האם הטבעת חייבת להיות של זהב חלק?

מעיקר הדין – כל שווה פרוטה

קידושי כסף נעשים בכל דבר ששווה לפחות פרוטה (שו״ע אה״ע כז, א), והרמ״א שם כותב ״וכן נוהגין לקדש בטבעת״. הטבעת צריכה להיות של החתן – לא שאולה בלי להודיע – כדי שהוא יקנה בה.

למה בלי אבן

השולחן ערוך (אה״ע לא, ב) מביא שיטה שאם קידש באבן טובה, ששוויה קשה להערכה, צריך שומא – כי ייתכן שהכלה טעתה בשוויה ולא הסכימה בלב שלם. ״ולכך נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן״. הרמ״א שם מוסיף שאם קידש בטבעת שנמצאה של נחושת – חוששים לקידושין, אבל אין לעשות כן לכתחילה.

בפועל

נוהגים לקנות טבעת חלקה, בלי אבנים וחריטות בולטות, בדרך כלל מזהב, ולוודא שהיא קנויה לחתן. בשעת החופה המסדר קידושין שואל את העדים אם הטבעת שווה פרוטה. טבעת האירוסין עם היהלום – אם יש – נותנים בזמן אחר, ולא בה מקדשים. אם יש שאלה על הטבעת (למשל טבעת משפחתית) – מבררים עם רב המסדר.

שווי פרוטה ובעלות

הטבעת צריכה להיות שווה לפחות פרוטה – סכום קטן מאוד – ולכן כל טבעת מתכת עומדת בכך. מה שחשוב יותר הוא שהטבעת שייכת לחתן: אם קיבל אותה מהוריו או מהכלה, צריך שתינתן לו במתנה גמורה לפני החופה. יש רבנים שמבקשים מהחתן להצהיר שהטבעת קנויה לו. אחרי הקידושין הטבעת שייכת לכלה, והיא עונדת אותה כרצונה.