שופר, סוכה וארבעה מינים לנשים – האם מברכות על מצווה שפטורות ממנה?

השאלה: ״וציונו״ – והרי לא נצטוו?

כל ברכת מצווה אומרת ״אשר קדשנו במצותיו וצונו״. מי שאינה חייבת במצווה – האם יכולה לומר ״וצונו״? בגמרא (ראש השנה לג ע״א; חגיגה טז ע״ב) מובאת מחלוקת תנאים בסמיכה על הקרבן: רבי יהודה אומר ״בני ישראל סומכין, ואין בנות ישראל סומכות״, ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים ״נשים סומכות רשות״. מכאן הבינו הראשונים שמותר לנשים לקיים מצוות שפטורות מהן – והשאלה היא רק על הברכה.

שתי השיטות

• שיטת הרמב״ם (ציצית ג, ט): ״נשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה״, וכן בשאר המצוות. השולחן ערוך פוסק כך בשופר (תקפט, ו): ״אבל אין מברכות ולא יברכו להן״, והמשנה ברורה (שם, ס״ק י) מסביר: ״דמהו וציונו בדבר שאינה מחוייבת״.
• שיטת רבנו תם והתוספות: אישה מקיימת את המצווה כ״מי שאינו מצווה ועושה״, ויש בזה שכר וקיום מצווה – ולכן יכולה לברך ״וציונו״, כי הציווי ניתן לעם ישראל.
• הרמ״א (שם): ״והמנהג שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, על כן גם כאן מברכות לעצמן״. וכן כתב בציצית (יז, ב): ״אם רוצים... לברך עליו הרשות בידם״.

בפועל: שופר, סוכה ולולב

יש מבנות עדות המזרח שנהגו לברך על לולב לפי מנהג שהביאו מקצת אחרונים, אבל רוב פוסקי הספרדים בדורנו הורו שלא לברך. במקום שיש ספק – נוהגים כמנהג האם והקהילה. על המצוות עצמן – ישיבה בסוכה, נטילת לולב וקולות השופר במדריכי החגים.

כשתוקעים לנשים בלבד

מי שכבר שמע שופר ותוקע שוב בשביל נשים – השולחן ערוך כותב שהוא אינו מברך עבורן, והרמ״א מוסיף ״אבל אחרים לא יברכו להן אם כבר יצאו... רק לנשים״; לפי מנהג האשכנזים האישה מברכת בעצמה. כך גם בקיצור שולחן ערוך קכט, יט: ״והתוקע בשביל נשים, אם הוא כבר יצא, לא יברך את הברכות״. נוהגים לתקוע לנשים לפחות שלושים קולות.

טעויות נפוצות

• לחשוב שאסור לאישה לשמוע שופר או לשבת בסוכה. היא פטורה, אבל רשאית, ויש בכך שכר.
• לחשוב שיש מנהג אחד לכולן. האשכנזיות מברכות והספרדיות בדרך כלל לא – ושני המנהגים מבוססים.
• לבקש מן התוקע שכבר יצא שיברך עבור הנשים. אם מברכים – האישה מברכת בעצמה.