ויקרא פרק ו

צו את אהרן. אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס:

זאת תורת העלה וגו'. הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולין איזה אם עלה ירד, ואיזה אם עלה לא ירד, שכל תורה לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים, ואפלו פסולין, שאם עלו לא ירדו:

הוא העלה. למעט את הרובע ואת הנרבע וכיוצא בהן, שלא היה פסולן בקדש, שנפסלו קודם שבאו לעזרה:

מדו בד. היא הכתנת ומה תלמוד לומר מדו, שתהא כמדתו:

על בשרו. שלא יהא דבר חוצץ בנתים:

והרים את הדשן. היה חותה מלא מחתה מן המאכלות הפנימיות ונותנן במזרחו של כבש:

הדשן אשר תאכל האש את העלה. ועשאתה דשן, מאותו דשן ירים תרומה ושמו אצל המזבח:

על המזבח. מצא אברים שעדין לא נתעכלו, מחזירן על המזבח, לאחר שחתה גחלים אלך ואלך ונטל מן הפנימיות, שנאמר את העלה על המזבח:

ופשט את בגדיו. אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזג בהן כוס לרבו, לכך ולבש בגדים אחרים פחותין מהן:

והוציא את הדשן. הצבור בתפוח, כשהוא רבה ואין מקום למערכה, מוציאו משם ואין זה חובה בכל יום, אבל התרומה חובה בכל יום:

והאש על המזבח תוקד בו. רבה כאן יקידות הרבה על מוקדה, ואש המזבח תוקד בו, והאש על המזבח תוקד בו, אש תמיד תוקד על המזבח, כלן נדרשו במסכת יומא (מג ב) שנחלקו רבותינו במנין המערכות שהיו שם:

וערך עליה העלה. עולת תמיד היא תקדים:

חלבי השלמים. אם יביאו שם שלמים ורבותינו למדו מכאן עליה, על עולת הבקר השלם כל הקרבנות כלם. מכאן שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים:

אש תמיד. אש שנאמר בה תמיד, היא שמדליקין בה את הנרות, שנאמר בה (שמות כז כ) להעלות נר תמיד, אף היא מעל המזבח החיצון תוקד:

לא תכבה. המכבה אש על המזבח עובר בשני לאוין:

וזאת תורת המנחה. תורה אחת לכלן להטעינן שמן ולבונה האמורין בענין שיכול אין לי טעונות שמן ולבונה אלא מנחת ישראל שהיא נקמצת, מנחת כהנים שהיא כליל מנין, תלמוד לומר תורת:

הקרב אתה. היא הגשה בקרן מערבית דרומית:

לפני ה'. הוא מערב שהוא לצד אהל מועד:

אל פני המזבח. הוא הדרום, שהוא פניו של מזבח, שהכבש נתון לאותו הרוח:

והרים ממנו. מהמחבר, שיהא עשרון שלם בבת אחת בשעת קמיצה:

בקמצו. שלא יעשה מדה לקומץ:

מסלת המנחה ומשמנה. מכאן שקומץ ממקום שנתרבה שמנה:

המנחה. שלא תהא מעורבת באחרת:

ואת כל הלבנה אשר על המנחה והקטיר. שמלקט את לבונתה לאחר קמיצה ומקטירו ולפי שלא פרש כן אלא באחת מן המנחות בויקרא (ב, א. ג), הצרך לשנות פרשה זו, לכלול כל המנחות כמשפטן:

במקום קדש. ואיזהו, בחצר אהל מועד:

לא תאפה חמץ חלקם. אף השירים אסורים בחמץ:

כחטאת וכאשם. מנחת חוטא הרי היא כחטאת, לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה מנחת נדבה הרי היא כאשם, לפיכך קמצה שלא לשמה כשרה:

כל זכר. אפלו בעל מום למה נאמר, אם לאכילה הרי כבר אמור לחם אלהיו מקדשי הקדשים וגו', אלא לרבות בעלי מומין למחלוקת:

כל אשר יגע וגו'. קדשים קלים או חלין שיגעו בה ויבלעו ממנה:

יקדש. להיות כמוה, שאם פסולה יפסלו, ואם כשרה יאכלו כחמר המנחה:

זה קרבן אהרן ובניו. אף ההדיוטות מקריבין עשירית האיפה ביום שהן מתחנכין לעבודה, אבל כהן גדול בכל יום, שנאמר מנחה תמיד וגו' והכהן המשיח תחתיו מבניו וגו' חק עולם וגו' (פסוק טו):

מרבכת. חלוטה ברותחין כל צרכה:

תפיני. אפויה אפיות הרבה, שאחר חליטתה אופה בתנור וחוזר ומטגנה במחבת:

מנחת פתים. מלמד שטעונה פתיתה:

המשיח תחתיו מבניו. המשיח מבניו תחתיו:

כליל תקטר. אין נקמצת להיות שיריה נאכלין אלא כלה כליל, וכן כל מנחת כהן של נדבה כליל תהיה:

כליל. כלה שוה לגבוה:

המחטא אתה. העובד עבודותיה שהיא נעשית חטאת על ידו:

המחטא אתה יאכלנה. הראוי לעבודה, יצא טמא בשעת זריקת דמים שאינו חולק בבשר, ואי אפשר לומר שאוסר שאר כהנים באכילתה חוץ מן הזורק דמה, שהרי נאמר למטה (פסוק כב) כל זכר בכהנים יאכל אתה:

כל אשר יגע בבשרה. כל דבר אוכל אשר יגע ויבלע ממנה:

יקדש. להיות כמוה, אם פסולה תפסל, ואם היא כשרה תאכל כחמר שבה:

ואשר יזה מדמה על הבגד. ואם הזה מדמה על הבגד, אותו מקום דם הבגד אשר יזה עליה, תכבס בתוך העזרה:

אשר יזה. יהא נזה, כמו (איוב טו כט) ולא יטה לארץ מנלם, יהא נטוי:

ישבר. לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר, והוא הדין לכל הקדשים:

ומרק. לשון תמרוקי הנשים (אסתר ב יב) אישקורימינ"ט בלע"ז [נקוי]:

ומרק ושטף. לפלוט את בליעתו, אבל כלי חרס למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם:

כל זכר בכהנים יאכל אתה. הא למדת שהמחטא אותה האמור למעלה לא להוציא שאר הכהנים, אלא להוציא את שאינו ראוי לחטוי:

וכל חטאת וגו'. שאם הכניס מדם חטאת החיצונה לפנים פסולה:

וכל. לרבות שאר קדשים: