כוס אחרי ברכות האירוסין או בסוף, ויש שהחתן אומר את הפסוק בעצמו. כדאי לשבור כלי זכוכית עטוף, שלא ייפגע איש.

השמחה והזיכרון יחד

יש שאלו: מדוע לערבב עצב ביום השמחה הגדול? התשובה היא שהשמחה היהודית אינה מנותקת מהכלל. הבית החדש הוא חלק מבניין עם ישראל, והחתן והכלה מתפללים שבביתם תיבנה גם ירושלים. לכן מיד אחרי השבירה אומרים ״מזל טוב״ ושרים – הזיכרון אינו מבטל את השמחה אלא נותן לה עומק. יש שנוהגים גם להשאיר בחתונה פינה לא מושלמת, זכר לחורבן, לפי דברי השולחן ערוך שם.